nerissa(אחרת)
|
לפני 20 שנים •
19 ביולי 2004
מבחן אהבה
הוא אסף אותי במקום המפגש הקבוע שלנו, מחוץ לתחנת הרכבת.
נכנסתי לרכב עם חיוך, החלפנו נשיקות עומק. משהו שידר בו שונה. התרחקתי והבטתי בו. עיניו זהרו באור שונה. מרוגש מהרגיל. החיוך על פניו היה מסתורי. "הכל בסדר, אדוני?" "אנחנו לא הולכים לסשן היום, חמודה" קולו היה שקט ועצור. "היום יהיה יום מיוחד. משהו שונה." "מיוחד?" הריגוש החל לבעבע בי. "מבחן קטן" אמר ולא יסף. מבחן.. הרגשתי את התפוצצות ההתרגשות מתיזה אדמומית אל עורי. לבי פעם בחוזקה, משגר את הדם למרוץ מטורף בורידיי. מבחן.. מה הוא מתכנן לי עכשיו?! "שימי את זה על העיניים. רק אני מוריד ממך את זה.. ומזה הרגע את בשקט. תרצי להגיד משהו – הרימי אצבע.." צייתתי בדומיה, מרכיבה על עיניי את כיסוי העיניים. הוא וידא כי הכיסוי הדוק וכי עיניי עצומות תחתיו. הרדיו ניגן שירים שקטים כשיצאו לדרכם. רק המהום מנוע המכונית, הצלילים הקלאסיים השקטים ופעימות לבי ליוו אותנו בנסיעתנו. הרדיו עצר מנגינתו וסיפר חדשות. פעם אחת. המוזיקה המשיכה והזמן עבר.. הסקרנות הכריעה (כרגיל) והרמתי אצבע בבקשה לדבר. "לא" חד ומשתיק היתה התשובה לאצבעי. הורדתי אותה וקברתי ידיי תחת פלחי ישבני. לא אעז להרים אצבע יותר.. ושוב סיפר קול בס נמוך ברדיו מה שסיפר שעה קודם. ישנות. ידעתי שיצאו מהעיר. לאן הוא לוקח אותי?? זמן ארוך עבר והריגוש בי הלך והאמיר. מבחן.. הרכב עצר לבסוף. "חכי שאוציא אותך, שפחה.." קולו היה שקט וחזק. קול הסשנים שלו "כן אדוני" אמרתי בשקט סטירה חדה זעזעה אותי "אמרתי לך לא לדבר!" נשכתי שפתיי, עיניי העצומות תחת כיסוי העיניים צורבות מדמעות מבחן.. שמעתי את דלתו נפתחת ונטרקת. חיכתי בשקט. חיכתי.. חיכתי – לא העזתי לזוז.. עברו כעשר דקות בטרם נפתחה דלתי. יד אחזה במרפקי ועזרה לי לצאת מהרכב. הוביל אותי באוויר הצלול. ריח של ירוק היכה באפי. אוויר נקי. ריח של מים ליווה את הקול המשכשך ששמעתי. טבע. חריקות השביל פסקו כשהוביל אותי הלאה. רגליי שוקעות בדשא.. הדם שצף בורידיי מוצף בסימני שאלה. בשקט עקבתי אחר הובלתו. "מדרגות.." אמר ותמך בי כשהחלנו לטפס. מדרגות עץ הובילו אותנו מעלה אל המקום המסתורי. רעש המים גבר והפך סוער באוזניי.. פחד החל לבעבע בי במקביל לריגוש העצום. המדרגה האחרונה הובילה אותי למשטח עץ. קולות אנושיים נוספים בקעו סביבי. קולות גבריים. מבחן.. מה הוא עומד לעשות לי? הובלתי עוד מספר צעדים ויוצבתי על ידו כשאני מרגישה מעקה עץ נלחץ אל גבי. "עמדי כאן. לא לזוז ולשתוק." אמר אוזניי ניסו לקרוע את ערפול הלא נודע. לחשושי גברים, רעש המים החזק, ריח הטבע, צלצול חדש חדר למגוון הקולות. צלצול ברזל נוגע בברזל. מבחן.. ושוב הרגשתי את כפות ידיו אוחזות בזרועותיי. משך אותי מהמעקה שני צעדים קדימה וייצב אותי שוב. "פסקי רגליים וחכי עד הסוף בלי שאלות. בלי מילה!" אמר אז הרגשתי שני זוגות ידיים מלבישות אותי רתמה. קרקוש אבזמים, רשרוש רצועות. הייתי עגונה בתוך הרתמה, מרגישה חנותה כמעט. "הסירו את כיסויי העיניים.." נשמע קול זר הסירו? קילפתי במהירות את כיסוי העיניים, ממצמצת כשהאור החזק פגע בעיניי. מבטי קלט את הסיטואציה במהירות ורגליי נחלשו