כתבת מוסף של הארץ - שוויון בין גברים לנשים פוגע במין, והוא ג

כתבת מוסף של הארץ - שוויון בין גברים לנשים פוגע במין, והוא ג

deckard • 5 ביוני 2021

כתבה מעניינת... לקחתי לעצמי את
מֶנדוֹקוּסאי - טו מאץ' טראבל!

לינק לכתבה
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.9867891


למי שאין מנוי העתקתי לפה...

שוויון בין גברים לנשים פוגע במין, והוא גם מסביר את הסטיות החדשות שלנו
"מדברים על עידן החרדה, או עידן הנרקיסיזם, אבל למעשה אנחנו חיים בעידן הפרוורסיה". שיחה עם התיאורטיקנית של המיניות דניאל כנפו


סקס מוכר, מרגש, מסקרן, מעורר. ומתברר שלא מדובר בטעם נרכש, אלא במשהו שנכון מהרגעים הראשונים של כל אחד מאיתנו בעולם.



"התינוק האנושי נדלק מכל דבר, כל דבר מעורר אותו מינית, הוא לא בררני", אומרת חוקרת המיניות והפסיכואנליטיקאית ד"ר דניאל כנפו. "לתינוק לא אכפת אם אתה גבר, אישה או טרנס, אם אתה זקן או צעיר, חיה או דומם, הוא מתרגש מכל דבר. נקודת המוצא של כולנו היא מיניות פולימורפית, כמו שכינה אותה פרויד, כך אנחנו מתחילים את חיינו, ויש לזה השפעה אדירה".

ההתחלה הנרגשת הזאת מביאה מהר מאוד להתנגשות כואבת. "הנקודה היא שאנחנו צריכים לחיות בחברה ולכן לא יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים", אומרת כנפו, "וחלק גדול ממה שאסור לנו לעשות קשור למיניות. חוקים, הורים, מערכת החינוך, דת — הם כולם שם כדי לשלוט בנו, ובעיקר כדי לשלוט במיניות שלנו. זה מה שהופך אותנו למתוסבכים כל כך. זה לא רק כי יש לנו דחף חזק. העניין הוא שהחברה שוב ושוב אומרת 'אסור לך', היא כל הזמן מנסה לרסן את המיניות הילדית הפולימורפית".

עברו לתצוגת גלריה
שער מוסף הארץ 4.6
הריסון הזה נחווה כטראומטי ומותיר צלקות שיתוו את המשך חיינו כיצורים מיניים. "טראומה מתקיימת ברמות שונות", אומרת כנפו. "לא בכולם התעללו מינית, אבל כבני אדם כולנו חווים טראומה של גבולות. לא משנה כמה טובי לב הורינו, הם אומרים לנו מה לעשות, וזה תמיד נתפס אגרסיבי, מעצם זה שמצווים עלינו. הבן שלי כעס עליי לאורך שנים כי אמרתי לו ללכת לבית ספר יהודי. הוא הרגיש שגרמתי לו לטראומה, וזה על משהו פשוט, חיובי. שלחתי אותו למקום טוב. כל ההורים הם דיקטטורים, נאורים יותר או פחות, ששולטים לתקופה ארוכה מאוד — 18 שנים".

הדרך של הנפש להתמודד עם הטראומה הבלתי־נמנעת של הילדות, אומרת כנפו, היא פעמים רבות באמצעות חזרה למקום של הכאב בפרקטיקה המינית הבוגרת. "לחזור למקום של טראומה זה דבר מסוכן, אנחנו יכולים שוב להיפגע, אבל אם זה לא קורה, יש תחושה של הישג, של שליטה, וזה מרגש. לדוגמה, מטופל שבמשפחה לעגו לגבריות שלו, האחיות הגדולות שלו ואמא שלו הלבישו אותו בבגדים של בת והשפילו אותו. כשהוא גדל, הוא הפך להיות טרנסווסטיט. הוא לא רוצה להיות אישה, הוא רק מתלבש כמו אישה, ואז מוציא את הפין ואומר 'הא! אני גבר, למרות מה שעשיתן לי'. והריגוש הזה גורם לו לגמור.

למה צעירים עושים כל כך מעט סקס?
האמת על מה שאנשים אוהבים במיטה נחשפת בפודקאסטים
"התשוקה האנושית היא חסרת מנוחה, ואנשים שואפים כל הזמן לריגושים, כולל ריגושים אסורים וחוויות שבאופן לא מודע משחזרות פגיעות, השפלות ואירועים מערערים מהילדות שנותרו לא מעובדים. אחת הפרוורסיות הנפוצות ביותר היא של גברים שלובשים חיתול ואישה שתלטנית משפילה אותם. הם משחזרים משהו שקרה להם, אבל עכשיו הם מרגישים בשליטה על הסיטואציה ואפילו שואבים ממנה עונג".

רגע, זה נפוץ?

"מאוד!"

