אמהות יקרות שאלה לי אליכן

אם בגלל סיבות שקשורות רק לענייני נפש ושתי הצדדים מבינים שיש הרבה על מה לעבוד מבחינה טיפולית אבל האמא לא מוכנה ומסוגלת יותר מידי לשתף פעולה בענייני טיפול והיה לכן נתק של תקופה ארוכה כמעט שנה עם הבן הגדול שלכם האם הייתן מנסות ליצור איתו קשר יותר מפעם אחת? האם הייתן מתקשרות או שולחות הודעה יותר מפעפ אחת? עם יד על הלב מה הייתן עושות?

(לא אמא) אני משערת שהייתי מנסה שוב ושוב ושוב. משאירה מרווחים כדי לא להטריד אבל כן מנסה ליצור קשר אחת לשבוע לפחות, אפילו רק כדי שיראה שניסיתי

אני חושב שכן
לפחות לתת לה נחת ולא לגרום לה לצרות למחשבות לא טוב
כי אמא ישר תקח את זה למקום הכי גרוע שיכול להיות לכן היא דואגת כל כך
מיתוך הידע שלי ויש לי אמא מגניבה אין יום אחד שהיא לא מתקשרת אלי
אבל לפעמיים זה מעצבן אבל אין מה לעשות אמא זאת אמא לא משנה קטן בינוני גדול
זאת הדאגה שלה

זכית אח

אני מאמינה שאמא תמיד תמיד עושה את הכי טוב שהיא מסוגלת כדיי שלילדים שלה יהיה טוב. וגם האבא.
אז מה זה משנה מה אמהות אחרות היו עושות? לכל אחד יש אמא אחת.. רק אחת. ומה שחשוב בעיניי זה היא עושה את כל מה שהיא מסוגלת. (ואני אומרת את זה גם בלי להכיר אותה)

אין יום שלא הייתי מתקשרת. אני מתכננת להיות קרצייה לפחות כמו אמא שלי.

באידאל - אמא צריכה ליצור יותר קשר עם הבן/בת שלה.
בפועל - לא תמיד האימהות שלנו יודעות להיות אימהות.
ניכור הורי זה כואב, זה קשה, זה מבאס, ואין לי מושג איך מתקדמים ממנו הלאה
זה מלווה אותך לכל החיים, לפעמים אחרי עשור זה נרגע מעט.
יש השלכות שישארו לנצח, גם אם נחשוב שלא, הן יגיעו מעבר לפינה.
מצד שני - לפחות לא הייתי צריכה לצאת מהארון הלהטבי בפני ההורים, אז חסכו לי את ההתמודדות הזו

בן כמה הבן?