למה בחרת במקצוע שלך?

איך יסוד נפשי גרם לך לבחור במקצוע שלך? ואיך זה קשור לזה שאמא שלך לא הניקה אותך מספיק?
ולמה לאנשים חשוב להבין את הדפיקות הפסיכולוגית של אנשים הביאה אותם לבדסמ?
ולמה התשובה היא לא "כי זה כיף"?

אתעלם משאלת ההנקה ומהציניות (המוערכת)....
אבל בחירת המקצוע שלי הייתה עוד לפני שגיליתי את הבדס"מ שלי.
בדיעבד? הכל היה שם.
הצורך לשלוט באחר, מקצוע אלים במהותו אבל שיש בה הצדקה "לטובת הכלל", הוקרת התודה על ההקרבה והסיכון, העיניים המעריצות לאחר הצלחות, הצורך לעמוד אחכ מול קהל ו"לספר מה ואיך עשית" בתחקיר, האנדרנלין תוך כדי, לצחוק על זה אחרי...
אפילו אפטר קייר קיבלתי 🤣

למדתי אמנות בתיכון ובכיתה י' נתנו לנו לבחור מגמה שניה.
התלבטתי בין מדעי המחשב לדיבייט ואז סגרו את דיבייט.
מאז אני במדמח, מנסה להרוויח את אהבתם של ההורים המתכנתים שלי שלא חיבקו אותי מספיק או משהו כזה

כשנולדתי לקחו אותי למיטת חולייה של סבתי עליה השלום, שגססה מגזזת. מילותיה האחרונות אלינו היו: "זה הקטן יהיה מעצב שיער לכלבים!"
היא הוסיפה לחיות עוד כ-15 שנה לאחר מכן, אבל סירבה לדבר איתנו בגלל דברים שההורים שלי אמרו ליד מיטת חולייה כשטעו לחשוב שכבר מתה.

בגן פחדתי מכלבים.
מואישה, חברתי דאז, עשתה לילות כימים בניסיון לשכנעני ללטף את הכלב המצורע שלה, בולדווין הרביעי.
בסוף ליטפתי. הוא נשך אותי. נשכתי בחזרה. הטעם היה נורא. באותו רגע ידעתי שסבתי טעתה. לעולם לא אהיה מעצב שיער לכלבים!

הכל השתנה ביסודי.
לא היו לי חברים, כי עברתי בין בתי ספר וכי הייתי ילד מגעיל. בלית ברירה שיחקתי עם בעלי החיים שהסתובבו בבית הספר, כלומר עם נמלים (לא היו שם כלבים). לא ידעתי זאת אז, אבל למדתי מהן עבודת צוות מהי. לימים, משהגעתי לצבא, סייע הדבר בידי לקבל ציונים גבוהים בסוציומטרי וכך להתקדם בדרגות.

מפה לשם, נהייתי רמטכ"ל.
ניהלתי מבצעים. תיכללתי מערכים. קידמתי מקורבים. ואחת לשנה הייתי עולה לקברה של סבתא (היא מתה בינתיים מבדידות, כי גם היא עברה בין בתי ספר), מניח פרחים שקניתי מתקציב ת"ש ואומר לה בקול עמוק של קצין: "טעית, סבתא. אני לא מעצב שיער לכלבים!"

אך אז הוא הגיע.
משבר גיל הארבעים.
ניסיתי הכל: קניתי אוטו חדש בליסינג, גידלתי זיפים, עשיתי טיול מסביב לשכונה, אפילו לקחתי לי אישה צעירה, שתלמד אותי איך עושים טיקטוק. כלום לא עזר. הייאוש כרסם בי. התפטרתי מהרמטכ"לות וניסיתי למצוא את עצמי.
במקום זאת, מצאתי את מואישה.

היא עבדה כפיזיותרפיסטית. לי הלך הגב מאתגר טיקטוק. נפלנו אישה על צווארי איש, ואז הלך לי גם הצוואר. היא סעדה אותי בביתה. ומי היה שם? נכון! לא בולדווין הרביעי! ההוא מת מזמן.
אבל בולדווין השמיני היה גם היה, וכלב חמוד ממנו טרם נולד. השתובבנו יחד. אהבנו אהבת נפש. עם מותו, מגזזת, ידעתי שהנבואה השיגה אותי סוף כל סוף: עליי להיות מעצב שיער לכלבים!

