הוידוי

הוידוי

BDSMuse • 29 במאי 2020

זה היה שישי בערב. ישבנו על הספה וראינו סרט. היה פופקורן על השולחן ובקבוק גדול של מיץ תפוחים, המיץ האהוב עלי. סה"כ ערב שישי רגיל לחלוטין בדירה הקטנה והנעימה שלנו. רק שמשהו קרה מתחת לפני השטח, משהו שהחזקתי בבטן קרוב לשבוע.
בד"כ הייתי נשענת על צד הספה ומניחה את הרגליים עליו, אבל בשונה משאר הערבים שבהם ראינו סרט יחד, ישבתי עם רגליים מקופלות, מהורהרת ומעורערת מול האורות המרצדים שעל המסך.
"הכל בסדר?" הוא שאל בשלב מסוים, עם חצי מבט אלי וחצי מבט אל הטלוויזיה. זאת לא הפעם הראשונה שהוא שואל את השאלה הזאת השבוע, ואני מניחה שהוא לא ציפה לתשובה שונה ממה שהוא קיבל עד עכשיו, תשובה של "כן, הכל בסדר, סתם עייפה (או כל תירוץ אחר)". אבל עם כמה שהיה לי קשה להתמודד עם לחלוק איתו מה קרה, היה לי כבר יותר קשה לא לדבר על זה ולנסות להתנהג כאילו הכל בסדר.
"לא" עניתי "לא הכל בסדר", תוך כדי שהמשכתי להביט קדימה אל המסך.
הוא עצר את הסרט, הניח ברוגע את השלט על השולחן וסובב את גופו ומבטו אלי. השקט האופייני שלו ליווה אותו בכל דבר שהוא עשה, וגם כאן. כאילו שהוא ידע במהלך כל השבוע שמתישהו יגיע הרגע שבו הוא ישאל את השאלה והוא יקבל סוף סוף תשובה אמיתית, והוא חיכה לו ברוגע, בסבלנות. התשובה לא הפתיעה אותו בכלל. והוא פשוט הביט בי וחיכה. שקט, רגוע, בוחן.
אני חושבת שזה אחד הדברים שהכי אהבתי בו. הרוגע שלו. השקט הפנימי שלו. הם היו כל כך עוצמתיים בעיניי. כמו הר שאי אפשר להזיז אותו. כוח אין סופי.
סובבתי גם אני את גופי אליו. הבטתי אליו לרגע קצר ואז הורדתי את מבטי מטה בחשש. "עשיתי משהו שלא תאהב", אמרתי והתחלתי להרגיש את פעימות הלב שלי מאיצות. אני הולכת לספר לו משהו שנלחמתי בו קרוב לשבוע, ולא היה לי מושג מה הולך לקרות אחרי זה.
"מה?" הוא שאל בקולו הרגוע, כשמבטו עדיין מיושר אלי.
אחרי קרוב לשנתיים ביחד ידעתי טוב מאוד מה הוא יאהב ומה הוא לא יאהב, למה הוא מסכים ולמה לא, מה הגבולות ומה הקווים האדומים שלו. ידעתי זאת גם מנקודת מבט שהיא בעיניי עמוקה יותר מקשר רגיל, נקודת מבט של נשלטת. רוב הזמן היינו זוג רגיל לחלוטין, אבל בו זמנית בנינו קשר נוסף, ממש כמו זוגיות שניה. קשר בדסמי.
הייתי השפחה שלו והוא היה האדון שלי, והערצתי אותו בכל ליבי. הוא הקשר הבדסמי הראשון שלי, היחיד שלי, ואהבתי להיות שלו.
"נכון שבוע שעבר, כשאני ונועה היינו בפאב?" אמרתי כשמבטי עדיין היה מוטה מטה.
"אוקיי, נכון" הוא אמר.
"אז לא באמת היינו בפאב.." אמרתי בקול צרוד. ידעתי שברגע שהוא ישמע את זה, הוא יבין לאן זה הולך.
הייתה שתיקה לכמה שניות. "איפה הייתן?" הוא שאל ברוגע, על אף שהנחתי שהוא כבר יודע.
נועה היא אחת החברות הטובות שלי. ונועה היא גם מלכת סאדו מאזו. יצא לי לשמוע לא מעט סיפורים מהעבודה המעניינת שלה, כשהחשוב מביניהם (כרגע, בגלל המצב שלנו) היה הרווח הכלכלי של העבודה הזאת.
היינו במצב כלכלי לא טוב בכלל. והוא, כחלק מהאדם המדהים שהוא, גם עזר למשפחתו בתקופה האחרונה בלי להראות להם אפילו שבריריות של קושי. אבל המציאות היא שהמצב שלנו כן היה קשה.
