G-O-L-D(שולט)
|
לפני 20 שנים •
27 באוג׳ 2004
DRY YOUR EYES
רעש, כמה רעש יש מסביב.
לפעמים אני ממש מרגיש שאני צריך לברוח מכאן לאיזה מקום של שקט , כמה רעש יש בעולם. אני יושב בבית קפה קטן בתל-אביב ומנהל שיחה עם חברת ילדות טובה ומוצא את עצמי מקמץ גבותי ומנסה להתרכז בדברייה לרעש האוטובוסים, המכוניות, השריקות, הקריאות, הפטפטת שסביבנו שמנסה לגבור בקולה על הרעש שהיא עצמה יוצרת המתערבב במוזיקה של המקום שכל-כך לא מתאימה לבית קפה בשעת אחר צהריים של שישי. רעש, נדמה כי רק לאחרונה אני שם לב אליו. אולי הזדקנתי? הרי פעם זה לא היה מפריע לי. פעם... הנה, שוב עולה לו המושג הזה, הפעם הזה, העבר שעבר ולא יחזור, ההווה הזורם לאיטו לאחור. אנחנו בכלל נעים קדימה או שמא לאחור? נראה לי לעיתים שהחיים זה כמו מסלול שנע לאחור, נבלע, נעלם, מתעכל. רעש, כמה רעש. המוח שלי פשוט כבר לא יכול לסבול את כל מה שסביבו. כל הרעש, התמונות, שטיפות המוח שנמצאות בכל מקום, הפרסומים, שלטי החוצות , פרסומות הרדיו , הפטפטת, הצבעים , הריחות , השאלות , הצרכים , הייצר, הרעש. הכול פשוט מוחצן ורועש. * אני נזכר בה פתאום. האחת, זו שהיתה ואיננה. זו שהיתה בעבר אבל עבורי עוד חיה וקיימת בהווה. זה מצחיק איך לזמן אין גבולות -לפחות בראשנו- ואיך הוא נע מעבר להווה לפינטוז על העתיד, ושוב עבר ושוב הווה ועתיד. מתעתעת בנו. הנה, שוב היא עולה לי בראש מאיזה משפט שמישהי זורקת על עצמה. סתם משפט, משפט שלא קשור בכולם, אבל משפט שגורם לי לשאול את עצמי למה אני לא מוצא אחת כמותך, את שעזבת, למה? את שהיית רועשת קופצנית משוגעת, תזזיתית, חייתית, את, כן את. את שחיה לי בראש כל כך הרבה זמן. מה קרה, מה, באמת אין כמותך בעולם הזה? לא סביר, הרי חייבות להיות עוד כמותך אחרת אין איזון. כמה רעש אלוהים כמה רעש. * אני יושב איתה, עם אותה חברת ילדות, זו שהיתה אהבת חיי, זו שעזבה, שוב חזרה, הפכה לחברה טובה, אך לעולם לא תבין ותדע שאני הייתי מוכן לקבל אותה כחברה טובה לו רק בכדי לקבל איזשהו חלק ממנה. היא מדברת, אני מקשיב, היא היחידה שבאמת מצליחה להצחיק אותי. התנועות, העיוותים, האי סימטריות שבה, הבוטות, הטום בוי שבה, הניצוץ בעיניים, האהבה שבה והערצה שבה אלי. אני יודע שהיא אוהבת, אני יודע. היא יודעת שאני יודע, היא יודעת שאני אוהב אותה. אבל העבר בעבר ומצד שני הוא גם בהווה. ברקע, בעודה מדברת, התנגן DRY YOUR EYES של להקת ה- STREETS. ואני חייכתי לסימבוליות שבעניין. (ועכשיו אני מחייך לעובדה שליידי שירה נהנת מבחירת שיר נושא לפרסום.) היא דיברה, היא דיברה ואני הבטתי בה. איך זה שהעבר לא נוטש אותנו למרות שאנו ממשיכים. אולי אנחנו חיים בו, אולי אנחנו סוחבים אותו כצבים הנושאים על גבם את ביתם? הנה, יש כל כך הרבה עתיד, ההווה מתהווה בכל רגע מחדש ואנחנו עומדים במקום מחזיקים במה שהיה ומנסים להשיב את סיטואציות העבר להווה. "תנגב את עינייך חבר, אני יודע שאתה רוצה לגרום לה לראות כמה הכאב הזה כאב, אבל כדאי שתמשיך, זה עבר", שרים ה- STREET ואני נושא את ראשי בעודה מדברת ומביט בשמי הערב. עבר? מה עבר? איך עבר? איך משהו יכול לעבור כל עוד הוא בנו וחלק מהתהוותנו? |
|
|
|
|
|