אני לא בעניינים.

"הפסיכואנליטיקאי הבריטי ברט קאר ניתח פנטזיות מיניות של 23 אלף גברים ונשים בכל הגילאים, ומצא שרבות מהן כוללות דימויים בוטים של סדיזם, מזוכיזם וסוגים אחרים של פגיעה. אם היינו מממשים את הפנטזיות שלנו, חלק גדול מאיתנו היינו גומרים בכלא, כך כתב. פרוורסיות מגיעות ממקומות של קונפליקט, התעללות, טראומה. אנשים לוקחים משהו מאוד קשה, ומנסים באופן לא מודע לעשות איתו משהו".

***
כנפו, פרופסורית באוניברסיטת לונג איילנד, היא מהתיאורטיקנים הבולטים של המיניות כיום בעולם. פירות מחקרה רב השנים מרוכזים בספרה האחרון "The New Sexual Landscape and Contemporary Psychoanalysis", שמשלב מחשבה טיפולית עם מחקר סוציולוגי עדכני.

היא נולדה בעיר הנמל סאפי במערב מרוקו, וכשהיתה ילדה קטנה היגרו הוריה לארה"ב. "זה היה שינוי עצום", היא מספרת, "אבל הבית נשאר מרוקאי — האוכל, המסורת, המוזיקה". עד היום היא חוזרת למרוקו לעתים קרובות, ומכהנת כסגנית נשיא האיגוד המוסלמי־יהודי של יוצאי מרוקו בניו יורק.

בגיל 17 הגיעה כנפו לישראל לבדה ולמדה עברית (שפתה הרביעית, אחרי צרפתית, אנגלית וספרדית). היא השלימה כאן שני תארים, בפסיכולוגיה קלינית ובספרות אנגלית, ואז חזרה לארה"ב ועברה הכשרה פסיכואנליטית. בהמשך חזרה לעוד תקופה בארץ, בה ילדה את בנה היחיד, שאותו הביאה לעולם כאם יחידנית. אנחנו נפגשים בדירת האיירבינבי ששכרה ברחוב הירקון בביקור שלה בארץ, שבו הרצתה באוניברסיטת תל אביב.

"הפסיכואנליטיקאי הבריטי ברט קאר ניתח פנטזיות מיניות של 23 אלף גברים ונשים, ומצא שרבות מהן כוללות דימויים בוטים של סדיזם ומזוכיזם. הוא כתב שאם היינו מממשים את הפנטזיות שלנו, חלק גדול מאיתנו היה גומר בכלא"

חקר המיניות הוביל את כנפו לתובנות שחורגות מחדר המיטות הפרטי. "בפסיכואנליזה אנחנו מדגישים מאוד את המיניות, אבל פרוורסיה יכולה להופיע בכל פעילות אנושית", היא אומרת. "זו תופעה מאוד נפוצה היום בחברות גדולות, בתעשיית בריאות הנפש, בממשלות. היא קיימת בכל מערכת שמעוותת בפעילותה את משמעותה ומטרתה המקוריות. נסתכל למשל על המערכת המשטרתית. ברור שהיא שם כדי לשמור עלינו, לספק הגנה, אלא שאז אנחנו רואים בארה"ב שוטר דורך על צוואר של אדם במשך תשע דקות וחצי — זו פרוורסיה של שיטור, הוא הופך את מה שהוא אמור לעשות".

לפי כנפו, הפרוורסיה היא הדבר שהכי מאפיין את תקופתנו. "אנחנו חיים בעידן של פרוורסיה", קבעה בספרה הקודם. "תיאורטיקנים אחרים אמרו שזהו עידן של חרדה, של נרקיסיזם, של טרור, של פסיכופתיות. אבל כל אלה כלולים בתוך הפרוורסיה".

מהי פרוורסיה?

"היבט מרכזי של פרוורסיה הוא חוסר התייחסות לאמת. מנגנון ההגנה העיקרי של הפרוורט, לפי פרויד, הוא של התכחשות להיבט מסוים של המציאות. כלומר, פרוורסיה תמיד מערבת אשליה שהמציאות אינה מה שהיא, שזה מאפיין מרכזי של התרבות שלנו. לצד זה בפרוורסיה יש תמיד החפצה, דה־הומניזציה וניצול, שגם הם מאוד בולטים בחברה של ימינו".

לפי ההגדרה שלך, ישראל היא מדינה פרוורטית.

