הספירה לאחור

הספירה לאחור

RopeWriter​(נשלט){יש} • 24 בינו׳ 2021

השעה הייתה כבר אחרי צהריים דנה טרם הכניסה פת לחם לפה, הבטן שלה הייתה ריקה ומקרקרת. היא הייתה בדרך למשרד של תום, סוכן נדל"ן אשר החזיק כמה מבנים כולל בניין בו דנה שכרה את דירתה. "אחרי צהרים טובים תום", אמרה דנה והורידה את המבט לרצפה. "אני רוצה לבקש ממך משהו" המשיכה דנה. "בואי, כנסי תשבי." ענה תום, "רוצה קפה, תה?". "לא תודה," אמרה דנה והמשיכה: "אני כרגע לא עובדת ולא מצליחה למצוא עבודה". תום ישב והקשיב, דנה עצרה ולקחה אוויר. האוויר בחדר נחתך ברגע שתום הציעה לדנה עבודה. דנה לא סירבה ולהיפך שמחה. פנים שלה הקרינו אושר ותקווה. "יש לי חבר שעובד בחברת כוח אדם ומחפשים שם עובדי סיעוד לזקנים". תום רשם סכום על פתקית והעביר לדנה. דנה הסתכלה עליו ואז על הפתקית. "זה לחודש?" שאלה דנה. תום חייך: "לא לשבוע עבודה". דנה שאלה בהיסוס: "למה כול כך הרבה?" תום חייך: "כי צריך לעבוד כול השבוע כולל יום שישי ושבת 4 שעות ביום. והכי חשוב הזקן הוא מקטר, מעצבן ועקשן". דנה שתקה בהיסוס. "את רוצה עבודה?" שאל תום בקול סמכותי ונוקש. "כן" אמרה דנה. תום שלף כמה דפים ממגירה של השולחן. "יופי תחתמי כאן וכאן". דנה חתמה ושאלה: "אז מתי מתחילים?"
"אם תרצי אפשר להתחיל היום, אנחנו בדיוק מספיקים לארוחת ערב. כך גם תוכלי להכיר את המקום ואת הזקן". דנה לא ענתה אלא פשוט קמה וחיכתה להוראות של תום. תום התבונן בדנה ואז קם מהכיסא: "בואי אחרי". כול הדרך תום סיפר מה צריך לעשות בעבודה ועד כמה זה לא קשה ובכלל אפשר להסתדר עם הקשיש בלי שום בעיה. הרכב יצא מגבולות העיר ותוך עשר דקות הם הגיעו לאחוזה מאוד גדולה. תום חנה את הרכב בכניסה והם נכנסו לאחוזה. תום הוביל את דנה לדלת שעליה היה שלט "חדר עובדים".
"כאן אנחנו נפרדים" אמר תום. "את עכשיו נכנסת לחדר, מחליפה בגדים ומתחילה לעבוד. ובתום השבוע אם תרצי נחתום על חוזה לעוד שבוע".
"תודה" אמרה דנה וחיבקה את תום. תום הסתובב ויצאה מאחוזה.
דנה לקחה נשימה עמוקה ונכנסה לחדר. הדלת נטרקה אחריה ודנה נבהלה וניסתה לפתוח אותה אך ללא הצלחה. החדר היה מטר על מטר בצבע לבן ללא חלונות ורק עוד דלת עם חלון קטן בצורת מלבן. בתוך החלון הייתה תקוע קופסת קרטון. דנה משכה את הקופסה כדי לראות מה היה בתוכה והחלון הקטן נסגר. בתוך הקופסה דנה מצאה פתק שפקד עליה להוריד את בגדיה וכול חפץ אישי אחר. דנה הסתכלה מסביב וחשבה לעצמה שהאיש הזקן הזה הוא בטח איזה סוטה שאוהב לראות איך נשים מחליפות בגדים, אך החליטה לא להתנגד. היא התיישבה על הרצפה הורידה את הנעליים ואת הגרביים לאחר מכן קמה על הרגליים והורידה את מכנסי הג'ינס ואת החולצה. פלאפון וארנק אשר בו היו רק תעודת זהות ורב קו נשאר בכיסו השמאלי של הג'ינס. דנה כפלה את כול הבגדים, שמה בקופסה והניחה את הקופסה על עדן החלון הקטן. החלון נפתח שוב בדיוק לשנייה והקופסה נעלמה מאחורי הדלת. דנה המשיכה לעמוד וידיה מכסות את הבטן הרזה שלה.
