ימי שישי על סף טירוף

ימי שישי על סף טירוף

G-O-L-D​(שולט) • 11 בספט׳ 2004

שישי, ערב, שעת שקיעה, לילה, שעותיו הקטנות, אור ראשון.
איש איש, אשה אשה, במחשבותיהם.
רוח מחלון חדר הכתיבה, מוזיקה, ריח קפה העולה מהכוס, עשן סיגריה, וסמן הוורד המהבהב.

*
לעיתים, לעיתים נדמה לי כי אותו סמן הוא חברי הטוב מכולם. הנה הוא מולי, מחייך בהבהובו כמי שאומר "היי גולדי, COME OUT COME OUT WHERE EVER YOU ARE", ומחכה שאתקתק על המקלדת את מי שאני, ואצא ממחבואי.
חמוד, חמוד אתה סמנצ'יק, חמוד לאללה. כמה שנים שאתה מלווה אותי. עוד אז, כן אז, בימים של תואם אי בי אם ישן ואיטי. עוד בימים שלא היית סמן בכלל אלא רעש תקתוק מכונת כתיבה שקנה לי דודי בגיל 14. או אף בימים בהם היית רוחש בשפשוף עופרת העפרון על מחברות הכריכה החומה של דפרון אותן היתה רוכשת לי אימי.
כמה פנים לך סמן, כמה פנים. כמה כוח בך, כמה יכולות...


How come, we don't even talk no mo',"
And you don't even call no mo',
We don't barely keep in touch at all,
And I don't even feel the same love when we hug no mo',
And I heard it through the grape vine we been beefin' now,
After all the years we've been down,
Ain't no way, no how,
This bullshit can't be true,
"We family, aint a damn thing change unless it's you

שר EMINEM ואני חושב על ההתרחקות העצמית שלי, מעצמי.
"הרי פעם, פעם לא הייתי ככה" אנחנו אומרים לעצמנו אחת לזמן מה בו אנחנו עוצרים מהמירוץ המטורף והאווילי סביב זנבנו בכדי להבין שאנו, עצמנו, לא ממש יודעים לאן אנחנו רצים.
לפעמים אני חושב שאנו, בני האנוש, מתנהגים כמו עדר צבאים ביער. אחד מתחיל לרוץ בפתאומיות וכל שאר העדר מתחיל לרוץ אחריו עד שהם נעצרים ומביטים סביב בשאלה, למה רצנו. רק שההבדל הוא שאנו, המן האנושי, עוד לא עצרנו.

*

לעיתים יוצא לי לעצור את האופנוע/טוסטוס/סקוטר -איך שלא קוראים לזה בארץ- בפינת איזה כביש, לשבת בצד לעשן סיגריה ולהשקיף לכמה דקות על הטירוף הזה שנע ומתחולל סביבי.
ראבק, כל כך הרבה שאלות לא פתורות יש לנו בחיינו ואנחנו כבר נואשנו מלשאול אותן. איזה מעגל רדוף זה, שאלוהים -אם הוא קיים בכלל- יעזור לנו, כי אם לא הוא אז אני לא יודע מה יעזור.

כל כך הרבה שאלות לא פתורות.
למה אנחנו כאן? לאן אנחנו הולכים? מה קורה עם העבר ולמה הוא בנו? -אם הוא בכלל בנו או אם הוא כלל וכלל מתקיים איפשהו בזמן-. מה זה זמן? יש בכלל מטרה? יש כיוון? קיים דבר כזה נכון או לא נכון? טוב או רע? מהו טוב? מהו רע? מי מושך בחוטים? יש בכלל פאפאט מאסטר? ואיך למען השם אנחנו מתקיימים, נעים או שורדים מבלי לעצור את העולם מהליכותיו בכדי לשאול את השאלות האלו?

אני לא יודע, אני חושב שאני פשוט רגיש יתר על המידה. או אולי סתם רק נאיבי, או תמים, או פשוט ילד המסרב להתבגר כי ביום מן הימים יהיה לי ילד משלי והדבר האחרון שאני רוצה זה להביט עליו מלמעלה. ומצד שני, אני בכלל לא יודע מה אני אמור לעשותבכדי להעניק לו חיים נכונים ובריאים כי איך שלא אנהג בו הוא לא יהיה מרוצה. ויש עוד צד שהוא הקשה מכל, האם בכלל עלי להביא ילד לעולם שאני עצמי לא ממש רואה בו כמקום ראוי לקיום. הרי אני, אישית, לו היו שמים בידי שלט ובו כפתור שבלחיצה עליו מתאדה העולם ונעלם, הייתי לוחץ מבלי לחשוב. הרי אחרי הכול, אין מהנדס אחד בעולם הזה שהיה יוצר מכונה כל כך אווילית הדורשת תשעים אחוז בכדי לספק עשרה. כי אם נפשט את זה, בחיינו, יש תשעים אחוז של סבל קושי עצב ושיגרה מול עשרה אחוז של רגעי התעלות ורחמנא מלהזכיר (אושר).