"יש פה התכחשות למציאות הפלסטינית. אני הייתי פה שבועיים, ואנשים לא דיברו על זה, כאילו זה לא קיים. בפרוורסיה אתה לוקח פיסת מציאות שאתה לא יכול להתמודד איתה, ומבטל או הופך אותה. למשל הפטישיסט שיכול לקיים יחסים עם אישה רק אם תנעל נעלי עקב. זו סטייה מאוד נפוצה, אבל מה קורה שם? לפי פרויד, אותו גבר למעשה מפחד מאיבר המין הנשי והדרך היחידה שלו לגשת לאישה היא לבטל את ההבדל בין המינים, דבר שהוא עושה בזה שהוא מעניק לה פאלוס, נעל העקב. אבל זו אשליה — אין לה פאלוס באמת, היא רק נועלת נעליים. או דוגמה אחרת: נקרופיליה. כתבתי מאמר על זה. הנקרופיל מכחיש שהאובייקט אכן מת".

הנקרופיל לא נדלק מזה שהגוף מת?

"לא, מה שמעורר אותו זה שהאובייקט לא יכול להתנגד — כמו שיש אנשים שמסממים נשים כדי שיהיו כנועות לחלוטין. אבל הוא מדמיין שהגופה חיה ויכולה לאהוב אותו. יש הכחשה של ההבדל בין חי ומת".

בואי נחזור רגע להתייחסות הפרוורטית לפלסטינים.

"אנחנו מדמיינים שהם לא קיימים, אבל מדי פעם פורצת מלחמה וההתכחשות לא עובדת. פתאום אנשים נאלצים להתמודד עם המציאות. אבל זה לא רק שאנחנו מתכחשים לקיומם, אנחנו מתעלמים מהאנושיות שלהם, מזכויות האזרח שלהם. זו פרוורסיה כי אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כדמוקרטיה, שאנחנו אנושיים, מוסריים. אלא שאז לא נותנים להם חיסונים. אנחנו ה'גוד גייז', אבל לך למעברי הגבול ותראה מה עושים שם לאנשים. זו ההגדרה של הפרוורסיה — הדה־הומניזציה, ההתייחסות לאנשים כאל אובייקט ולא כסובייקט. אתה רואה את זה בפוליטיקה, בעסקים, אפילו בפסיכולוגיה. בארה"ב, כשתפסו חשודים בטרור, פסיכולוגים היו אחראים לחקירה".

אני מתאר לעצמי שגם המוסד והשב"כ מעסיקים פסיכולוגים.

"אלה אנשים שאמורים לטפל באנשים, לעזור, והם משתמשים בידע שלהם כדי להנחות עינויים! הם הופכים את המהות של המקצוע עצמו. זו פרוורסיה".

מה היית אומרת על נתניהו?

"הו, זה יהיה קשה".

בכל העולם סקס זה הדבר שהכי מוכר עיתונים. בישראל יש לסקס מתחרה רציני.

"נתניהו הוא גאון פוליטי, שמאמין שכללים שנכונים לאחרים אינם נוגעים לו. הוא לא מוכן לקבל היבטים של המציאות, הוא לא מוכן לוותר על כוחו, תחושת האומניפוטנטיות שלו לא יודעת גבולות".

הוא באמת חושב שהוא מעל לחוק? שמה שהוא עושה זה בסדר?

"כן, כי הוא מכחיש היבט של המציאות".

לכן זה כל כך משכנע עבור אחרים.

"תראה את טראמפ. אתה זוכר איך הוא החזיק את התנ"ך והספר היה הפוך? שאלו אותו 'מה החלק שאתה הכי אוהב בתנ"ך?' והוא אמר 'אני אוהב הכל'. זה ברור שהוא לא קרא בתנ"ך מעולם, אבל כל האוונגליסטים חושבים שהוא המשיח. טראמפ הוא האדם הכי רחוק ממוסר ודת בעולם, והם מכחישים את המציאות הזאת. זו פרוורסיה. וכמובן, ההתכחשות הכי גדולה היא לעובדה שהוא הפסיד את הבחירות לביידן".

"גברים מבטאים את הפרוורסיה, כמו עוד הרבה פתולוגיות, בצורה יותר מוחצנת. הם עושים דה־הומניזציה לאחר, מניפולציה, החפצה. נשים לעומת זאת יעשו הפנמה — יחפיצו את עצמן, או מישהו שקשור אליהן"

ממה שאת אומרת עולה שבין רבע למחצית מאזרחי ארה"ב הם פרוורטיים, וכך גם בישראל — נתניהו זוכה לתמיכה רחבה אצל אוכלוסיות מזרחיות ומסורתיות, למרות שהוא אשכנזי וחילוני.

"אני מרוקאית במקור, וזו לא הפוליטיקה שהייתי רוצה לראות. אבל כן, אם אתה רוצה לחזק את המסורת שלך ומצביע לנתניהו, יש בזה משהו פרוורטי, כי זה אומר ללכת נגד הערכים המסורתיים שלך. אתה מתחיל לראות את זה בכל מקום בעולם. המנהיג מעוות את האמת, ואנשים הולכים אחריו".

הליכה אחרי מנהיג פרוורטי פירושה שגם אתה הופך פרוורטי?

"פירושה שאתה מסכים לקחת חלק באשליה הפרוורטית, להכחיש היבט של המציאות".