קצת אחר כך גיליתי שיש לי פנסיה תקציבית ובעצם אני לא צריך לעבוד יותר. אז לסיכום הייתי אומר שהגעתי למקצוע שלי מתוך שילוב של תורשה וסביבה.

כשנולדתי מזמן אז הייתי קטן
(זה קורה זה טבעי זה ידוע)
וביליתי שנים בתוך קן ההורים,
אבל רק לתקופת נסיון

בעזרת השמיעה גם פיתחתי שפה,
שעזרה לי בתחום התקשורת,
ופיזרתי לעתים צירופים של מילים
בתקווה להסביר את המצב

כשעליתי לגן אז גידלתי שפם,
הילדים בי חשדו ובצדק.
החברה לא יכלה לקבל עוד שגיאה
אז התחלתי ללמוד אופנה.

אז אספתי תגובות ומספר הבנות
ובניתי תדמית וקצת אופי,
והשלמתי את הריק, כדי לא לנתק
את הקשר ביני לישוב.

ובבוקר בהיר היא הלכה להצהיר
ועמדה לבדה שם במכס,
ומיד תוך דקה היא נתנה לי ידה
ונשאתי אותה בלי מסים.

והיום השעות נגמרות וקטנות,
ואומרים שאשתי מזדקנת.
אך לפי הראי שדומה לי להפליא
המפעל יסגר בקרוב

אני לא מתעצבן,
לא מתלונן,
רק מספר
כדי לא לשעמם

עובר את הימים
כי ככה רוצים,
עושה עניינים
אבל בלי להגזים

אני מניחה שזה קשור לאישיות הבלתי נסבלת שלי.

חשבתי לעצמי, גם ככה אני מסיימת את היום מותשת מלנסות להשתלט על הילדים שלי אז למה לא להוסיף לעצמי עוד ילדים שהם לא שלי?

כשאבחר מקצוע אעדכן

גוף הפוסט ממש מוזר ומשתמע למלא כיוונים, אז אני אענה לכיוון שבא לי.

מגיל קטן המחשב היווה אסקפיזם עבורי וצורת לימוד.
זה התחיל כשהייתי הורס לעצמי את המחשב ואז מתקן, וגם לפני שהיה לי אינטרנט הייתי פשוט מטייל בתוך מערכת ההפעלה ולומד את כל הדברים שהיה אפשר לעשות בתוכה. הייתי סקרן והשעמום היה סוכן טוב, אחר כך הגעתי ללינוקס בכיתה ו' ואז הפכתי את המחשב לקוביה וחפרתי לחברים שלי שזה העתיד חחח.


תכנות היה פשוט ההמשך הטבעי ומשהו שידעתי שאני רוצה לעשות,
התלבטתי בין רפואה לתכנות, ובסוף החלטי שאני לא רוצה ללמוד שבע שנים רק כדי להתחיל ושדם עושה לי רע.

המקצוע שלי נפל עליי במקרה דרך מודעה בעיתון שישי מקומי פה. דברים התגלגלו עד לשם ומשם בצורה לא לגמרי סבירה, והגעתי הרבה יותר רחוק ועמוק משיכולתי לדמיין, הרבה יותר מדי מוקדם. מצד שני, אהבת נפש למה שאתה מתעסק איתו ביום ביום היא זכות גדולה. זכיתי לטוס הרבה וללבוש חליפות (התשובה שלי ל'מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה', ומסתבר שאני נמוכה מדי בשביל להיות דיילת...) ולראות ולגעת בדברים מדהימים. יצא לי להפוך חלומות של אנשים למציאות קיימת. ליצור משהו עם ערך, גם רגשי וגם כספי, מתוך הדמיונות והחזיונות של א.נשים. זה היה מרגש כל פעם מחדש. עכשיו גם מרגש, אבל בצורה אחרת. הזדקנתי.