Risk my soul, test my life"
For my bread
Spend my time, lost in space
Am I dead?
Oh let the river flow
Through my callused hands
And take me from my own
"The eyes of the damned

שרים ה-STEEL DRAGON ואני קם ונעמד על רגלי, מצית סיגריה, מתרחק מעמדת המחשב, מגביר את המערכת ושר את מילות השיר מהחלון.


*

כמה אנשים אני מכיר שמחפשים לשנות את חייהם.
כמה אנשים אני מכיר שאין בהם את הכוח.
כמה אנשים אני מכיר שיש בהם את הכוח.
כמה אנשים אני מכיר שרק חושבים שאין בהם את הכוח.

*

"כמה שנים כבר נותרו לך? שלושים ארבעים במקסימום? זה לא הרבה", אני אומר לה.
"לא, לא הרבה".
"בדיוק, אז למה את מחכה? לכי, את רוצה למות? תהרגי את עצמך לפני כן. שהבן זונה יסבול, שהדבר הזה שנקרא -את- יסבול עד שהוא עצמו יכנע לך. הנפש שלך, היא שלך, לא של עצמה. תני לה בראש. ותעשי לי טובה, אל תעני לי עכשיו, כי לא ממש מעניין אותי מה את חושבת. את חיה בשכנוע עצמי שמה שאת עושה הוא הנכון ושיענו טוב לך, אבל חרא לך. זו גם הסיבה שאני לא ממש נהנה לדבר עם אנשים אלא פשוט לכתוב עם עצמי. לאנשים יש את הנטיה לחכות לפאוזות שבדיאלוגים בכדי להכניס את מה שהם מדקלמים לעצמם כבר שנים במקום לסתום ת'פה ולהקשיב. אחרי הכול, עד עכשיו, הדרך שלך לא היתה מי יודע מה. את רוצה לחיות? תבחרי לחיות. לכי תחיי מי עוצר אותך?"
"אני..." היא אומרת.
"אז שתמותי אמן, אולי תתחילי לחיות סוף סוף".
"אתה רוצה שאני אמות?" היא אומרת ואני נאנח סוגר את הטלפון יוצא אל החצר נושם לעומק ראותי וחושב עד כמה אנשים לא מאמינים בעצמם.