פרוורסיה יכולה להיות קולקטיבית?

"כמובן. הנאציזם היה פרוורסיה קולקטיבית".

האם היום את מזהה פרוורסיה קולקטיבית בכזה סדר גודל?

"יש הרבה מדינות שנעות לכיוון פשיסטי. גם הכחשת המשבר הסביבתי היא פרוורסיה חברתית קולקטיבית. העולם עלול להיחרב, כולנו עלולים למות, ואנחנו מכחישים את זה".

***
הכחשת המוות היא הפרוורסיה הוותיקה, הגדולה והנפוצה מכולן. כאן גם מתאחדות הפרוורסיה והמיניות במלוא העוצמה. "פרוורסיה היא למעשה הליכה נגד החברה, נגד הדת, נגד החוקים, נגד כל מה שמגביל אותנו. הפרוורט רוצה לשבור גבולות, וזה כולל את הגבולות של הגוף. הגוף חולה, מזדקן ומת. הפרוורט מכחיש את הדבר הזה. סקס גורם לנו להרגיש חיים, והוא גם נותן חיים. לכן הוא הכוח הנגדי לגבול המוחלט הזה שיש מולנו, שכולנו רוצים לשבור אותו. סקס הוא קרב אגרופים עם המוות, ופרוורסיה היא המרד האקזיסטנציאליסטי שטבוע בתודעה של חיה מודעת לעצמה".

גם לפני אלף שנים אנשים מתו, ומחו נגד זה. למה דווקא העידן שלנו הוא עידן הפרוורסיה?

"היו הרבה עידנים של פרוורסיה, העידן שלנו הוא לא הראשון. אבל יש שני דברים שמייחדים את העידן שלנו. קודם כל, הסופיות של המוות היא בעיה גדולה יותר היום מאשר בעידנים קודמים, שבהם מרבית האנשים האמינו בתוכנית אלוהית ובהבטחה של אלמוות. אבל מה שהופך את העידן הפרוורטי שלנו לחסר תקדים הוא הטכנולוגיה. המהירות שבה הטכנולוגיה מתקדמת ומשנה כל דבר בחיינו. יש בזה גם דברים נפלאים, אבל יש גם היבטים בשימוש שלנו בטכנולוגיה ובהתמכרות שלנו לטכנולוגיה שמקצינים את הדה־הומניזציה שאנחנו עושים לאחרים ולעצמנו".

התחושה היא שהדה־הומניזציה מופנית תמיד לאחר, לא לעצמי.

"שני אלה תמיד הולכים ביחד. אם אתה עושה דה־הומניזציה לאחר אתה תמיד גם מזדהה עם זה באופן לא מודע. זה קורה בפורנוגרפיה. אין שם סובייקטים, אין אינטימיות. אם אתה צופה בפורנו אתה ממית משהו בתוכך — את היכולת לחוש אכפתיות כלפי האחר, את היכולת להזדהות עם האנושיות שבאחר. טיפלתי בלא־מעט מכורים לפורנו, ורבים מהם מפתחים תחושה שהם כמו זומבים, הם מאבדים את עצמם".

כנפו אומרת שהיא לא נגד פורנוגרפיה. במחשבה מאומצת היא אפילו מוצאת שני דברים להגיד בזכותה ("אם יש לך העדפה מינית ייחודית ואתה חי בקהילה שמרנית לא תרגיש מבודד ומוזר, וזה גם יכול לעורר את חיי המין של זוגות"). אבל היא יוצאת בצורה נחרצת נגד שתי תופעות שהיא רואה כבעייתיות ביותר.

עברו לתצוגת גלריה
דימוי 1
צילום: Pezzali Alberto/אי־פי
"אחת היא שהיום ילדים נחשפים לפורנו לפני שהם מפתחים את הטעמים שלהם כאנשים צעירים, מה הם אוהבים ומה לא. ילדים נחשפים היום לפורנו בגילאי תשע עד 11! דימויים פורנוגרפיים הם מאוד חזקים, והם מבלבלים אותם. הם רואים משהו וחושבים, 'זה מה שאני רוצה'. זה כופה עליהם משהו מבחוץ במקום שיפתחו את התשוקות שלהם בעצמם.

"הבעיה השנייה בפורנו היא ההתמכרות. יש יותר ויותר אנשים שמתמכרים, גם בגיל מאוד צעיר. ככל שהילד נחשף בגיל צעיר יותר, כך הוא הופך בקלות רבה יותר למכור. המוח יותר נתון להשפעה. בסין יש מאות מחנות ששולחים אליהם ילדים מכורים. אני מטפלת עכשיו בשני גברים מכורים. שניהם נמצאים בזוגיות ארוכת שנים, והם לא קיימו עם בנות זוגם יחסי מין זה שנים. והם אוהבים אותן. יש יותר גברים מכורים, אבל הנשים מדביקות את הפער. 30% מהצופים בפורנו הם נשים, ויש בהן גם מכורות".

