חזרה לכלוב אחרי חודשים - הכאב שבלראות אותה שוב

יש בזה איזו תחושה כפולה של כאב וגעגוע לראות אותה שוב בתוך הכלוב אחרי כל החודשים האלו. מצד אחד, יש איזה רצון לא לחזור לשם כדי לא להיתקל בה שוב, אבל מצד שני יש גם את החיפוש המתמיד הזה, להציץ מפעם לפעם ולראות אם היא עדיין אונליין. ככה זה מרגיש, באיזושהי כנות פשוטה.

הלוואי והיה להם גם כפתור כיבוי לפעמים 💔

אני חושבת שעם אופציית ׳חסימה׳ יש מצב שלא תראה כלום ממנה

את לא רוצה לחסום כי החסימה סוגרת סופית את הדלת.
זה כואב כי אני לא רוצה להיפצע שוב, אבל גם לא מוכן לוותר לגמרי על הקשר הקטן שנשאר.

התקרבנות מעולם לא נראתה פחות סקסית.
תתמודד!
החוסן הנפשי בדרך!

הוא לא באמת נשאר, ואם הוא נשאר, הוא פתח לכאב יותר גדול ומתמשך. אם אי אפשר היה לתקן את הקשר אז, כנראה שלא תוכלו לתקן אותו גם בעתיד. אתם רק תזיקו אחד לשני עוד ועוד, או שאתה תזיק לעצמך ולה. מקסימום, אם זה ממש קשה לך לעשות את זה לבד, תבקש את עזרתה, ושהיא תחסום אותך. יש כמה דרכים לפתח חוסן נפשי.

אני מבין את ההצעה לחסום, אבל זה לא נכון לי כרגע ואני לא רוצה לברוח מהרגש בכפתור.
אני מעדיף לבנות גבולות וחוסן בדרך שלי, בלי לנתק בכוח משהו שעדיין יושב לי בלב.

השיפוט הזה דוחה. לקרוא לזה “התקרבנות” זה פשוט חוסר רגישות וזלזול.
ולשים את זה בפורום מבחינתי זו לא חולשה זה בדיוק חלק מההתמודדות והחוסן.
הסיסמאות של תתמודד, הן ילדותיות

ספציפית זו נכתבה באמת בצורה שיפוטית ואפילו פוגענית, אבל אם תסתכל מעבר למילים, יש שם מסר של אמת. אתה נדרש ותידרש להתמודד. אתה נאלץ ותיאלץ לבחור. לחיות את הכאב שוב ומחדש, או להמשיך הלאה. התקרבנות היא מילה שגם אותי מעצבנת, מותר לנו להרגיש שנפגענו או שכואב לנו, אבל בסופו של יום החוסן הנפשי מחוייב במציאות אם אתה רוצה לחיות חיים טובים ומפותחים רגשית. זו או זה או ניתוק ואדישות. בהצלחה בהתמודדות.