חדר 343 - הגשמת פנטזיה

חדר 343 - הגשמת פנטזיה

Dominic Morningstar • 23 ביוני 2020

הנה, 343. את דופקת על הדלת.
בעדינות, כמעט בלחישה.
גאה בעצמך שלא נכנעת לפחד ולא רצת מהר חזרה לאוטו, אבל עכשיו ברכייך רועדות והדופק שלך מבעבע.
שתי נקישות, כך היא אמרה לך שהוא ביקש. בכלל ספרת?

מעבר לדלת ממתינה התגשמות. התגלמות טהורה של החשק. תאווה מבעיתה. לא נודע.

ובכל זאת דפקת בדלת. אמיצה.

-

בפינת החדר האפלולי מונח בכבדות כסא ויקטוריאני עתיק, כמעט ולא ניתן להבחין בו מרוב עשן סמיך הנובע מקצה הסיגר שבידו של האדון היושב עליו.
*כמעט* ולא ניתן להבחין בו, אך בו בזמן בלתי אפשרי להתעלם מקיומו של היושב עליו.
נוכחותו האצילית כמו מזדקפת מעל החדר, נוסכת שלווה שמרעידה בך נימים, פעימה פעימה, זיעה קרה. ושקט.

-

עוד ברגע הראשון בו היא פתחה עבורך את הדלת באלגנטיות השמורה רק לבלרינות, כשאת שדיה וערוותה מכסות רק שלוש פיסות סאטן שקופות, ועוד טרם האדון בכסא נגלה לך - כבר מצאת עצמך נפעמת חרישית נוכח יופיה הבלתי נסבל. כמה תעוזה נדרשת להלך בעולם בידיעה שקיים יופי אוניברסלי שכזה, שאינו מתנצל ואינו בעיני המתבונן, "כוסית אינטרגלקטית בת זונה" החלטת לקרוא לה בינך לבין עצמך, בצעקה פנימית אדירה שכלפי חוץ עלולה להידמות לחצי חיוך נבוך.

שבריר שנייה והחדר כולו כבר סרוק במוחך.
והוא מרשה לך לסרוק, אדון הכסא.
לא במילים, גם לא במבט, אף לא סימן.
השקט האגרסיבי הבוקע ממנו, הוא שמאשר לך.
המיטה במרכז החדר לא מותירה מקום לספק, וגם לא האזיקים שמחוברים אליה ומקיפים אותה במיומנות ומונחים במרכזה, מוכנים לשימוש, מתחננים שישתמשו בהם, ולרגע משתעשעת בראשך המחשבה שגם את.

"3" קולו המחוספס שובר את השקט וממלא את החדר בעוד מנה של עשן קובני סמיך. הצמרמורת במורד גבך נאלמת למראית דמותה של הכוסית האינטרגלקטית פוסעת לעברו, בקלילות רכה שגורמת לעננים לקנא, תופסת את מקומה מול רגלו השמאלית וכורעת בעדינות שברירית לישיבה על ברכיה. ישבנה האפרסקי מונח על קרסוליה וגבה זקוף, סנטר מורם בתשעים מעלות מושלמות וידיה מונחות באלגנטיות על ירכיה.
מהממת. בת זונה.

-

הקרח כבר התמוסס כליל וכוס הוויסקי המזיעה כבר חתמה טבעת לחה על שולחן העץ הצמוד לכסא.
לרגע קצר את מרגישה משב רוח עדין על שדייך החשופים, מנסה בחצי-הלצה לחוש את תרכובת הנוזלים שנלכדו בכיסוי העיניים המאובטח עלייך בקשירה הדוקה מדי, איך בכלל מבדילים בין זיעה לדמעה לזרע? פנייך כבר איבדו את היכולת להבחין. או את הרצון לכך.

לה לא אכפת, לכוסית האינטרגלקטית, ונראה שכלל לא מפריע לה שלא אכפת לה. היא אפילו לא עוצרת לנשום, מהממת. בת זונה. גופה שכוב לצד גופך, כתף לכתף, על מצע סאטן אפוף עשן.
בעודך נושמת עמוקות באסירות תודה על כל מולקולת חמצן, את שומעת את נעיצות האיבר המושלם של האדון עמוק לתוך הגרון של זוגתך לכתף, אותו איבר שלפני כמה רגעים ניתק את ראותייך מאוויר העולם לכמה דקות ארוכות, אותו איבר שגופך הבוער כרגע מתחנן ומתפתל לקראתו.
"לא לזוז", את שומעת את האדון דורש ועוד טרם הספקת להסכים בלבך, כאב חד מפלח את גופך, אף פעם לא הצליפו לך בכוס לפני כן, ואף פעם לא ייחלת לכך כמו ברגע הזה.
באוושה מהירה פיך מתמלא באיברו הזקור, מהמם אפילו יותר ממקודם, וגם תובעני יותר ממקודם. האדון עכשיו רעב אלייך, והוא לוקח בהחלטיות מרשימה את מה שהוא רוצה, ואת מאושרת מכך - ממש עד לרגע בו את מתחילה שוב להיחנק ולהשתנק, והנעיצות מתגברות, ורגלייך נבעטות.

ואז יד אוחזת בכף ידך הצמודה לגופך ומשלבת בך אצבעות רכות, היא כל כך עדינה וענוגה, זוגתך לכתף. מגע ידה נוגה ובטוח, מרגיע מעט את הסערה המתחוללת בך עקב האיבר המחלל אותך. ואת מתמסרת בגופך, לאדון שבגרונך.
היא טובה, זוגתך לכתף.
בת זונה. מהממת.

-

עם המגבת העוטפת את גופך המותש, שיער עדיין לח מעט, חיוך בלתי נשלט ומבט חצי מזוגג, את יוצאת מחדר האמבטיה וצועדת לכיוונם תוך כדי נשיפה כבדה וארוכה.
הם חיכו לך.
הוא יושב על השטיח העתיק וכל גבו שעון למרגלות המיטה הרחבה, מביט בך מרוצה מעצמו, מחויך בשרמנטיות מיוזעת. היא חצי שכובה בין רגליו, מחובקת ומחבקת, פוקחת לעברך עין כחולה לשבריר שנייה ומיד נעצמת ומתחייכת בפיתול חושני שכמו במעשה קסם מניע את גופה מעט הצידה ומפנה מקום לגופך, על השטיח לצידה, בין רגליו. מהממת.

מחוות יד פשוטה מהאדון, זה כל מה שהיית צריכה כדי להתרצות ולמקם עצמך על השטיח. מהר מאוד את מגלה שעדיף לא להתיישב קודם כדי לשכב, כי ישבנך בוער כרגע ברגישות יתר ואת זוכרת היטב למה. את צליל הנפת השוט את לא תשכחי עוד הרבה זמן.
אז את מנסה להישכב על הצד במין גמלוניות חיננית, מניחה את גופך מאחורי גופה של הכוסית האינטרגלקטית ומחבקת אותה מאחור בעוד היא מתאימה את עצמה לתנוחתך. את הכפית הגדולה עכשיו.
זרוע גדולה וכבדה מונחת עלייך לאט, עוטפת אותך, מבטיחה לך שאת בטוחה, עפעפייך נעשים כבדים.

-

לולא היית שם בעצמך, לעולם לא היית מאמינה.
אבל היית. וואו כמה שהיית. כמה שאת עדיין.
כולך, כל מי שאת, היית שם עבורו ועבורה, לכמה שעות שלעולם לא תדחיקי בשקט ולעולם לא תספרי בקול.
מהממת, זוגתך לכתף.
בת זונה.