מסומן - סיפור

מסומן - סיפור

הפולניה​(אחרת) • 8 ביוני 2004

הוא לא סובל לראות אותי גולש באינטרנט. "שוב אני צריך להתחרות בגולם הזה?" הוא מזעיף פנים. רגיל שכל תשומת ליבי נתונה רק אליו.
כשהתחלתי לכתוב הוא העווה את פניו בבוז. הוא איש המספרים וההגיון, חסר סבלנות למעשיות שלי, משתעמם מקריאה.
הוא יודע שאני מפרסם מידי פעם באתר הסיפורים, אבל מקפיד לא להכנס לשם, משחק אותה אדיש.
רק אחרי שפרסמתי את הסיפורון הצנוע שלי בפורום הוא התעורר. "לא מספיק הסיפורים ? !" התפרץ בזעם. "חסר לך עוד תשומי ?"
"זה לא ככה א." אני מנסה להתנצל (על מה בעצם ?), "רציתי להסביר להם ויצא לי כאילו ... מין ... זה יצא כאילו סיפור כזה, אבל זה לא היה לא בכוונה." אני מנסה להסביר, מרגיש טיפש מול גיצי האש השחורה הניתזים מעיניו. ככל שהוא כועס יותר הפנים שלו נעשות קפואות יותר. אני לא אוהב שהוא נעשה כזה.
"אני לא מבין, מה בדיוק מרגיז אותך ?" אני מנסה לגעת בזרועו. הוא מושך אותה ממני. עכשיו אני בעונש. המגע בו ימנע ממני עד שהוא יתפייס.
"מה שמרגיז אותי," הוא מסנן בארסיות, "זה שאתה הופך את החיים שלנו למעשיות לשעשועם של ילדי ישראל המופרעים."
כן חבר'ה, צר לי, אבל זה הכינוי שהוא העניק למשתתפי הפורום הזה.
"אם הם מופרעים אז מה אנחנו ?" אני שואל בקנטרנות.
"אני לא יודע מה אתך, אבל אני סתם בן אדם שמנסה לחיות את החיים שלו בשקט בלי לחטט יותר מידי בנשמה שלי או של אחרים, וה ... החרטטנים האלה... למה אני חולם על זה, ולמה אני מפנטז על ההוא ? אימא שלי כן הרביצה לי, אבא שלי לא ליטף אותי. מה יש לך להתעסק איתם בכלל ?"
"כי זה מעניין אותי א." אני מנסה לשמור על טון בוטח מול הלגלוג המוחץ שלו. "גם לך יש דברים שמעניינים רק אותך. לי יש את הקטעים שלי. למה הפורום הזה מפריע לך כל כך ?"
"והתמונות המגעילות שהם מפרסמים." הוא ממשיך בלי להתייחס לדברי, "והמודעות המופרעות שלהם ! כל הזמן הם מחפשים זיונים ומזמינים זה את זה למסיבות בכל מיני מועדונים עם דרס קוד פסיכי."
אהה ! יצא המרצע מהשק. זו לא החדירה המדומה לפרטיות שלו ולא המופרעות החרטטנית, אלו ההצעות המפתות המתפרסמות כאן.
אולי הוא חושש שאלך, בגילי, לפזז בין הצעירים הללו ולחפש לי איזה אדון צעיר שישתין עלי או משהו כזה ? הוא כזה סתום לפעמים.
"אני לא מתעניין במודעות שלהם." אני אומר בפייסנות, ושוב מנסה לגעת בו.
הוא שוב מתחמק ממני. התנועה הקטנה הזו שנועדה למנוע ממני מגע בגופו כואבת יותר ממכה.
פעם הוא אמר לי שלא צריך להרביץ כדי להכאיב. בכל מריבה שלנו אני נוכח מחדש שהוא צודק.
"אני מתעניין בנושא הזה." אני ממשיך להתעקש על שלי.
הוא כבר יודע שיש דברים שאני מתעקש עליהם. אם אני אהיה מספיק החלטי הוא ישלים עם העקשנות שלי, אבל ידאג שלי זה יעלה יותר.
אני כבר קורא את התחלת התשלום בחיוך הזה שמדליק אותו מבפנים. אתם כבר יודעים לאיזה חיוך אני מתכוון.
"ע. למה אתה צריך תמיד מתעקש איתי על כל שטות." הוא שואל תוך שהוא הודף אותי בעדינות לכיוון המטבח, פורם בדרך את כפתורי הג'ינס שלי.
"זו לא שטות ואני לא תמיד מתעקש." אני עומד על דעתי. "רק על כמה דברים קטנים. הנה, על האופנוע ויתרתי לך, לא ?"
"זה היה מזמן." מבטל א. את הויתור הכואב על האופנוע האהוב שלי. (הוא מכר לי אותו אחרי שחלם שאני נהרג בתאונה, אבל זה סיפור ישן).
"אז מתי אתה הולך לחגוג עם החבר'ה שלך מהפורום ?" הוא הודף אותי לכיוון המקרר וממשיך להפשיט אותי.
"לא יודע, אולי בשבת הבאה." אני עונה כלאחר יד, שומר על פנים אדישות, אבל הלב מתחיל להאיץ את מרוצתו.
הוא פושט מעלי את החולצה, תולה אותה בדקדקנות מפחידה על כסא. בדרך כלל הוא משליך בגדים מעליו בחוסר אכפתיות של נער מתבגר. הקפדנות הזו שבה הוא מטפל בחולצה שלי מרעידה אותי.
הוא לוקח מגבת מטבח ומקפל אותה לאורך בתשומת לב, ואז מציץ בי בחיוך קל. "אפשר לסמוך עליך שתעמוד בשקט עם עיניים עצומות ?" הוא מפתיע אותי, קולו רך מאוד, הוא מרים יד ונוגע בלחיי בזהירות, הליטוף מרפרף על עורי כמו פרפר.
איך הוא לא מבין שכשהוא מסתכל עלי ככה ונוגע בי בצורה כזו הוא יכול לבקש ממני כל דבר ? אני מוכן לחתוך את ליבי מתוכי ולהגיש לו אותו במו ידי.
אני מהנהן בשתיקה ותופים זעירים מתחילים להרעים מקצב פראי בנקודות הדופק שלי. הרקות, הצואר, המפשעה, מהדהדים והפה שלי מתייבש פתאום.
א. מגיש לי כוס מים קרים עם קוביות קרח ופונה לחטט במגרות. כשאני גומר לשתות הוא שופך למגבת את הקוביות שנשארו וצורר אותן בפנים, מחייך אלי בחביבות. "תשען עם המרפקים על השולחן." הוא מורה לי, "ותעצום עיניים." הוא מחליק בעדינות על גבי החשוף, מנשק את כתפי ומסלק מעלי את תחתוני. אני ערום לגמרי כעת.
"סבלנות, זה יקח עוד כמה דקות." הוא לוחש באזני חרש, שפתיו מברישות את רקתי.
יש משהו מתנצל מעט בנוהגו, אני חש חוסר בטחון לא אופייני לו בקולו. הוא עומד לנסות משהו חדש.
עומד בצייתנות בלי לזוז, גבי כפוף ומרפקי מונחים על השולחן, אני שומע אותו מצית את הגז, שומע רעש של מתכת מקרקשת על השיש, מריח ברזל מחומם. מה הוא עושה שם ? אני שונא לאכזב אותו, מה שזה לא יהיה אני לא ארתע.
ידו מונחת על הזין שלי שעובר מיד מחצי דום לדום מתוח. הוא עומד מאחורי, מעביר בעדינות את קוביות הקרח הצרורות במגבת על צד ימין של ישבני מחליק את הצרור הקר על בשרי מהמותן כלפי מטה. אני מצטמרר, רועד, ספק מקור ספק ממתח. הוא מלטף את גבי בתנועה מרגיעה ומניח את הקרח על השולחן. אני שומע את הקוביות משמיעות צליל נקישה ענוג, ואז הוא מניף את ידו מהר ונוגע בגופי שלוש פעמים - אחת שתים שלוש.
ופתאום שלושה פסים של כאב צורבים אותי בדיוק במרכז האזור שקורר קודם.

