שומר הסף

שומר הסף

jostinn • 27 ביולי 2004

נתחיל את הפגישה השבועית שלנו עם סיפור קצר של קפקא וכמו תמיד ננסה להבין את הקשר אחר-כך. לסיפור קוראים "בשם החוק". כדי לא לבזבז זמן יקר נקצר אותו למספר משפטים:

לפני החוק עומד שומר סף. אל שומר הסף הזה בא איש מן הכפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל השומר אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חושב רגע ושואל אם יורשה לו להיכנס אחר-כך. "אולי" אומר השומר, "אבל עכשיו לא". האיש מתכופף כדי להציץ דרך השער פנימה. השומר רואה זאת והוא צוחק ואומר: "אם זה מושך אותך כל-כך, נסה להיכנס בכל זאת, למרות האיסור שלי…" האיש מחליט שבכל זאת מוטב לו לחכות עד שיורשה לו להיכנס…שם הוא יושב ימים ושנים… משתמש בכל מה שיש לו, יקר ככל שיהיה, כדי לשחד בו את שומר הסף. והשומר אמנם אינו מסרב לקחת כלום, אבל שב ואומר: "אני מסכים לקחת את זה רק כדי שלא תחשוב שהיה משהו שיכולת לעשות ולא עשית"… ימי האיש ספורים עתה. לפני מותו, כל הניסיונות שהתנסה בהם במשך כל הזמן מתלכדים לשאלה אחת…"הרי כל בני האדם שואפים אל החוק ואיך זה שכל השנים הרבות האלה לא ביקש איש זולתי רשות להיכנס?"… השומר רואה שהאיש כבר נוטה למות… ומרעים עליו בקולו: "שום איש זולתך לא היה יכול לקבל רשות להיכנס לכאן, כי הכניסה הזאת נועדה רק לך. עכשיו אני הולך לסגור אותה". פרנץ קאפקא.

מה הקשר לדנג'ן?, לא יודעת, אולי נעלה על זה בהמשך. יום חמישי האחרון היה גדוש באירועים. הערב התחיל בלאונג'-בר, שם חגגנו לפחות שלושה ימי הולדת (אנשי הדנג'ן מאופיינים במזל אריה) מהבר היה נראה כי לפחות שלוש מאות איש חוגגים אתנו. מרב לחץ הביאו לי את אולה- כפרה עליה! לעזור לי. באמצע הלחץ, שני בחורים התיישבו על הבר, אחרי שפלירטטנו בקלילות ספוגת אלכוהול, שאל אחד הבחורים: "היפותטית, אם מישהו מתחיל אתך על הבר ורוצה את הטלפון שלך, מה תעשי?". ממ… אכן שאלה היפותטית. באופן היפותטי עניתי: "היפותטית, אנחנו מדברים עליך ועלי?". "נגיד" אמר הבחור. "אז באופן היפותטי, אני לא עונה על שאלות היפותטיות, כיוון שאין להם שום אחיזה במציאות". עניתי בחוצפה קלה. הבחור המעט מסוחרר שלנו ענה בכובד ראש: "אה…". אכן תשובה מעניינת. לאחר כמה דקות המשיך: "אז מה אני צריך לעשות כדי לקבל את הטלפון שלך?". הבנתי שירדנו מעניין ההיפותטיות ועניתי "כרגע חומד, לתת לי לעבוד כי כמו שאתה רואה יש סביבך עדין עוד הרבה אנשים צמאים". הבחור ההיפותטי שלנו הבין את הרמז
וביקש חשבון. לאחר ששילם וקם הבחנתי בעובדה כי על 107 שקלים, הבחור השאיר חמישה שקלים טיפ, אח!, סוף, סוף מישהו הבין מהי הדרך הנכונה לליבה של ברמנית.

באחת וחצי לערך עדיין מצאתי את עצמי מוציאה וודקות עם רד בולים, כשהגיעה השעה שתיים מיציתי את עניין הבר ועברתי למועדון. מהשקט היחסי של הלאונג' אל הרעש של המועדון הרגשתי בכניסה כאילו שערי הגיהינום נפתחו לפני ואיזה גיהינום!, איזה יופי!, אין ספק שהיח"צנות של השטן אכן עושה עבודה משובחה! (כן, אני יודעת איך כותבים, זה פשוט נראה יותר טוב).
לאחר בירורים קצרים הבנתי כי הפסדתי את הסשן של מלכת הבית נטלי- עמכם ובעיקר ממך הסליחה.

