מוזיקה של אשכנזים מתים - עוד מעלילותיהם של א. וע.

מוזיקה של אשכנזים מתים - עוד מעלילותיהם של א. וע.

הפולניה​(אחרת) • 16 ביוני 2004

אשכנזים מתים
לכל דבר יש צד אפל. גם ביחסים שלנו - הזוגיות שלנו, כמו שקוראים לזה היאפים – יש, כמו לירח, צד מואר וצד חשוך. טוב, אולי לא ממש חשוך, אבל בודאי אפל.
אולי זה אצל כל הזוגות, אבל אני יכול לדבר רק עלינו כי זה מה שאני מכיר. לצד האהבה והדאגה הכנה שיש בינינו מתנהל גם מאבק כוחות ונטושה מלחמה.
בעולם הגדול המלחמה הקרה הסתיימה לא מכבר, אבל לא אצלנו. א. פצח במלחמה הזו מיד כשנפגשנו והוא לא יודע שמבחינתי המלחמה נגמרה מזמן. ברגע שראיתי את הזין הנהדר שלו הנפתי דגל לבן וחתמתי ביני לבין עצמי על חוזה כניעה.
אולי הייתי צריך לספר לו שהוא ניצח, אבל למה לי ? ככה הוא נשאר דרוך, ערני, לא לוקח אותי כמובן מאליו, מפטרל סביבי ללא הרף, נוקט פעולות תגמול, ולעיתים, כמו שקורה היום, נסוג נסיגה טקטית כדי לשפר עמדות.
אנחנו שוכבים על הספה מול החדשות ומשתעממים לנוכח שפע הצרות הניחתות על העם היושב בציון. עוד פיגוע בשטחים ? לא. הפעם זה אצל האמריקאים בעירק.
למה לא למדתם מהנסיון שלנו, מסכנים שכמותכם. אני רואה את הפחד בעיניים של החיילים וכבוגר לבנון יודע בדיוק איך הם מרגישים.
גם א. יודע ומעדיף לכבות את הטלויזיה. אני לא מוחה, ראיתי די והותר. עדיף להפנות את המחשבות לדבר אחר.
"הקטע האחרון שפרסמת בפורום הבנים על הבנים יצא יפה מאוד." הוא משבח אותי בחלקלקות שלא מטעה אותי לרגע. אני כבר יודע עם מי יש לי עסק.
"אתה לא חושב שהייתי קצת ספרותי מידי ?" אני מתמם.
"טוב. אני לא מומחה גדול בספרות." הוא מעמיד פני מהרהר, "אבל התאור מצא חן בעיני למרות שלא זכור לי שום אויר דבשי שעטף אותי, אבל נכון זה שהגיע הזמן לכבס את השמיכה הישנה ואולי גם להחליף ריפוד לספה. רואים עליה את כתמי השוקולד שהילדים עשו אז, כשעזבת את הבית."
אנחנו מחליפים מבט, מזהים את המוקש ההיסטורי הזה מהעבר שלנו, ומחליטים פה אחד שעוד מקודם מידי לפרק אותו. אולי יותר מאוחר, כשנשכב על ערש דווי בבית האבות להומואים, יום אחרי שנבחר את המצבה, נדבר על הזמן ההוא כשאני התעקשתי והוא .... עזבו את זה - סיפור ארוך ומשעמם - העיקר שחזרתי ואני שוב פה.
הוא גולש מהספה לרצפה, נעמד על ברכיו לצידי, שולף בקבוק משחה ריחנית ומתחיל לעסות את כפות רגלי הדוויות מיום של התרוצצויות.
בעבודה אני נקרא המנהל, אבל בפועל אני מתרוצץ מפה לשם, סוחב שקים כבדים ומזיז ארגזים עמוסים.
אני לא מתלונן, העבודה הקשה שומרת עלי שלא אשמין. א. החליט שלחדר כושר אני לא אלך. החלטה שהוא מתעקש להתמיד בה מפני שאתה – "יותר מידי יפה ותמים בשביל להשאר לבד בגוב האריות הזה." – ציטוט מדויק מדבריו אחרי שביטל את המינוי שלי.
מאז חלפו שנים. חדר הכושר החליף כמה בעלים. אני כבר מזמן לא תמים, יפה אף פעם לא הייתי, ועדיין אין לי מינוי לחדר כושר.
"אתה לא חושב שאנחנו צריכים מילת בטחון ?" הוא שואל ועובר לרגל השניה שלי. ידיו הדקות והחזקות לוחצות בתבונה על כל הנקודות הכואבות, מעבירות בי גלי תענוג מצומרר שחולף מכפותי דרך עמוד השדרה שלי ועד לקרקפתי
