אמורפי(מתחלף) |
לפני 20 שנים •
16 ביוני 2004
שלום אנשים טובים, היום עברתי את הסשן הראשון שלי ורציתי לשתף
לפני 20 שנים •
16 ביוני 2004
אמורפי(מתחלף) • 16 ביוני 2004
זה קרה בתחנתה המרכזית של העיר שכוחת האל באר שבע (אל תשאלו אותי מה עשיתי ב-HELL HOLE הזה תסתפקו בביטוי האמורפי סידורים).
והכי מוזר בכל הסיפור הזה הוא ששנינו לא ידענו שזה סשן תוך כדי האקט...(הוא עדיין יחשוב על זה כעל שנור ישן וטוב). לסשן הזה קדם סשן הליכה כלל וכלל לא מהנה ברחובותיה ה"מטופחים" של ב"ש שנמשך בערך שעה בחומו היוקד של הנגב אשר נבע כתוצאה מירידתי בתחנת הרכבת הלא נכונה. ובכן מעשה שהיה כך היה פוסע לי אני באותה תחנה מרכזית מדוברת בחפשי אחר אותם אוטומטים לתמונות פספורט שילדים בכיתה ח' נוהגים לסיים יציאה מוצלחת בהשתנה בתוכם. כמו רוב הנשים, וגברים רבים שלא יודו בכך, מתפתחת בי חרדה קלה לפני כל צילום של תמונות פספורט. אלו לא דברים שתוכלו להחביא עמוק באלבום. הם לעד ירדפו אתכם כל פעם שתתבקשו להראות תעודה מזהה בקניון או רשיון נהיגה לשוטר הנחמד שתפס אתכם לא עוצרים בעצור ב-4 בבוקר כשאפילו הכלבים ישנים. שלא לדבר על האנשים המעצבנים האלה (בד"כ זה אני) שמתעקשים להוציא את התמונות ממקום קברן העמוק בתוך ארנקכם ולהראות אותן לכל דורש בליווי של צחוק מתגלגל של שניהם. נכנס לתא בודק שאין ריח חזק מדי של שתן מתיישב ומנסה להדביק לפנים חיוך שיראה לא מלאכותי (מי שהצליח בזה אי פעם מוזמן לשלוח לי הודעה פרטית). אחרי הפלש המעוור אני מתחיל לגשש אחר המקום שממנו אמורות לצאת תמונות איש הפיל שלי, ואז הוא הגיע... על ההתחלה קלטתי איזושהי ויברצייה מוזרה ממנו. אבל אתה לומד במסעותיך הרבים דרך תחנות מרכזיות שלישובים שונים ומשונים לזהות את הטיפוסים האלה ולהתייחס אליהם בשילוב של סבלנות ושעשוע בציפייה לעוד סיפור שובר קרח במסיבות. "זה יוצא מפה אחי, אבל תן לזה להתייבש קצת, אתה יודע הצבע וזה". "אהמממ תודה..." ואז הוא התחיל עם הסיפור הבדוי שהוא השתמש בו כל כך הרבה פעמים שזה כבר יוצא לו מהפה בטבעיות: "תשמע... אמא שלי מאושפזת פה... חולה קשה קשה... לא כל כך יודעים מה יש לה... המצב בבית גם נורא קשה... אני לא עובד... רק מבקר אותה... צריך כסף להגיע הבייתה לקרית שמונה... יש עליך 48 שקלים?" לזכותו יאמר שהוא השקיע בטקסט ובתלבושות, לראשו הוא חבש כיפה בשביל האמינות ובחר במספר הלא עגול 48 כדי שלא יראה שהוא סתם קבצן רגיל שמנסה לעבר לך ת'צורה. ואני, כמו אדיוט פעור עיניים, שוקע אט אט בתוך הסיפור קורע הלב שלו. והוא אדון מקצועי הבחור, יודע ללטף לסאב שלו את האגו כשאומר לי שהתמונות יצאו מצוין באותו שבריר שנייה שהן יצאו מהמכונה ואפילו אני עם העיניים המשופרות לייזר שלי לא מבחין במשהו מעבר לגושי צבע עמומים, ומצד אחד אני אומר לעצמי בצורה שקולה קרה והגיונית נו בטח זה בגלל שהוא צריך ממני כסף ומצד שני הפגיעות שלי גורמת לי להסמיק מבפנים כמו ילדה פתייה בת 14. והוא ממשיך בשלו, מתחיל לברך אותי מאיזושהי סיבה בשלל ברכות מהמקורות הכוללות אריכות ימים, הצלחה כלכלית, ילדים בריאים, אשת חיל שתהייה לי ושאר הבלים שאפשר למצוא בכל ברכת הבית בחרוזים שקונים בשוק בעשרה שקלים. ולבסוף, וכאן מגיע השוס האמיתי, הוא אומר את האמן המתבקש ומסתכל עלי כאילו מובן לכל מה תפקידי עכשיו. ואני, אני בנדם הגיוני ובעל עקרונות ברזל. אפיקורסי עם ביצים. מסתכל עליו חזרה במבוכה "תגיד אמן" באותו לא רגע לא קלטתי כמה חוצפה יש לבנדם בבית תמיד חינכו אותי שצריך להיות מנומס לזרים (לאנשים הקרובים מותר ואף רצוי