כנפו מצטטת חוקרים שטוענים שאלמלא הפורנוגרפיה, הרשת היתה קורסת לתוך עצמה. "הפורנוגרפיה היא זו שמקיימת את האינטרנט. אחד מכל שישה ביקורים ברשת הם לצורך פורנוגרפיה, ולפי הערכות 80% מהרשת האפלה משמשת לפורנוגרפיה של ילדים. אם אתה רוצה להבין עד כמה סקס חשוב, אתה צריך רק להיכנס לרשת. אני אומרת לסטודנטים שלי — כדי ללמוד על הלא־מודע של המטופלים שלכם, שאלו אותם לאן הם גולשים, לאילו אתרים. אם הם בפורנוגרפיה, שאלו במה הם צופים, עם מי הם מזדהים".

את ממש שואלת את המטופלים שלך מה הם עושים אונליין?

"לגמרי! אני שואלת כשזה מתאים, אבל אני בהחלט שואלת. ותמיד התשובה היא הפתעה. אני מטפלת הרבה מאוד שנים, עבדתי עם מאות מטופלים, וכל פעם מחדש אני מופתעת כשאני לומדת על חיי המין של המטופלים, על הרגלי הצפייה שלהם בפורנו. זה אחד הדברים שאני לא יכולה לנחש מראש".

למה המיניות היא היבט כל כך בלתי־צפוי באישיות שלנו?

"כי היא אזור התנהגות ממודר, שעושים לו דיסוציאציה. האישיות שלנו יחסית מגובשת, אבל זה משהו שלא שייך אליה. חיי המין שלנו מופרדים משאר החיים, כבר מילדות. הורים משקפים כל מה שהילד עושה: הילד אוכל, ההורה אוכל איתו, הילד אפילו הולך לשירותים יחד עם ההורה. אבל מין הוא תמיד מאחורי דלתות סגורות, את זה ההורה לא ישקף. אם הילד מתחיל לגעת בעצמו אנחנו לא אומרים 'איזה חמוד! הוא גילה את הבולבול הקטן שלו!' המסר הוא שזה פרטי, זה סודי. זה אזור ההתנהגות היחיד שההורים שמים בצד. וככל שהילד גדל זה נהיה בעייתי עוד יותר עבור ההורים. לכן החלק הזה ממי שאנחנו הופך לזר עבורנו".

לא רק שההורים לא משקפים, הם גם אוסרים.

"יש לנו מלידה את המיניות הפולימורפית הזאת, וההורים אומרים כל הזמן 'עוד לא, עוד לא. כשתגדל'. אבל לילדים אין יכולת לדחות סיפוקים. מה, לחכות 15 שנה? בא לי עכשיו! אז מה עושים? מפנטזים. לכן פנטזיה היא חלק כל כך מרכזי במיניות האנושית. מגיל צעיר אומרים לנו 'שימו את זה בצד, חכו', אבל אנחנו לא שמים שום דבר בצד, אלא מפתחים סיפורים, שהופכים לחלק מהמיניות שלנו, שהיא בעיקרה לא מודעת. אנחנו אפילו לא יודעים למה אנחנו אוהבים מה שאנחנו אוהבים, למה אנחנו לא אוהבים מה שלא, למה דברים מסוימים מעוררים בנו בושה, כי כל כך הרבה מזה מתגבש בגיל שבו איננו יכולים עדיין לחבר דברים, להיות מודעים".

עוד סיבה לכך שמין הוא עניין כל כך מורכב.

"לבני אדם יש לא רק דחף מיני, שהוא עניין ביולוגי, אלא גם דחף ארוטי. הארוס הוא הוספת משמעות לסקס, הוספת פנטזיה לסקס, הוספה של מורכבות לסקס".

אנחנו לא יכולים פשוט להזדיין.

"לא ממש. אפשר שיהיה מין יחסית ישיר, אבל גם אז תמיד יהיה האספקט האנושי הזה, הארוטי. האם אני צריך להיות עם האדם הזה? האם זה היה מהר מדי? לאט מדי? האם היא רוצה שאעשה את זה? זה כל הזמן קיים ברקע. לבעלי חיים אין את זה, הם עושים מה שהם עושים. אין להם בעיה של אין־אונות, שזה אגב משהו שיש היום לגברים צעירים יותר ויותר. רבע מהגברים שסובלים מאימפוטנציה הם בני פחות מ–40".

אפשר היה לצפות שדווקא תהיה ירידה בבעיות המיניות, כי החברה הופכת פתוחה יותר.

