אם אפשר שאלה כללית על החיים

יש מצב שכל התמכרות זה עודף בדופמין?

כמו העכברים שלחצו על הדוושה של עונג דופמינרגי עד שהפסיקו לאכול.

ואם ככה אז אולי הפתרון זה שילוב אקסיטוצין וכאלה כדי להפחית התמכרות?

כאילו זה התחושה שלי.

כל התמכרות קשורה למערכת התגמול במוח ולחוסר איזון של נוירוטרנסמיטורים שלנו, לא כל התמכרות קשורה רק בדופמין, אך התיאוריות הרווחות היו שכל סם ממכר (ובטח שהתמכרות אחרת) גורמת לעלייה בשחרור של דופמין בnucleus accumbens במוח, גם אם הסם לא משפיע ישירות על דופמין, אלא (כמו אלכוהול למשל) דווקא על גאבא.
כן אגיד שבשנים האחרונות יש גם תיאוריות שאומרות שאולי יש דרכי התמכרות של המוח שהן לא דרך דופמין, אבל אני לא למדתי עליהן או לא זוכרת את זה לפחות.

עם זאת, אין לי מושג מדוע אתה שואל את השאלה השנייה ד׳ו, היות והמחסור בכל התמכרות הוא של נוירוטרנסמיטורים אחרים ואוקסיטוצין ממש לא משקם (וממש לא משקם מספיק) הלמידה של המוח שהובילה לטולרנטיות ולקריזים.

כי לדעתי יש איזשהו מקום במוח שמאשר את התחושה שלנו.
ואומר שאנו מאושרים או לא
כאילו זה יותר תחושת בטן מאשר משהו מוכח.

ולכן אם נהנה מאקסטיוצין ונדע שהדופמין מפריע לנו.
אז אולי נשנה התנהגות.


נניח המטרה של הרגשות זה להגיע אושר.
ואם ברגע של אושר צרוף הגענו למסקנה שהדרך של הדופמין לא עוזרת לנו.
תהיה סוג של מוטיבציה דרך הפרה פרונטל קורטקס לשנות התנהגות

זה בערך הרעיון אבל לא יודע אם זה נכון

שינוי התנהגות נעשה דרך בנייה וחיזוק של קשרים בין נוירונים מסוימים במוח לעומת אחרים, מה שנעשה (באופן משמעותי) דרך מערכת התגמול שפועלת דרך דופמין, אז אין ממש מה לעשות, שינוי ההתנהגות שלנו יתרחש בעזרת דופמין. אי אפשר שלא יהיה לנו אכפת מדופמין ואז המוח שלנו לא יסתייע בו, ונחליף אותו באוקסיטוצין. אוקסיטוצין מסייע בכך שהוא משפיע על הפעילות של דופמין ברשתות השונות בהן פועל (למשל, מעלה את הפעילות שלו באזורים שמפרישים אותו)

זהו בסופו של דבר לדעתי יש תחושת אושר.
שזה סוג של רגש משוקלל כזה.
כאילו אם נהנתי יותר משסבלתי לאורך זמן אז אהיה מאושר
וזה לאו דווקא מדופמין לבד.

עכשיו אם אגיע לפיק כזה.
לדעתי זה משנה משהו בחישוביות של המוח.


ואז קל יותר למוח לשנות דפוסי התנהגות.
וואז יש תהליך למידה