להוציא את הנשמה בכפיות". "אמן..." "יפה" "עכשיו תראה מה אתה יכול להביא לי בשביל הנסיעה הבייתה" פותח את המקום של הכסף הקטן (אהמממ יופי, יש איך להפטר מהשקל ארבעים האלה) "זה מה שיש לי" "זה הכול??? עכשיו תוציא את כל הכסף מהארנק ונראה מה תוכל להביא לי" (I KID U NOT , אין גבול לחוצפה, זה בדיוק מה שהוא אמר). ואני כמו טמבל, חושב איך לפרוט את השטר היחיד שיש לי ל-48 שקלים ושוכח שאני עוד צריך לחזור הבייתה למרכז איכשהו. אני אומר לכם אנשים, שליטה מנטלית במלואה. אבל... בבית חינכו אותי שיותר חשוב אפילו מלהיות נחמד לזרים זה לשמור על כל שקל. "מצטער, זה כל מה שיש לי" ותודה לחינוך הפולני שהביאני עד הלום... והוא, הולך לו לדרכו כשפרצופו מביע אכזבה עמוקה ממני ומעין נזיפה. ורק אחרי שהוא התרחק לו קלטתי פתאום מה באמת קרה פה איזו חוצפה הייתה לו ואיזה מצב הזוי וסוריאליסטי זה היה. אני אומר לכם אנשים, באותו הרגע הבנתי מה זה הסאב ספייס הזה שכולם מדברים עליו. בהסכמה או לא בהסכמה, הגיון בריא, הכוח הפנימי שאנחנו חושבים שיש לנו ושאר ירקות- כשזה מגיע לתכלס רק החינוך הפולני שנצרב עמוק ב- BIOS שלנו (הומאז' לקוראי הפורום הגיקים - מצטער אין בדיחות לינוקס היום) מצילנו מידם. |
|
זאלופון(שולט) |
לפני 20 שנים •
16 ביוני 2004
לפני 20 שנים •
16 ביוני 2004
זאלופון(שולט) • 16 ביוני 2004
כנראה שבבתי החולים בדרום פיתחו שיטה מהפכנית להקל על צערם של קרובי המאושפזים באמצעות מתן סמים קשים. אחרת אני ממש לא יכול להסביר למה כל האומללים עם האמהות הגוססות תמיד נראים כאילו הקוקאין ביקר אותם לא מזמן, נהנה ורוצה לקפוץ שוב.
אגב, כשלי קרה הקטע הזה ברחובות באר שבע (זה מין מופע רחוב פה) הסתפקתי ב"לא, תנסה אצלו" תוך הצבעה על עובר אורח תמים, אבל לאחר מעשה הצטערתי ונדרתי שבפעם הבאה אני אגיד לו שאני ממש מצטער אבל אני זקוק לכסף עבור אבי הנכה-צה"ל, ואם הוא יכול לעזור לי בכמה שקלים אני אודה לו. |
|
אמורפי(מתחלף) |
לפני 20 שנים •
16 ביוני 2004
לפני 20 שנים •
16 ביוני 2004
אמורפי(מתחלף) • 16 ביוני 2004
|
|
אנפת לילה |
לפני 20 שנים •
17 ביוני 2004
הכי הרבה זה קורה בחניון של הקניון
לפני 20 שנים •
17 ביוני 2004
אנפת לילה • 17 ביוני 2004
לכו-לם תמיד אין כסף לאוטובוס.
אין מצב להגיע לקניון, לחנות , בלי שיגש אלייך איזה מישהו ויבקש עשרים שקל . אבל הכי מוזר היה זה שהגיע לבית שגרתיבו, מצויד במסור חשמלי אימתני ומפחיד והציע לבעל הבית לכרות את העץ בחצר תמורת 50 שח'. בעל הבית אמר שהוא לא רוצה להוריד את העץ, והאיש אמר - אם ככה תשלם לי 50 שח' בשביל שאני לא אוריד לך את העץ! בעל הבית חייך נורא וביקש ממנו יפה ללכת משם. ואז ההוא שינה טקטיקה וסיפר על ילדים רעבים, ואמא גוססת וכאלה. בעל הבית הוציא לו מהמקרר קוטג' ותפוזים ושלח אותו לדרכו. לכו עם תפוז בכיס אנשים! |
|
אמורפי(מתחלף) |
לפני 20 שנים •
17 ביוני 2004
לפני 20 שנים •
17 ביוני 2004
אמורפי(מתחלף) • 17 ביוני 2004
אני מעדיף ללמד אותם לקטוף את התפוזים...
עבודה תמיד תמצא, השאלה היא אם אתה בוחר בדרך הקשה של עבודה שחורה ומתישה או בדרך הקלה של רביצה על מצפונם של אנשים שמשום מה אמורים להתנצל על כך שהם למדו ועבדו קשה כדי להגיע למקום שהם נמצאים בו עכשיו. ואם נמאס לך מעבודות שחורות ומתישות צא ולמד(יש אפילו קורסי הכשרה דרך לשכת העבודה). די למנטליות ה"מגיע לי" שמנציחה פה דורות של עצלנים ובורים ומפרנסת עסקנים פוליטיים כדוגמת עמיר פרץ וחברי ש"ס הנפלאים ואת מעגל המשפחות והחברים הקרובים והלא כל כך קרובים שלהם. |
|