"הדברים יותר פתוחים, מותרים, אבל לצד זה יש יותר חרדה סביב מיניות. אנשים צעירים עושים פחות סקס, ומתחילים יותר מאוחר, למרות שהבגרות המינית מגיעה יותר מוקדם. בין רבע לשליש מהצעירים ביפן, אנשים בתקופה הכי הורמונלית של חייהם, מוותרים על מין. הם החליטו שזה יותר מדי מסובך. יש להם מילה לזה: מֶנדוֹקוּסאי, too much trouble. הם יכולים לאונן מול פורנוגרפיה, אבל בני אדם — טו מאץ' טראבל! וזה נכון. בני אדם הם בעייתיים, מסובכים. אתה צריך לחשוב כל הזמן — מה הוא רוצה? האם זה אומר שאני עכשיו מחויב? האם אני בסדר?"

ככל שהאיסור חזק יותר, ההפרה שלו יותר בוטה. "אתה אומר שאסור לי? אני אראה לך מה זה! אז יש לנו מצד אחד Black Lives Matter, ומצד שני racist porn משגשג. גילוי עריות פופולרי מאוד ברשת. למדנו שיש טאבו אוניברסלי, ואז בא הפורנו ומראה — שום טאבו! האיד משתולל חופשי"

תחליף לקשר אנושי שהופך נפוץ בשנים האחרונות בזכות הטכנולוגיה הוא שימוש בבובות מין. כנפו מספרת על מחקר ארוך שביצעה על גברים בארה"ב שמנהלים חיי מין ומשפחה עם בובות. אחד מהם למשל נשוי 25 שנה לשידוֹרֶה, בובת מין יפנית. "הוא אפילו למד יפנית, כדי לדבר איתה".

רגע, היא מדברת יפנית?

"לא, מה פתאום. היא לא מדברת, היא בובה. אבל כאן בדיוק נמצאת ההכחשה. שאלתי אותו על זה, הוא אדם מאוד אינטליגנטי, והוא אמר 'אני הולך על חבל דק מאוד בין לדעת שהיא בובה ובין לחשוב שהיא אנושית. ולפעמים אני נופל מהחבל'. שאלתי אותו איך הוא מסביר את הקשר היציב והממושך שלהם, והוא ענה: 'אנחנו אף פעם לא מתווכחים'".

תענוג. בטח גם אין אצלם ירידה בתשוקה אחרי שנולדים ילדים, לוקחים משכנתה, כל זה.

"דווקא היתה! בדיוק כמו שקורה לזוגות אנושיים אחרי כמה שנים יחד. אז הוא לקח לעצמו בובה שנייה כמאהבת. הוא אמר לעצמו שהוא לקח אותה כדי ששידורה לא תהיה לבד כשהוא בעבודה. כולנו צריכים חידושים. יש משוואה כזאת: ריגוש מיני שווה למשיכה פלוס מכשול".

אז לזוג ותיק, קצת שחוק, היית ממליצה להוסיף מכשול?

"כן, כל מה שיכניס חידוש, פלפל, למערכת היחסים. זו יכולה להיות פנטזיה שיש לאחד הצדדים, או הוספה של מישהו שלישי".

הפתרון הפוליאמורי. או הפרקטיקה הפופולרית השנייה של ימינו, BDSM.

"אחת הסיבות לכך ש–BDSM כל כך נפוץ כיום לדעתי היא השוויון הגדל ביחסים בין המינים. בעבר הגבר היה אחראי, הוא היה המפרנס, והאישה היתה יותר כנועה ותלותית. היום יש שם פחות מתח, וה–BDSM משיב אותו. כי הרי מה הוא עושה? גורם לכך שאחד דומיננטי והשני כנוע. ואז אפשר לשמר את משחק הכוחות במין גם אם הוא לא קיים בחיי היומיום. היה מחקר שמצא שסקנדינבים, שאצלם מערכות היחסים יותר שוויוניות מבחינה מגדרית, מקיימים פחות יחסי מין מאשר בתרבויות שבהן ההבדלים עדיין קיימים. יש לי מטופלת שיש לה בן זוג מתחשב, עדין, מקסים, אבל במיטה הוא לא מדליק אותה. אז היא דורשת ממנו לשחק מאצ'ו. זה מראה כמה המיניות שלנו יכולה להיות מנותקת ממי שאנחנו בחיי היומיום. ביומיום היא רוצה גבר עדין, אבל במיטה לא".

עברו לתצוגת גלריה
דימוי 2
צילום: AFP - DUNAND EMMANUE
האם כאשר פייסבוק מציעה 60 ג'נדרים שאפשר לבחור מהם אפשר עוד לדבר על הבדלים בין גברים לנשים? ההבחנה הזאת לא הפכה פאסה?