תחתיי. עמדתי על במת עץ רחבה וארוכה. במה שהיתה בעצם גשר. גשר שחיבר שתי גדות מעל נהר ששצף עשרות מטרים תחת רגליי. ברכיי פקו כשמבטי המבוהל התרומם וחיפש את אדוני. הוא עמד עם קבוצת גברים בקצה המרוחק של הגשר. לצידי, בשורה, עמדו עוד ארבע נשים חגורות ברתמה כמותי. מבטים מבוהלים ושואלים הוחלפו ביניהן. מישהי צווחה כשעיניה הביטו מטה אל עבר המים הרחוקים המכסיפים בזרימתם. בצד האחר עמדו שני גברים נוספים לחמשת הגברים שעמדו בשקט והביטו בהן. "מה קורה פה, מאסטר???" העזה לשאול אחת הנשים. שלוש מתוכן היו צעירות ממני בהרבה. אחת היתה בערך בת גילי, כבדת משקל ממני. אחד הגברים התנתק מהחבורה וניגש במהירות אל השואלת. סטירה מצלצלת השתיקה אותה. היא פרצה בבכי ונסוגה אל עבר המעקה שניצב מאחורינו. "אתן שותקות ומקשיבות" אמר אחד הגברים המבוגרים יותר ופסע קדימה ונעמד מול חמשתנו. "אתן עומדות להבחן במבחן האולטימטיבי. מבחן האהבה שלכן אלינו." הם השתגעו לגמרי! זעק מוחי.. שתקתי ועיני חיפשו את מבטו של אדוני. פגשתי אותו בוחן אותי בתשומת לב. בוחן כל שריר שנע על פניי. הוא ידע על פחד הגבהים שלי! ידע! לא העזתי להרחיק מבט מעבר לדברים הקבועים הקרובים אלי.. מסרבת לשלוח מבט מטה. אל התהום השוצפת עשרות מטרים תחתיי. "המבחן הוא פשוט. כולכן כאן סובלות מפחד גבהים. אנחנו יודעים זאת.." הנהן בראשו לכיוון קבוצת האדונים שעמדה שם. "אתן טוענות שאתן אוהבות אותנו ותעשו כל דבר בשבילנו. הנה ההזדמנות להוכיח זאת. כולכן תקפצו בנג'י היום.." לכל הרוחות! ההלם פשט במוחי. איך הוא יכול לעשות לי את זה??!! קריאות אימה בקעו מהבנות לצדי. כאחת כולן נסוגו ונשענו על המעקה. שתיים קרסו אל ברכיהן ממררות בבכי. הן חששו לצעוק את אימתן במילים. אסור היה. "מותר לכן לדבר עכשיו." בליל של קריאות מתחננות יצא באחת מפיהן. רובן ככולן זחלו אל אדונן, נצמדות לרגליהן מתחננות לסוג מהמבחן. הן מלמלו מילות אהבה, תחינות, עיניהן הדומעות מורמות מעלה. האדונים עמדו קפואים, יד לא נשלחת ללטף הרגעה. אני עמדתי על מקומי, קרועה בין הפחד לזוז ממקומי גבוה מעל לתהום לבין הדחף להיזרק לרגליו של אדוני. בחילה הציפה אותי.. הפחד המשתק זחל מקרסולי לאורך רגליי. מבטי שלח תחנונים אל אדוני.. "בבקשה אדוני.. לא יכולה לעשות זאת.. בבקשה.." הוא לא זע לעברי, עיניו קוראות את מילותיי מבעד לרעש. האדון המוביל שוב דיבר "אף אחד לא מאלץ אתכן לעשות דבר. אתן חופשיות להסתובב ולרדת חזרה אל מתחם הדשא שם למטה.. אבל זה אומר שנכשלתן במבחן הכי חשוב בחייכן. המבחן של אהבתכן לאדון.." הוא לא יכול לעשות לי את זה!! "אני לא יכולה לעשות את זה! אני לא יכולה! אני לא יכולה!" אחת הבנות נכנסה להיסטריה מנסה למשוך את הרתמה מעליה.. כשהיא נסוגה עד שגבה נלחץ אל המעקה.. "תורידו את זה ממני! תוריד את זה.." צרחה אדונה קרב אליה כשהוא כורע על ידה "תשתקי כבר, טיפשה!" סטר על פניה, מוציא אותה מההיסטריה ואל תוך בכי קולני "הנה. נוציא אותך מזה.." שחרר אותה מהרתמה. הזדקף על רגליו כשהוא מצביע לכיוון המדרגות "לכי מכאן! ביישת אותי. לכי לדשא. לא רוצה אותך יותר! את משוחררת!" בהיתי בזוג באי אמון. שאר הבנות יבבו לרגלי אדונן. אחת אחר אחת שוחררה מרתמתה. ברעד