דנה הרגישה לא בנוח וסוג של חרדה התחילה למלא את ראשה. דנה חיכתה דקה ואז עוד חמש דקות... הזמן עבר ולא קרה כלום. דנה ניסתה לפתוח את הדלת הראשונה דרכה היא נכנסה אך ללא הצלחה ואז ניסתה את השנייה אבל גם ללא הצלחה. דנה התיישבה על הרצפה, קירבה את הברכיים לחזה ועטפה אותן בזרועותיה. פחד ממה שעומד לקרות ואי-ודאות ממה שעומדת לקרות התחילו להשתלת עליה.
"אף אחד לא יודע איפה אני עכשיו המכשיר הסלולר שלי אצלו יחד עם תעודת הזהות. אני כאן יושבת על רצפת בטון לבושה בתחתון ורוד וחזייה. כעבור דקה דנה כבר לא יכלה להחזיק את עצמה בידיים והתחילה לצעוק לבעוט בדלת: "תנו לי לצאת!" ואז פתאום נפתח החלון ונכנסה עוד קופסה. דנה משכה אותה ופתחה. בתוך הקופסה היו מונחים אזיקונים מבד יחד עם מנעולים יחסית גדולים וקולר. לידם פתק ביחד וסטופר: "יש לך דקה. או שאת לובשת אותם ואז מכניסה את הידיים שלך לתוך החלון הקטן בדלת או שאת עוזבת את המקום בלי כלום. "רגע ומה עם בגדים שלי תעודת זהות? יש כאן משהו?" צעקה דנה. היא לא קבלה תשובה וראתה ששעון כבר רץ.
"מה אני יעשה?" חשבה דנה בהיסטריה. אם זאת לא היה לה זמן לחשוב והבטן שלה שוב קרקרה מרעב. ודנה החליטה. היא לבשה מהר את האזיקים הידקה אותם עם מנעולים, לבשה את הקולר וקרבה את הידיים לעבר החלון הקטן בדלת והכניסה את הידיים פנימה. תוך שנייה משהו תפס אותם ונעל על וו עגול סגור מחוץ לדלת. דנה ניסתה להוציא את הידיים איך ללא הצלחה. דנה צעקה ניסתה להשתחרר בכוח אמנם שום דבר לא הועיל. ואז נפתחה הדלת דרכה דנה נכנסה.
"תום תודה לאל שבתה!" אמרה דנה. "אני לא יודעת מה קורה כאן, תעזור לי בבקשה". תום לא אמר מילה. הוא התקרב לעבר דנה שהתחילה לחשוד שתום רימה אותה. ואז כשתום כבר עמד לידה הוא תפס את המנעול על הקולר שלה ונעל אותה על וו שהייה מותקן על הצד הפנימי של הדלת. דנה מצאה את עצמה ללא יכולת לזוז. היא הבינה סופית שסידרו אותה ועומדים לנצל. "למה תום? בבקשה על תעשה את זה!" התחננה דנה. תום הוריד את החגורה ולחש לדנה באוזן: "במשך כל השבוע את תבואי כול יום לארבע שעות שבמהלכן את עומדת להתחנן בפני שאעשה אתך משהו ועד אז אתן לך זמן לחשוב. ובינתיים שיעור קטן למה שיכול לקרות אם לא תעשי את מה שאני מבקש. את עומדת לספור עד עשר כול הצלפה שלי כול טעות בספירה או ספירה בקול לא ברור אני עומד להוסיף עוד חמש וכך עד שנסיים לספור את הכול ברור לך?"
"לא בבקשה!" יללה דנה. "שחרר אותי אני לא אספר לאף אחד! בבקשה..."
דנה הרגישה כאב חד וחזק בצד הימיני של הטוסיק. "בבקשה תום, לא!" דמעות זלגו מעיניה של דנה מרוב כאב. "זה עוד חמש", אמר תום. "דיי תום!" ועוד הצלפה. "אחד" אמרה דנה חורקת את שיניה. ואז עוד אחת. "שתיים", המשיכה דנה לספור. ברגע שהם הגיעו לספרה 15 הטוסיק של דנה היה כולו מלאה בקווים אדומים ונפוחים. דנה בכתה והתחננה מתום שישחרר אותה והוא רק הסתובב ויצאה מהחדר. "יש לך עוד זמן לחשוב על ההתנהגות שלך עד סוף המשמרת" אמר תום וסגרת את הדלת אחריו. דנה נשארה לעמוד בתנוחה הלא נוחה ללא יכול לזוז ועם טוסיק אדום וכואב. כעבור דקה נכבה האור בחדר ודנה נשארה לבד עם המחשבות שלה.