"ג'נדר הוא מבנה נזיל ומגוון. הוא תערובת של תרבות ושל חוויות שהיו לאדם בקשרים שונים, אפילו תוצאה של היצירתיות שלנו. אבל אנחנו עדיין נולדים לגוף ביולוגי. אנשים רבים שמשנים את הג'נדר שלהם משנים גם את הגוף הביולוגי, באמצעות הורמונים. מטופל שלי, שעבר שינוי מאישה לגבר, סיפר לי ביום שבו הוא התחיל לקבל טסטוסטרון שהוא נכנס למעלית ורצה לכסח במכות את כל מי שהיה שם. אז אי־אפשר לומר שאין שום הבדל בין גברים לנשים. אגב, יש הבדלים בין גברים לנשים גם בפרוורסיות. גברים מבטאים את הפרוורסיה, כמו עוד הרבה פתולוגיות, בצורה מוחצנת יותר. הם עושים דה־הומניזציה לאחר, מניפולציה, החפצה. נשים לעומת זאת יעשו הפנמה — יחפיצו את עצמן, או מישהו שקשור אליהן, שהן רואות כשלוחה שלהן, כמו הילד שלהן".

ואז מושא הפרוורסיה הוא הילד?

"כן, יש נשים שהאמהוּת שלהן פרוורטית, למשל כאלה שעושות הכל כדי שהילד שלהן יהיה משהו — דוגמן, או מוזיקאי. הן אובססיביות, והילד הופך לחפץ בשבילן. גם נשים שעושות עוד ניתוח פלסטי ועוד אחד, מנסות להפוך את עצמן לאובייקט המושלם".

BDSM משחק בדיוק על המתח הזה שבין הפנמה והחצנה של הפרוורסיה.

"זו פרקטיקה שתמיד היתה קיימת, אבל במרתפים. עכשיו היא בכל מקום, בגלל השינויים שדיברנו עליהם. אפילו בהרווארד יש מועדון BDSM! בכל מקום ילמדו אותך איך לקשור את בן הזוג".

זה לא קצת מאבד את הנקודה? אם זה כבר לא במרתפים, אז מה הקטע?

"נכון, הרבה פעמים מה שמרגש זה שאתה עושה משהו שאתה לא אמור לעשות. לכן אנשים הולכים ומקצינים. במחקר מצאנו שאנשים שהתחילו עם פורנו רך מתרגלים לזה, ואז הם צריכים משהו יותר חזק. זה מדרון מאוד חלקלק. כולם חושבים שכדי להיות פדופיל אתה צריך להיות 'כזה', אבל יש מחקר שמצא שיש אנשים שלא היה להם שום עניין פדופילי, וברגע שהתמכרו לפורנו, עברו מפורנו רך לקשה יותר ויותר, והגיעו בסוף לפדופיליה".

גם בפוליטיקה קורה משהו דומה. מה שהיה פעם קיצוני, לא חוקי, נחשב היום לגיטימי.

"זה אותו תהליך. אנחנו מרגילים את עצמנו למשהו, ואז מעלים את סכום ההימור".

איך הדברים מתיישבים עם זה שאנחנו חיים בחברה שהיא כנראה הכי פוליטיקלי קורקט בהיסטוריה האנושית?

"קודם כל, זה טוב שיש יותר חופש להיות מי שאתה, ולא להיות מותקף. אבל לפעמים זה הולך לכאלה קצוות, עד שזה הופך פרוורטי בעצמו. באקדמיה אתה כבר כמעט לא יכול לדבר. היה אצלנו באוניברסיטה פרופסור מאוד ידוע שהשתמש פעם אחת במילה 'התפרעות' (riot) במקום להגיד כמקובל 'הפגנה' (demonstration), וסילקו אותו. מה לעשות, יש גם מהומות, לא רק הפגנות. העניין הוא שתמיד כשיש 'אסור לך' — תופיע פרוורסיה".

ככל שהאיסור חזק יותר, ההפרה שלו יותר בוטה.

"אתה אומר שאסור לי? אני אראה לך מה זה! אז יש לנו Black Lives Matter מצד אחד, ומצד שני racist porn משגשג. הפורנוגרפיה באינטרנט היא הדבר הרחוק ביותר שיש מפוליטיקלי קורקט. גילוי עריות הוא אחת הקטגוריות הפופולריות באתרי הסקס. אנחנו למדנו שיש טאבו שהוא אוניברסלי, בכל התרבויות. ואז בא הפורנו ומראה — שום טאבו! האיד משתולל חופשי באתרי הפורנו".

לפי ההגדרה של כנפו, ישראל היא מדינה פרוורטית. "בפרוורסיה אתה מבטל או הופך מציאות שאתה לא יכול להתמודד איתה. בישראל יש התכחשות למציאות הפלסטינית. הייתי פה שבועיים ולא דיברו על זה, כאילו זה לא קיים"

דיברנו על אגרסיביות, טראומה, פרוורסיה. מה עם אהבה? האם יש קשר בין סקס לאהבה?

"עשוי להיות, אבל לא חייב להיות".

אבל זה האידיאל.

"זו הפנטזיה של כולנו. גדלנו עם האגדות האלה, 'והם חיו באושר ועושר'".

והיה להם סקס מדהים.