יבבת כאב נפלטת מפי. "זה שורף." אני לוחש, מחניק יללה ילדותית. דמעות גודשות את עיני.
הוא מניח את הקרח על הכוויה ונצמד אלי מאחור, מלטף בידים קרות את חזי, מחליק מהחזה אל הבטן והזין, חופן את אשכי בליטוף עדין, ממלמל מילות הרגעה בשפת אימו.
הוא מגייס את כולו לעזור לי להתגבר, אבל הפעם זה כואב מידי. דמעות גולשות ומרטיבות את פני. אני רועד מההלם, מצטער עליו ועלי.
"בוא חמוד." הוא מושך אותי אחריו לספה הגדולה והישנה שלנו שקבלנו בירושה מהבעלים הקודמים של הבית. מכרבל אותי בזרועותיו, מצנן את הכויה בקוביות הנמסות. אחר כך רץ ומביא חבילת אפונה קפואה להקל על הכאב.
"נורא כואב לי." אני מתלונן. נצמד אליו כמו ילד, מחביא את פני בכתפו, שואף את ריחו הטוב, מלקק אותו.
"תחבק אותי עוד." אני דורש, מתחפר בגופו, מתפנק. הוא עוטף אותי בשמיכה הישנה שלנו הספוגה בריח של שנינו. נענה מיד לכל תביעותי.
הוא לא מתנצל כמובן, התנצלות מנוגדת לקוד הגנטי שלו, אבל מספק הסבר. "חיממתי את המברג הקטן עם הידית מעץ וצרבתי עליך את האות א'." הוא אומר בסיפוק, "עכשיו אתה יכול ללכת למסיבה עם החברים המופרעים שלך. אתה מסומן."
"ואתה מפגר !" אני מנסה לזנק בכעס מהספה, אבל נלכד ומוחזר לזרועותיו.
מתחולל מאבק קצר שבסופו אני נכנע בעונג, שוכב על הצד, הוא שוכב מאחורי מחבק אותי, חודר לתוכי באיטיות, נזהר לא להכאיב לגופי הפצוע.
הוא תמיד הכי מתוק אלי אחרי, אולי בגלל זה ... צריך לשאול בפורום אני מהרהר לעצמי, ואחר כך נסחף בתנועות הקצובות של גופו בתוכי ושל ידיו על אברי ומפסיק לחשוב. כאב מתערבב בתענוג, הזמן עוצר את מהלכו, הדקות ניגרות לאיטן, האויר עוטף אותי במתיקות דבשית. אחר כך אנחנו ממשיכים לשכב חבוקים כמו כפיות, נרדמים על הספה
היום שוב בדקתי את ישבני במראה. הנפיחות ירדה כמעט לגמרי. א' ורדרד נשאר צרוב על עורי.
"אתה חושב שהא' יעלם עם הזמן ?" אני שואל אותו. הוא שוכב במיטה ומביט בי. עיני נפגשות בעיניו דרך הראי. אני לא יודע לפענח את מבטו השחור.
"נחיה ונראה." הוא אומר בקול הקטיפה הרך ההוא ומושך אותי למיטה. "נחיה ונראה."