לבמה עלתה המלכה ליה- בחורה מדהימה ומעוררת קינאה ואתה העבד WIZZ. לאחר מס' הצלפות, ליה הכינה עצמה לבדיקה הפרוקטולוגית ודחפה את אצבעותיה לתוך ישבנו של WIZZ. התרשמות רבה נרשמה מצד הקהל לגבי ניקיון אצבעותיה של ליה כאשר יצאו מישבנו של העבד ממש כביום היוולדן. לאחר האצבעות הגיע תור הדילדו שנדחף והושאר למזכרת בחור ישבנו. החלטתי שזה הזמן לוודקה מנדרין שלי והלכתי לכיוון הבר. כשחזרתי לכיוון הבמה מה רואות עיני?, המלכה השתינה על העבד!, קודם-כל ודבר ראשון, כל הכבוד על ההשתנה בעמידה!, תמיד חשבתי שזהו מיתוס שנשים יודעות להשתין בעמידה, ליה הצליחה לשבור לי את המיתוס. דבר שני מכובד לא פחות- איך לעזאזל היא הצליחה להשתין עם כל הרעש והאנשים מסביב?, ממש מעורר פליאה!, רק ההשתנות שלי צריכות להיות מלוות בריכוז, שקט והתבודדות?, ממ…עוד נקודה לעבוד עליה. לאחר ש009- ניגב את רגליה אל המלכה, זו לקחה את המגבון ודחפה לפיו של WIZZ.
בזמן שהבחור שעמד לצידי עשה פרצוף נגעל, אני נזכרתי באירוע בעברי שבו אמו של חבר שלי אמרה לי לשתות את השתן הראשון של הבוקר כי זה עושה עור פנים נפלא. כיוון שאי אפשר להתווכח עם עור פנים של מרוקאית בת שישים שנראית כמו בת שלושים, החלטתי לנסות את התענוג, פעם אחת הספיקה לי לכל ימי חיי. לאחר השלוק הראשון די נכנסתי לבעתה. אני רק מקווה שבגיל חמישים הפרצוף שלי ייזכר במאורע הטראומתי ויעשה טובה להראות צעיר יותר. בכל אופן, מה זה אומר לגבי עור פניו של WIZZ?, קרוב לוודאי שאין לו מה לדאוג. הסשן הסתיים ומשום מה עליתי להשתין, תוהה למה לא יכולתי לחסוך את העלייה מעלה ופשוט להטיל את מימיי על אחד מעובריי האורח.

הסתובבתי למעלה ועיניי נתקעו על זוג שקרוב לעשרים דקות הביט אחד בשני בערגה בעוד הבחור מכה קלות בשדיה של הבחורה. כמה רומנטי. חסר רק שקיעה ברקע… . במקביל אליהם המלכה (?) אלי ישבה ולרגליה שכב בחור, בעיניים עצומות, שעשה לה מסג' בכפות רגליים. הבחור היה נראה כל-כך עייף עד כי אפשר היה לחשוב שנרדם ורק רוטינת התנועה גורמת לו להמשיך בסשון הזה (שניה, אתם חייבים להודות שזו מילה מצוינת!. לפחות אני מצחיקה את עצמי) פילסתי דרכי חזרה מטה והלכתי לבר. בעודי שותה מיץ חמוציות (לא, אין לי דלקת בנרתיק) נשענתי על הבר, מחכה בפאסיביות אופיינית שמשהו יקרה.