"אף פעם לא מגיעים לחלק הזה! כמובן שהם יכולים ללכת יחד, אהבה וסקס, וזה נהדר כשזה קורה. אבל לפעמים זה לא קורה וזה בסדר. זה לא אומר שהזוג לא טוב. כשאני למדתי פסיכולוגיה — זה היה מזמן — אמרו שרק לאנשים בריאים מבחינה פסיכולוגית יש מין טוב. זה בולשיט. אני עובדת עם אנשים מאוד מופרעים, ולחלק מהם יש סקס נפלא. ויש גם אנשים בריאים, עם זוגיות נהדרת, הם החברים הכי טובים, ואין סקס, כבר שנים".

אבל האם אהבה לא משפרת את הסקס? אם כל יתר התנאים זהים, לא עדיף סקס עם אהבה?

"לפעמים היא משפרת, אבל לפעמים היא מקלקלת. יש אנשים שיכולים ליהנות ממין רק עם מישהו שהם לא אוהבים, שלא מזכיר להם את אמא, או מישהו שהם לא צריכים להתחשב ברגשותיו".

אז אי־אפשר לומר שאהבה תורמת לסקס.

"היא יכולה. אבל זה יכול גם להיות להפך. סקס הוא דבר מוזר. סוזי אורבך, שהיתה הפסיכואנליטיקאית של הנסיכה דיאנה, כתבה ספר בשם 'הבלתי־אפשריות של הסקס'. הוא פשוט בלתי־אפשרי. אנחנו צריכים את זה, רוצים את זה, זה מטריף אותנו, אנחנו לא מצליחים לוותר על זה. גם כשאנשים לא יכולים לקיים יחסי מין הם עדיין חושבים על זה ללא הרף. זה משהו כל כך משמעותי בחיינו החיצוניים ועוד יותר בחיינו הפנימיים, אם לא באופן ישיר, אז כסובלימציה. זה בכל מקום".

Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ} • 6 ביוני 2021

קראתי את הכתבה והאמלק שלי הוא

אם הנשים יחזרו למטבח, כל הסטיות האלו ייעלמו.

מסריח לי כמו מישהי שלא מסוגלת לקבל שיש סטיות ממה שהיא חושבת שצריך להיות נורמלי ושלדעתה זה איום ונורא שיש סטיות כמו אנשים בוגרים שנהנים להיות בחיתולים.

עוד ניאו-שמרנית.

טלי35​(שולטת) • 6 ביוני 2021

האמלק שלי הוא עבור לתצוגת גלריה 😉


תודה על הנגשת המאמר (:

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 6 ביוני 2021

וואו, זה כל כך לא מה שהיא אומרת.
נמאס לי כבר מהשטות הזאת. היא אמרה המון דברים, חלקם מעניינים, והייתה לה גם נקודה מעניינת על הקשר שבין שוויון מגדרי לבין בדס"מ, והמסקנה ש"שוויון פוגע במין" היא לא של כנפו אלא של הכתב, שמצא דרך קליק-בייטית לסכם את דבריה.
בגלל זה אני כבר לא קוראת עיתונים. במקום להביא את הדברים כמו שהם, מתעסקים בלהמציא כותרות מפוצצות וברידוד השיח. נמאס.

-X- • 6 ביוני 2021

האמלק שלי: "הפורנו הרס את הכל"

TheStrider​(סדיסט) • 6 ביוני 2021

קראתי את הכתבה במלואה בעיתון שישי,זה אפילו לא קרוב למה שהיא אומרת, זה פשוט קליק בייט של העורך וקריאה סלקטיבית של מי שהעלה אותו.

תמרעה המרטשת​(שולטת) • 6 ביוני 2021

האם קיימת כתבה בהארץ בה לא יכניסו את הפלסטינים או את ביבי?
מדברת בתור מישהי שהיא מרכז שמאל, לפעמים הם כלכך טרחניים.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 6 ביוני 2021

ממש טרחניים. גם אני נוטה שמאלה בדיעות שלי, אבל אם הייתי קוראת עיתונים זה היה בשביל לדעת מה קורה בעולם, לא בשביל לקרוא את הדיעה של עצמי.

הכתבה עצמה דווקא מאד מעניינת, חבל שהכותרת גוררת את הדיון עליה למקום אידיוטי.

-wintermute-​(נשלט) • 6 ביוני 2021

זו קצת קריקטורה של כתבה מהארץ.
ולהיות פסיכואנליטיקאית שמסתמכת על פרויד במאה ה21 זו גם פרוורסיה

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 6 ביוני 2021

חח כן, גם אני חשבתי בדיוק את זה (על פרויד) תוך כדי קריאה
לא אהבתי את השמרנות שלה (לא רק בזה) אבל היא הציגה כמה רעיונות מעניינים. למשל החיבור בין הצורך לעוות את המציאות לצורך להביע את המיניות שלנו באופן שיוצר מעין דיסוננס. מה דעתך? אולי יש בזה משהו?