פנטזיה

פנטזיה

AYTAN​(שולט) • 8 באוג׳ 2004

החדר אפלולי מעט. לא חשוך, אבל גם לא מואר מאוד. הם יושבים סביב השולחן, שקועים בקלפים שבידיהם, בכסף שמחליף ידיים. היא על השולחן לצדו. זרועותיה קשורות לצדי השולחן למעלה, רגליה מרוחקות זו מזו, קשורות לשתי קצותיו של מוט, שקשור בתורו לקצהו השני של השולחן. ראשה מופנה אליהם, מונח על כרית שמגביהה אותו מעט וישבנה מורם באוויר, גבוה ממנו. היא צופה בהם משחקים. סטריפ פוקר. הוא בפוקר. הסטריפ, עליה. כל סיבוב שהוא מפסיד, המנצח באותו סיבוב רשאי להסיר מעליה פריט לבוש כלשהו, לגעת בה כרצונו, לשנות את תנוחתה. התנוחה לא נוחה לה, קשה, היא מחפשת את המקום בתוך התנוחה שבו תוכל להרפות את השרירים ולהישען פנימה, אל תוך עצמה.

המשחק התחיל לפני דקות ספורות. היא כפותה שם, מרוגשת, מעט מפוחדת, מעט מבוישת, מחפשת בתוך עצמה את הרגשות שיבואו ויציפו אותה. כנראה נדדה במחשבותיה, כי פתאום היא מודעת לאחד מהם שמתקרב אליה, בוחן אותה, ואז שולח יד לעברה ומפזר את שערה על הכרית. היא מודה לו בלבה.
עיניה עצומות על הכר. הבא שמתקרב אליה לוקח בידו זוג מספריים שמונח על השולחן וגוזר מעליה את החולצה. הקרירות הפתאומית מצמררת אותה. החזיה השחורה מתגלה ושדיה הדחוקים בתוכה נתלים להם, נוגעים לא נוגעים בשולחן. היא נבוכה מעט. ההתרגשות מחפה על המבוכה.

עוד סיבוב קלפים ויד זרה נכנסת אל מתחת לבד החזיה, שולפת שד אחד ונותנת לו להיתלות בחוץ. היא מתפתלת במחשבתה, יודעת שהיא נראית מגוחכת ככה, שד אחד תלוי לו בחוץ והאחר מכוסה. היא לא מרגישה במיטבה ככה. הצביטה החזקה בפטמה הגלויה שולחת בה רטט והיא מתפללת שמישהו יציל אותה ויסיר ממנה את החזיה לגמרי. היא תעדיף ככה. אבל הדקות חולפות והיא נשארת כך, חד-שד. היא שומעת אותם צוחקים מסביב לשולחן. פניה בוערות. מישהו מצמיד מצבט לפטמה הגלויה. היא מתענגת על הכאב המשחרר, משחרר אותה מההתעסקות במבוכה.

הפריט הבא שהיא מאבדת הוא החצאית שעוטפת את פלג גופה התחתון. לרגע שוב חולפת בה תחושת הבושה... היא כפותה לשולחן, ארבעה גברים בחדר, רק חזיה ותחתונים לגופה, וגם זה בקושי... אבל לפני שהיא מספיקה להתרגל למצב החדש, שדה השני נשלף ממקומו הבטוח ומישהו לש אותו ומקנח בצביטה חזקה גם בו.

היא ערה לעובדה שרק תחתונים נותרו לגופה. פיסת בד אחת קטנה שעוד מגנה עליה במשהו, לפני שתיחשף כולה, לגמרי, עירומה ומפושקת, לעיני הנוכחים, המאסטר שלה וידידיו. המחשבה ממלאת אותה בערבוביה של תחושות עונג והשפלה, גאווה ובושה, פחד וגירוי.