"אני חושב שאתה צריך לסתום ולהביא לכאן את התחת שלך." אני טופח על הספה לצידי.
"כן המפקד." הוא אומר בצייתנות ונשכב לצדי, מרים את ישבנו כדי שאוכל לפשוט מעליו את מכנסיו.
זה לא שעברתי השתלת אישיות פתאום, אבל לפעמים הוא מתחיל לפנק את כפות רגלי ואז אני יודע מה הוא רוצה ואנחנו מחליפים תפקידים.
אני די מרוצה מהשינוי הזה בתנאי שהוא לא יקרה לעיתים קרובות מידי.
הוא נראה כל כך נחמד וצייתן, שוכב שם עם תחת חשוף שממתין רק לי, עד שאני מעז והולך עוד צעד אחד קדימה, ושם את ארבע העונות של ויואלדי על המערכת.
א. שונא מוזיקה קלאסית וקורא לה מוזיקת לוויות של אשכנזים מתים. את ויואלדי הוא שונא במיוחד. לא חשוב הסיבה - גם זה סיפור ארוך.
הוא נאנח בלי קול, ומגלגל בתיעוב את עיניו לשמים למשמע המוזיקה הנפלאה. "עוד פעם אתה והאשכנזים המתים שלך ?" הוא גונח בסלידה.
כדי להשתיק אותו אני מכניס לו כמה פליקים סמליים בישבן. לא יאומן, הבן אדם עבר את הארבעים ויש לו תחת חלק ושרירי של כוסון צעיר.
"אל תעליב את המורשת התרבותית שלי כושי." אני נוזף בו בחומרה ודוחף את פני בין פלחי עכוזו השחומים והחלקים.
אני אוהב את זה, אני ממש ממש אוהב את זה. הטעם שלו, הריח שלו, אני מכור להם. הוא הראשון שלי, אחר כך היו עוד הרבה אחרים, אבל רק איתו אני מסוגל לחשוב בכלל לעשות דברים כל כך ... אינטימיים ? כן. זו המילה.
אני לא ממהר. מעביר את הלשון שלי לאט לאט מהגומות הרדודות החמודות שבשיפולי גבו היפה, דרך חריץ הישבן המפתה שלו ומגיע עד לתפר הזה שמתחת לביצים, מתעכב במיוחד על הקפלים הרכים של הפתח המתוק, מלוח, מריר שלו.
הוא רועד ונאנח, מתפתל ומנסה לזוז. אני חוזר ומצמיד אותו לספה, אוסר עליו לנוע, מתענג על צייתנותו הנדירה כמו שלג בישראל ומשום כך מוערכת יותר.
בסוף שנינו נשברים. אני נשכב מאחוריו וחודר אליו לאט לאט, מרגיש שוב כאילו זו הייתה הפעם הראשונה.
"אני רוצה לשבת עליך." הוא לוחש לי, "בבקשה ע. אני רוצה שתושיב אותי עליך."
"אתה בטוח ?" אני שואל, כאילו מפקפק, ומועך את פטמותיו.
"כן. כן. אני בטוח."
"תבקש יפה." אני דורש.
"בבקשה ע. אני רוצה ש... " אני לא יכול להתאפק ומגחך. כהרף עין הוא חוזר לאישיות הרגילה שלו ונושך את זרועי וחוטף בתמורה נשיכה בעורפו.
שנינו צוחקים ואז אני מתיישב בזהירות על הספה והוא נשען עלי, מתפתל על הזין שלי, מהדק את ידיו על ידי האוחזת בזין היפה שלו, מנסה להתאפק כמה שיותר, אבל בסוף נכנע וגומר בצעקה.
רק אז אני מרשה לעצמי לגמור גם כן.
"זה היה נהדר, נכון ? למה אנחנו עושים את זה לעיתים כל כך רחוקות ?" הוא שואל אותי אחר כך, כשאנחנו מכורבלים יחד מתחת לשמיכה במיטה שלנו.
"זה בסדר, אנחנו עושים את זה בדיוק כמה פעמים שצריך." אני מרגיע אותו. "לא יותר מידי ולא פחות מידי. בוא נישן עכשיו."
אני מתהפך על בטני, ממתין עד שהוא יניח על גבי את ברכו הכפופה וישעין את ראשו על זרועי. ככה הוא אוהב לישון.
למטה בסלון הדיסק של ויואלדי נגמר סוף סוף בקול נקישה דק, ואנחנו נרדמים.

נזמית לופתת • 16 ביוני 2004

אוף.
כל קטע אני קוראת בשקיקה.
מכורה למילים שלך.

המלכה לירז​(שולטת){כ} • 16 ביוני 2004

עכשיו זה רשמי - הפולניה חזרה