*
אני סוגר את הוורד, את המסנג'ר, את הכלוב, יוצא מחדר הכתיבה, נועל את כפכפי ויוצא עם האופנוע.
מזג האוויר בחוץ היה נעים ונסעתי ברחובות תל-אביב ללא סיבה. בשלב מסויים נעצרתי ליד קיר "איכותי" הורדתי את הקסדה, הכנסתי אותה אל מתחת למושב האופנוע, הוצאתי את ספריי הגרפיטי ששוכן בו באופן קבוע וצעדתי לעבר הקיר. קולות מוזיקה רועשת בקעו מאחת הדירות שמעל לאותו קיר במסיבה שבאים ושבים יצאו ונכנסו מבניין המגורים. אני חיכיתי שהשטח יתנקה לכמה שניות והתכוונתי לרסס את המשפט שהיה בראשי אלא שעוד לפני שיצאה כמות הצבע הראשונה שמעתי "עצור".
עכשיו אני יכול להבין שלבילוש התל-אביב משעמם והם מחפשים עניינים בליל שישי, במיוחד אם זו "השחטה של מבנה ציבורי" אבל לא היה בזין שלי להעצר אז פשוט רצתי. ברחתי כמו נער, כמו ילד. רצתי ונכנסתי אל גרם המדרגות של אותו בניין שבו היתה המסיבה, טיפסתי במדרגות, דלת הדירה שממנה בקעו הקולות היתה פתוחה וממנה יצאו ונכנסו אנשים עולים ויורדים בגרם המדרגות. אני נכנסתי פנימה חייכתי אל הפרצופים ומהרתי אל חדר האמבטיה, הורדתי חולצה ושמתי את הראש אל מתחת לברז המים. אחרי חצי דקה המוזיקה נפסקה, שמעתי קולות מרמור, שוטר פתח את דלת האמבטיה זרק "מסטולים" וסגר אותה שוב. אחרי דקה לערך שבה המוזיקה ואני התיישבתי על קצה האמבטיה וחשתי את הלב שלי הומה.
"מה אתה עושה כאן גולדי... ראבק, מה קורה לך..." מלמתי לעצמי ואני לא יכול להסביר את זה, אבל פתאום הדמעות יצאו החוצה מבלי סיבה. פשוט ככה. דמעות זולגות לי על הלחיים ומתערבבות במי הברז ששטפו את פני ושערי. אחר כך קמתי על רגלי, לבשתי איזו חולצה שהיתה זרוקה בסל החולצות המלוכלות, השארתי את שלי בתמורה לה ויצאתי. בדרך מטה, בעודי יורד את גרם המדרגות, הנייד שלי צלצל.
"מה ת'עושה?"
"מתחמק מהבילוש".
"מה?"
"כלום, דבר מה אתה רוצה?"
"אני בדיוק יצאתי מאיזו נקבה, בא לך כוס קפה?"
"יאללה בוא".
"איפה?"
"קפה גו' דיזינגוף".
"עשר דקות".
"צא, אני מגיע", אמרתי וסגרתי את השיחה. בדרך לשם לא יכולתי להפסיק לבכות. אני לא יודע למה. פשוט לא יכולתי. כשהגעתי, אותו חבר כבר היה שם. ישבנו, שתינו קפה. דיברנו, לא היה מי יודע מה לדבר.
אחר כך פתאום עברה מישהי ששנינו הכרנו פעם, לפני עשר שנים. היא נעצרה, חייכה והוזמנה לשבת לקפה.
"נו, אז מה?" שואל אותה חבר שלי.
"מה?"
"כן, מה קורה עם חייך?"
"שום דבר".
"שום דבר?" אני אומר לה, עברו עשר שנים.
"כן, אני יודעת, הייתי חברה של מישהו גרנו ברחובות, אחר כך עברתי לתל-אביב היה לי עוד חבר, ועכשיו אני מדריכת כושר".
"וואלה", אומר לה חברי.
"כן".
"ואתה?"
"אני גם, היתה לי חברה, אחר כך נפרדנו, נסעתי לארה"ב אחר כך להודו חזרתי היתה לי עוד חברה וזהו פחות או יותר עכשיו אני לבד".
"נחמד", היא אומרת, "ואתה גולדי?"
"אני?"
"כן אתה".
"לי לא בא לי לדבר על החיים שלי", אני אומר לה וחושב על איך אנחנו מסכמים את חיינו במשפט. זה קטע מטורף איך אנחנו למעשה כל כך עסוקים בחיינו ובהוויה היומיומית שכשאנחנו צריכים לסכם עשר שנים פתאום אין לנו מה להגיד והחיים שלנו נראים כאילו לא נעשה בהם כלום. זה פשוט מפחיד, הזמן הזה, איך הוא עובר, לך תסביר למישהו שאתה מתעסק בגרפיטי בתל-אביב בלילה כי הלב שלך צורח שהוא לא יכול לחיות כבר מרוב חוסר חיים.
"ומה את עושה עכשיו?"
"וואלה, אתה יודע, יו אני צריכה לקום מחר מוקדם, אל תשאל אני חזרתי מספרד והכול מתבלגן לי והכול השתנה ובסך הכול נסעתי לשבוע", היא אומרת ואני נדהם לראות איך פתאום בשניה אחת ההוויה האיזוטרית של הקיום ממלאת אותנו ואנחנו דשים בקטנות מבלי לשים לב שלפני שניה אמרת בעצמך שהחיים שלך ז-ב-א-ל-ט ולא קורה בהם כלום.
"טוב, אני זז", אני אומר.
"למה חכה רגע", אומר לי החבר.
"לא בזין שלי".
"רגע תשאר", אומר לי פתאום איזה מישהו שישב שם ואני הבטתי בו על ההזויות שבו.
"למה שאני אשאר?"
"לא יודע, תראה יש כאן בחורות יפות", הוא אומר ומצביע על שתי בחורות בנות שש עשרה.
"הן לא לגילי".
"נכון, אתה כבר סבא".
"אתה רואה..." אני מחייך.
"אז מה, סבא זה לא אומר כלום", אומרת לי אחת הבחורות.
"למה את חושבת כך?"
"כי לא צריך לחיות בעבר, צריך לחיות בהווה", היא אומרת ואני מחייך.
"כן, את צודקת", אני מגחך, "חכי, עוד עשר שנים, כמה כדורי אקסטה, שתי הפלות, לפחות שברון לב אחד, זיונים, קאראחנות, הודו, צבא, סטלות, מחסור כלכלי, אני אתקשר אליך לשמוע מה את חושבת על העבר..." אני אומר לה והיא מביטה בי בשתיקה.
"טוב רבותי שלום", אמרתי וצעדתי אל עבר האופנוע. ק-י-ב-י-נ-י-מ-ט.