וחיל נאחזו במעקה הבטיחות וירדו במדרגות אל המדשאה, מצטופפות כעדר לרגלי אחד העצים, האחת תומכת בשניה. אדוניהן עקבו אחריהן. מבטי חזר לאדוני שעמד שקט ובוחן. בשרידי השפיות והאון שנשארו בי גררתי צעד אחר צעד לעברו, לא מעזה להביט מטה. "מתחננת אדוני.. מתחננת שלא תבקש זאת ממני. אתה יודע שאני פוחדת מגבהים עד מוות.. בבקשההה.." "אם את אוהבת אותי – את תעשי זאת" אמר בשקט, משלב ידיו, מצופף גבותיו. מבטו היה קשה ולא מרחם. "אתה יודע שאני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר בעולם. בשביל מה.." "אז עשי זאת!" נבח לעברי "ואם לא אעשה זאת, תשחרר אותי אדוני?" הוא שתק רגע "לא. אבל אהייה מאוד מאוד מאוכזב ממך" הוא ידע מה המשפט הזה יעשה לי. בן זונה! מבעד לאימה המשתקת צף ועלה רגש חדש. כעס. כעסתי. כעסתי פתאום מאוד. כאילו מעצמן הובילו הרגליים אל עבר שני הגברים שחיכו. "אני מוכנה" אמרתי מבעד לשפתיים קפוצות. אחד מהם הזדרז לחבוש לראשי קסדה, מהדק אותה היטב לסנטרי. יד מנחמת הונחה על כתפי "אל תהססי. אל תתני לפחד לחזור. פשוט קפצי.." אמר בקול מלא השתתפות וחמלה וקפצתי. עצמתי עיניים וקפצתי אל עבר הפחד המשתק הזה. המים והפחד געשו באוזניי, צפצוף חד זרם בהן. כל מערכת העיכול עלתה מעלה בבת אחת כאילו עליתי במעלית במהירות 200 קמ"ש. גוררת מאחורי את הכבל הארוך צנחתי במהירות אל עבר המים הקרבים במהירות. געש מילא את אוזניי ומתזים של מים הרטיבו אותי. ואז הגיע הכבל הגמיש אל קצהו ומשך אותי שוב מעלה, הקיבה משנה באחת את כיוונה לנסיקה איומה. הבחילה איימה לפרוץ מגרוני כשזעקת הפחד קפואה עמוק בנשמתי. דקות עברו בטרם הרגשתי שוב קרקע מוצקה תחת רגליי הכושלות. רק שני הגברים היו על משטח הקפיצה. הם שחררו אותי במהירות, טופחים על כתפי. "כל הכבוד! עשית את זה!" התאפקתי לא להקיא היישר בפניהם המתלהבות. איכשהו גררתי עצמי במורד המדרגות. צנחתי על הדשא מקיאה את נשמתי אל בין השיחים שצמחו לרגלי המדרגות. כשאני מנגבת פי בגב היד התיישבתי על קרסוליי. הגברים עמדו בקבוצה אחת, מוחאים כפיים. חיוך ניצחון מלא גאווה היה שפוך על פניו של אדוני. הבנות התלחשו ביניהן עדיין בוכיות, כמה מטרים מקבוצת הגברים. לאט לאט התעשתי והתרוממתי בכבדות על רגליי. צעדיי היו מדודים ולא יציבים עדיין כשפניתי אל עבר קבוצת הגברים. הוא החל לפסוע לעברי פורש ידיו לעברי, מחכה שאגיע אל ביניהן. עצרתי כמטר לפניו, מבטי הקפוא בעיניו. "בואי חמודה. ידעתי שלא תאכזבי אותי!" צחוק מריר התחמק משפתיי. הבטתי בגבר שהפך זר לי. "אולי אני לא אכזבתי אותך.. כי אני באמת אוהבת אותך. אבל אתה אכזבת אותי, אדון נכבד." ידיו נפלו לצדי גופו והוא בהה בי "אני משחררת אותך, איש. אני לא רוצה אותך יותר.." הפניתי לו את גבי והלכתי משם. |
|
|
| esty |
לפני 20 שנים •
19 ביולי 2004
את כותבת
ואני איתך שם בפחד המשתק הזה בכעס המלחל הזה שלך ובהחלטה הזו שלך.... מקווה שזו פנטזיה ואוהבת אותך.... (זוכרת שביל? משו פה הזכיר לי אותו, והוא המשיך לרעוד....) |
|
|
|
מרימה ידיים(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
19 ביולי 2004
מדהימה, יש לי הצעה - תוציאי ספרון עם כמה סיפורים - יהיה רב מכר בטוח..