משום מקום, נעמד מאחורי הקמצן מהלאונג' (זוכרים?- חמישה שקלים), נשף לעברי אדי אלכוהול ואמר: "את יודעת מה אני חושב?". בחוסר עניין מוחלט אמרתי "נו?". "אני חושב שעוד שתי דקות את תצאי איתי החוצה, תבואי אלי ותעשי איתי ועם חבר שלי שלישיה". אא… אוקי… עייפה לגמרי עניתי "חומד, איך לומר לך את זה?, אני בעד מחשבות, אבל יש יותר סיכוי שאני אשתין על הבר בעמידה לעיני כל מאשר שאצא אתך ועם החבר שלך החוצה. אבל תודה". קצת עצבנית מהבוטות החוצפנית קמתי והלכתי בעוד הקמצן שלנו צועק לעברי "את לא יודעת מה את מפסידה". נו, עוד הפסד נכנס לרשימה, חיי הם הפסד אחד גדול. בניסיון נואש לפלס דרך ראיתי המון מתקבץ ליד מקום מושבו של יוחנן הקדוש. יוחנן גם השבוע קיבל ארוחה דשנה ולפי התרגשות הצופים (כשאני בתוכם) אפשר היה להסיק כי סעודתו של יוחנן מעניינת יותר לצפייה מאשר הסעודה האחרונה של ישו. לאחר הצפייה בטרף חזרתי למעלה. המלכה בפוטנציה דיאנה עלתה לבמה ובאיטיות מהולה בעייפות דרכה על עבד שעמד על ארבע ואיפרה עליו – אחותי, מילה אחת בשבילך, ויטמינים!, באמת. זה עובד. מניסיון.

הסתכלתי סביב למצוא מישהו להעביר אתו את הזמן ולפתע הבחנתי בבחור שפוף, מעט מדוכא, בוהה ברצפה. כבר למדתם להבחין כי בחורים מדוכאים ובוהים הם הכוס תה שלי ולפיכך החלטתי שאני חייבת לדבר אתו. ניגשתי ואמרתי: "היי, למה הפנים הנפולות?". כיוון שהערתי אותו מבהייה קשה ענה המדוכא: "מה?, את מדברת איתי?, מה אמרת?". חזרתי על השאלה: "מה כבר קרה שפנייך הצליחו לצנוח ככה?". "עזבי, ממש לא מעניין, לא חשוב" הפטיר המדוכא. "בטח חשוב ועוד יותר מעניין" עניתי בעניין רב, ראיתי ששכנוע מסיבי יותר דרוש כאן והמשכתי: "תקשיב, כולנו בצורה זו או אחרת מדוכאים, פשוט עליך יותר רואים, שתף אותי בדיכאון שלך ואשתף אותך בשלי, מוסכם?". המדוכא סוף סוף חייך ואמר: "היה לי היום אודישן חשוב (כולנו הבנו שהבחור שחקן?) ורגע לפני שהייתי צריך להיכנס, פשוט ברחתי, ברחתי מהמקום. אני לא מאמין שעשיתי את זה. בא לי למות. אפס, פשוט אפס". לראשונה בחיי, לפחות בחיי בדנג'ן לא היו לי מילים. מה אומרים?, מה אפשר לומר?. "אתה לא אפס, אתה ממש לא אפס. פשוט פחדת. כולנו פוחדים. החוכמה היא להכיר בפחד ולהתמודד אתו". המדוכא נתן בי מבט לא משוכנע, הרגשתי שלא נתתי לו מענה מספק והמשכתי: "תלמד מהחוויה שעברת ואל תיתן לעצמך ליפול שוב. אל תיתן לשאיפות שלך להתרחק ממך עד שכבר לא תזהה אותם, אל תיתן לחלומות שלך למות, אחרת גם אתה תמות". המדוכא החזיר לי מבט ארוך ואמר: "כולנו נמות". "נכון" עניתי בנחרצות, כולנו נמות, זו לא הנקודה. הנקודה היא מה עשינו בדרך למוות, איך מימשנו את עצמנו. האיך הוא החשוב ולא המה". החלפנו מבטים ארוכים, נראה היה כי עם כל הרעש שמסביב, בינינו היה שקט מוחלט. שקט מביך. שקט מבין. נתתי לו נשיקה על הלחי, אמרתי "בהצלחה", המדוכא החזיר לעברי "תודה…" וירדתי חזרה מטה. השעה חמש בערך, סשנים קצרים לכבוד כל הימי הולדת התרחשו בידי קבועי המקום. ובהומג' חסר תקדים לז'אנר BBW ((big beautiful women אביס העלה את מקופלת 22 פעמים הפוכה, עם רגליה מעלה. היה מרגש. באמת. בשש וחצי יצאתי מהמקום, בדרך לאבולעפיה, עדיין חושבת על המדוכא, על החלומות, על השאיפות.

נתראה שבוע הבא. מקווה שלא תיתנו לשומר הסף לעצור בעדכם או לסגור לכם את הדלת. להתראות…

נ.ב.
שיבס וייגר- לא באתם לקפה, מקווה שהכל בסדר!