קול תזוזת הכיסא מגיע אליה והיא יודעת שאין לה יותר איפה להסתתר. הצעדים מתקרבים אליה, היא מרגישה את קרירות המתכת של המספריים כנגד הכוס שלה ובאחת הוא גוזר ובד התחתונים המתוח עף לצדדים וחושף לעיני העולם את הכוס הפרטי שלה במלוא תפארתו, מגולח, חם, רטוב. היא כמעט גומרת מעצם המעמד. הרגשות המעורבים ההם ממלאים את כולה והדמעות שזורמות ממנה לא ברורות אפילו לה. ההוא עוד מספיק לדחוף לתוכה בחוזקה אצבע מפתיעה ותחושת ההשפלה עכשיו גוברת על כולן והיא מתענגת עליה ומצטערת עליה ובוכה אותה ורוצה עוד...

והעוד אכן מגיע. כל ישותה מרוכזת באזור ההוא, שבין רגליה, שמונף אל על לעיני כל. מישהו נוגע בשפתיה שם ולוקח לה רגע להבין מה בדיוק הוא עושה... הוא צובע את שפתיה באודם. אלוהים! היא לא מאמינה! הוא צובע את שפתיה באודם ואז מסובב את השולחן שלה כך שהכוס שלה יפנה לשולחן המשחקים. הם מוחאים לו כפיים ומישהו אפילו מעיר שאפשר להכניס לשם סיגריה. הם צוחקים. הם בשלהם. במשחק שלהם. המשחק שמתנהל על שולחן הקלפים והמשחק שמתנהל על השולחן שלה.

החזיה מוסרת ממנה לגמרי ומישהו דוחף את פלג גופה העליון למטה, מועך אותה וגורם לישבנה לעלות עוד. זה מה שמעניין אותם עכשיו, הישבן והכוס הפעורים לעיניהם. עכשיו הם כבר משחקים בשביל לגעת בה ולשחק בה, לא בשביל להרוויח כסף.

שפתיה נצבטות ומפושקות לצדדים, חושפות דגדגן מגורה, ומשהו רוטט נדחף לתוכה ופשוט נשאר שם. החלק שבה שעוד קולט את הנעשה מרגיש כל כך מושפל ומעונג, עד שהיא כבר מתקשה להכיל את התחושה. הויברטור נשלף ממנה, משאיר אותה פעורה עוד יותר, ואותם משועשעים עוד יותר. הסיטואציה מזעזעת אותה ומעבירה בה צמרמורות. נשימתה מתקצרת. היא ממלמלת משהו.
הוא מתקרב אליה. מה אמרת?

תזיין אותי, בבקשה, אדוני. היא אומרת לו בשקט.
אני לא שומע, חמודה. תדברי בקול רם.
קשה לה. הם מצדה האחד, מכניסים אצבעות לכל חורי גופה, ממששים אותה, נוגעים בכל חלקה טובה, והוא מצדה השני, מבקש לשמוע את בקשתה. היא מרימה מעט את קולה, מנסה למצוא את המינון הנכון שבו הוא ישמע אותה, אבל הם לא.
תזיין אותי, בבקשה, אדוני. בבקשה.
אני עדיין לא שומע, הוא אומר לה, קולו תקיף. הוא פונה לחבריו. תהיו בשקט רגע, הוא אומר, הזונה שלי רוצה להגיד משהו.
עיניה מתמלאות דמעות. המילה זונה פוצעת אותה. אבל היא מרימה את קולה ואומרת ברעד, אדוני, בבקשה, אתה מוכן לזיין אותי?
עכשיו הוא שמע. בסדר, הוא אומר, אני אזיין אותך. אבל תוך כדי שאני עושה את זה, את תמצצי לחבר הזה שלי, והשניים האחרים יסתכלו בנו, ואם ירצו, יצטרפו.
שוב היא ממלמלת משהו.
אני לא שומע, תדברי בקול רם.
תודה, אדוני. היא אומרת, מתפללת כבר שייכנס אליה, שתרגיש אותו בתוכה, שלא יאריך עוד את הציפייה המטורפת שלה. היא חייבת זין, ועכשיו!

והם נכנסים בה, שניהם, אחד מכל צד, וכמו חיה היא מזדיינת איתם, לא שולטת בקולות שיוצאים ממנה, בתנועות גופה המתפתלות, הקצובות, הנענות לתנועות גופם שלהם. היא מתמסרת כולה לתשוקה, להשפלה, לחייתיות. לעונג שממלא אותה ומתפוצץ בה לאלפי רסיסם קטנים בכל גופה.