כבר בפעם הראשונה שהעלתי את האפשרות לעבוד עם נועה בעבודה צדדית הוא קיבל את זה בצורה לא טובה בכלל. הוא לא אהב את המחשבה שאני אהיה במצב מיני ועוד בדסמי עם אנשים אחרים.
בפעם השניה הוא גם העלה את הטענה שאני לא אמורה לעבוד במשהו שלא יעשה לי טוב. בפעם השלישית הוא כבר הבהיר בפניי שהוא לא רוצה יותר לשמוע את ההצעה הזאת.
אבל חששתי לנו. התעייפתי מהפחד שלא נוכל לשלם את שכר הדירה, מהחישובים הבלתי פוסקים בסופר כשקונים מצרכים הביתה, מההבנה שגם השנה לא נטוס לשום מקום, וגם לא שנה הבאה. רציתי יותר, והגיע לנו יותר. ובעיקר רציתי לבדוק בעצמי, לראות אם העבודה הזאת זה משהו שאוכל להתמודד איתו.
"הייתי עם נועה בעבודה שלה" אמרתי, והפעם הרמתי חצי מבט לכיוונו, חוששת וסקרנית לראות את הבעת הפנים שלו.
הוא כיווץ מעט את מבטו, עיניו חדרו לתוכי, ועל אף כל השקט יכולתי לשמוע את הגלגלים רצים בתוך ראשו.
"איך היה?" הוא שאל.
השאלה מעט הפתיעה אותי. כל כך חששתי כל השבוע לספר לו מה עשיתי, אבל לרגע לא חשבתי שגם אצטרך לפרט.
"היה.. בסדר" אמרתי והרגשתי מובכת.
"כמה סשנים היו?" הוא המשיך לשאול לגבי ההתרחשות באותו לילה.
"שניים" אמרתי והפעם הבטתי בו, מבולבלת מהשאלות שאיתן הוא הולך.
"מה היה בסשן הראשון?"
"מישהו שדרכנו עליו"
"כל הסשן?"
"כן".
ממצב שבו פחדתי לדבר, נכנסתי למצב שבו כל החושים שלי מכוונים אליו. למה כל השאלות האלה? איך הוא עדיין לא כועס? לאן הוא מכוון?
"מה היה בסשן השני?"
"מישהו שרצה השפלה"
"מה עשיתן לו?"
"קראנו לו זונה ואז חדרנו אליו עם סטרפאון".
"הוא היה קשור?"
"בחלק השני, כן"
השאלות והתשובות הרגישו כמו משחק פינג פונג, כשאני מהצד השני לא יודע לאן הכדור הזה ימשיך בסוף הערב.
"נהנת?" הוא שאל והמשיך לבחון אותי במבטו.
הייתי כל כך עסוקה בלפחד מהתגובה שלו, שלא יצא לי לחשוב בכלל אם נהנתי מאותו ערב או לא.
"היה בסדר.. נראה לי.." מלמלתי.
"למה עשית את זה?".
"אתה יודע למה עשיתי את זה".
"למה עשית את זה אחרי שאמרתי לך שאני לא מסכים לזה?".
זזתי מעט באי נוחות על הספה "כי אני דואגת. אני לא יכולה יותר עם הפחדים של כל תחילת חודש... אם הצ'ק יעבור, אם נספיק לשלם את החשבונות בזמן..".
"זה משהו שאת תרצי להמשיך בו?" הוא שאל.
"אם תסכים" אמרתי.
הוא גיחך. "מה ההבדל בין ההסכמה שלי מקודם לעכשיו?"
"עכשיו אני לפחות יודעת איך זה. זה לא סתם תהייה באוויר.. עכשיו אני מבינה מה זה אומר לעבוד בזה. הייתי חייבת לבדוק את זה".
שקט. הוא הביט בי. השניות עברו. לא היה לי מושג מה רץ לו בראש. לא היה לי מושג מה הולך לקרות.
"אוקיי, אני מסכים" הוא אמר.
ממבט מבולבל עברתי למבט מופתע. מה ז"א הוא מסכים? איך השיחה הזאת בכלל התנהלה ככה? שנות אור ממה שחשבתי שיהיה....
"אתה מסכים?" שאלתי מופתעת.
"כן" הוא ענה.
הבטתי בו מבולבלת. חשבתי על מה לא הייתי נותנת בשביל להצליח לקרוא את המחשבות שלו, משהו שקיוויתי לו יותר מפעם אחת בקשר שלנו. בכל מה שקשור למי שהוא, הכרתי אותו טוב. אבל בכל מה שקשור להתנהלות בינינו.. הרגשתי לפעמים שאנחנו משחקים שח ואין לי סיכוי במשחק הזה כי הוא המט.