זה אומנם הסיפור השני שלך שאני קוראת (דבר שישתנה מייד עם תום ההודעה),ואני מוצאת את עצמי מ ר ו ת ק ת!! לסיפור הזה במיוחד, אנחנו כנשלטות נותנות את השליטה עלינו לאדון , אנחנו סומכות עליו, הוא צריך להיות חכם מספיק כדי לדעת מה יעשה לנו טוב ומה לא. פנטזיה או לא - זו התשובה המדוייקת שאותו אדון היה צריך לקבל. 
|
|
|
הוא(שולט)
|
לפני 20 שנים •
19 ביולי 2004
את כשרון
גדול - הפעם זה תסריט מתוזמן בדיקנות
|
|
|
מישלי
|
לפני 20 שנים •
19 ביולי 2004
אהבתי !!!
קראתי בלי להניד עפעף.......
הרגשתי.... והתרגשתי.... |
|
|
blackfeline
|
לפני 20 שנים •
19 ביולי 2004
אהבתי
חזק ביותר. מחכה לקרוא עוד
|
|
|
זארטוס
|
לפני 20 שנים •
20 ביולי 2004
נהדר, הפכת את המבחן למבחן שליטה עצמית
עמדת בשני המבחנים בהצלחה, פחד הגבהים רק היה לצידך בכל אופן, סיפור מאלף בין אם אמיתי ובין אם לאו. יום טוב. זארטוס.[/b] |
|
|
מוש(נשלט){k}
|
לפני 20 שנים •
20 ביולי 2004
טוב, כבר כתבתי לך בעבר מה הכתיבה שלך עושה לי, אז אני לא אחזור שוב
(חוצמזה לא הולך להשתפך כאן לפני כל העולם ואשתו) הקטע הוא שהסיפור שלך עשה לי בדיוק את ההפך, התרגשות מטורפת, אבל זה בעיקר בגלל שאני חולה גבהים ואדרנלין. הסוד הוא פשוט לא לעצום את העיניים אלא לפתוח אותן הכי גדול שאפשר, במקביל לפתוח את הפה ולצרוח כאילו אין מחר! עוד ועוד עד שזה נגמר או שהופכים לצרודים - מה שבא קודם. התחושה אחרי זה היא כל כך מדהימה... כמעט כמו אחרי סשן 
אבל מה אני מבלבל במוח, כולה ניסיתי להגיד לך שוב שאת מוכשרת... 
|
|
|
| HotQueen(שולטת){תחת השמש} |
לפני 20 שנים •
20 ביולי 2004
סיפור מדהים.
הכוח המסתתר מאחורי המילים, מאחורי המבט הוא רב עוצמה. הכוח שהגיבורה (והיא אכן גיבורה..) מוצאת בעצמה, במעמד שהיא נמצאת בו, בסיטואציה עם האדון, בקפיצה ובסיום הוא כוח מרשים ביותר. והתשובה הניתנת היא התשובה הניצחת. אהבתי מאוד. |
|
|
זאלופון(שולט)
|
לפני 20 שנים •
20 ביולי 2004
הכתיבה נפלאה. גם הרעיון.
אהבתי מאד. |
|
|