"אבל זה עם תנאי" הוא אמר.
"ומה התנאי?" שאלתי בסקרנות.
"שכל מה שאת עושה בסשן, אני אח"כ עושה לך".
שתיקה. מליון מחשבות רצו לי בראש, יחד עם מליון תחושות שעוררו כל חלקיק בגוף שלי.
הערצתי אותו, ובאותו הרגע הגוף שלי סגד לו. כל כך פחדתי מהתגובה שלו, ובמקום לכעוס עלי בתור בת הזוג שלו, הוא החליט להעניש אותי בתור השפחה שלו.
"כן אדוני". אמרתי כשמבטי לא יורד ממבטו.
עיניו נהפכו לחודרות יותר, ומבטו הבוחן התחלף למבטו הטורף. המבט שהפחיד וחרמן אותי בו זמנית כל פעם שהוא נגלה אלי.
הוא הזיז את השולחן לכיוון הטלוויזיה, יצר רווח בינו לבין הספה.
"תשכבי על הרצפה" הוא אמר והצביע על האזור שליד רגליו.
נעמדתי, תוך כדי תנועה ידעתי לאן זה הולך והרגשתי חום מטפס ומתעורר בתוכי. נשכבתי ליד רגליו, עם הבטן לכיוון הרצפה והפנים מוטות הצידה לכיוונו. מהנקודה הזאת ראיתי רק את כפות רגליו.
לפתע אחת מהן עלתה לאוויר, והונחה בדיוק על פניי. הרגשתי את הלחץ של דריכתו. ידעתי שזה מגיע לי. הודתי לו בתוכי שהוא נתן לי הזכות להענש על ידו, והרגשתי שאני צריכה להראות לו שאני ראויה לעונש שלו.
הזזתי את אצבעותיי בתנועות גליות. זה היה הסימן שלנו כשרציתי לבקש רשות לדבר ולא יכולתי לבקש זאת עם הפה.
"כן שפחה?" הוא אמר והרים מעט את כף רגלו מהאזור שכיסה את פי.
"אני רוצה להודות לך אדוני" אמרתי.
"על מה את רוצה להודות לי שפחה?"
"תודה שאתה מעניש אותי, אדוני".
הוא שתק לרגע. קיוויתי שהוא מחייך. לפעמים כשהייתי שפחה טובה, הוא היה מחייך. ככה הייתי יודעת שאני מרצה אותו.
הוא נעמד מעלי "את תצטרכי גם לעמוד בעונש שלי" הוא אמר ודרך על פניי בחוזקה יותר ממקודם.
הלחץ על פניי שיתק את כל גופי. אני שלו. הרכוש שלו, כל גופי לשימושו. כל מה שהוא רק ירצה אעשה. האדון שלי.
"על הברכיים" הוא אמר והוריד את רגלו מפניי.
התיישבתי על ברכיי, מביטה בו מלמטה, כשאני מהופנטת ממנו. בוערת מבפנים.
"תפתחי את הפה" הוא אמר בקולו השליו והעוצמתי.
פתחתי את הפה והוא הכניס לתוכו את אצבעותיו, כשבידו השניה הוא תפס את שיערי ומשך את ראשי אחורה. הוא קירב את מבטו אלי. "את הולכת לעשות עכשיו כמה דברים" הוא אמר. אצבעותיו היו כל כך עמוק בגרוני שדמעות החלו לבצבץ בצידי עיניי.
"את תכנסי לחדר שלנו, תוציאי את החבל האדום והדילדואים ותסדרי אותם יפה על השולחן. אחרי זה את תתפשטי ותחכי לי על ארבע על המיטה. את הולכת הלילה להיות הזונה שלי".
הבטתי בו, רוק ניגר משפתיי. הנעתי את ראשי (עד כמה שיכולתי בתוך אחיזתו) להסכמה.
"תעני לי" הוא אמר כשאצבעותיו עדיין נעוצות בגרוני.
"כן אדוני" אמרתי בקושי מתוך אחיזתו.
"כן מה?" הוא שאל.
"כן אדוני, אני הזונה שלך" אמרתי לאט כשאצבעותיו ממשיכות להדחף עמוק לגרוני ומבטו לא זז משלי.
הוא הוציא את אצבעותיו, עזב את שיערי ונעמד מעליי. השתעלתי לכמה רגעים כשדמעות זולגות על לחיי.
לאחר כמה שניות שבהן חזרתי לעצמי הרמתי את מבטי אליו. הוא הביט בי, מחייך.
"אני מחכה" הוא אמר.
הבטתי בו בהערצה וקמתי לחדר למלא אחר פקודותיו, כשאושר הציף אותי. "תודה אדוני", חשבתי לעצמי, "תודה שאני זוכה להיות השפחה שלך".