*

בדרך חזרה הביתה, חשבתי על זה. חשבתי על העבר ועל החיים, על הזמן שאובד לי בכל רגע, על ימי שישי שכל כך קשה לי בהם כי הבדידות משגעת אותי, אך מצד שני החברה משגעת אותי עוד יותר. על העובדה שאני לא מוצא את החברה הזו שאני מחפש להיות בה וזו שתעניין אותי עד לדקויות הנפש והדעת. חשבתי על העובדה שאני נקראתי סבא, על הכאבים שבי, על הכעס, על האושר על השמחה, על התום שבי שלא אבד ועל הרצון שלי לחיות על אמת ולא לשרוד בשכנוע עצמי. חשבתי, אז חשבתי אז מה, אבל לפעמים, כשהרוח טובה וכשמהירות הנסיעה נכונה, מזג האוויר מלטף והחשיבה יוצאת זכה, עולה תחושה, ותחושה היא התמצית החשיבתית ללא מילים.
על אחד הקירות שבתל-אביב כתבתי הערב: "לחיות, פשוט לחיות". אחר כך שוב עליתי על האופנוע, הצתתי סיגריה וחייכתי.
ב-MP3 שר לי בדרך בון גובי LIVIIN ON A PRAYER
ואני הבנתי על ידי תחושה אחת קטנה מכמה מילים ועשייה על סף שיגעון שלחיות בשבילי זה הכי טוב בדרכים.
כנראה שאני צריך לצאת לדרך...

נ.ב.
הכאב הכי גדול שמתקיים בי, הוא לא כאב הנובע מהחיים, הוא הכאב על האשליה שהם מעלים.
החיים הם לא באמת חיים לרובנו.
כמה חבל...

גולדי-זה בשבילך.

רחפנית-הדומית המרחפת​(שולטת) • 11 בספט׳ 2004

מאהב/ת הוא נשוא המחשבה האחרונה לפני שפורשים לישון והדבר שלעתים גורם לנו לנדודי שינה.
מאהב/ת הינם המשהו או המישהו שגורם לנו להלך "על עננים", מה שמעניק תוכן וסיבה לחיים.
קורה לא אחת שאנו מוצאים את המאהב/ת בבני הזוג שלידינו, אך לפעמים באדם שהוא מחוץ לחלל הזוגי.
אולם המאהב הנכסף יכול להסתתר גם באומנות, בחיי הקהילה, ביצירה המוסיקלית או בהתרגשות של טיול אביבי; בעבודה , אם היא יותר מאמצעי לפרנסה, בפוליטיקה, ביצירה הרוחנית ובאמונה, מסביב לשולחן עם אוכל טוב, יין וחברים. מאהב יכול להיות הרצון והסקרנות ללמוד, תחביב מרתק וכל הדברים המשכיחים מאתנו את קטנוניות היום יום, את אומללות וסופיות החיים.
לשון אחרת:
מאהב הוא המישהו או המשהו שגורם לנו להתאהב בחיים ומרחיק אותנו מההישרדות הסתמית והעצובה.
והישרדות זו, מהי? הישרדות פרושה לפחד לחיות. הישרדות פרושה להציץ דרך תריסים מוגפים איך האחרים חיים ונושמים אוויר צח.
פרוש הישרדות הוא - לשנוא את גופנו, לא ליהנות מאוכל, למדוד לחץ דם ולנדוד מרופא לדיאטנית, מגורו למגיד עתידות. להתרחק מכל הזדמנות של שמחה, לבחול ממעשה אהבה, לסבול עם כל קמט חדש שהרווחנו ביושר ולפחוד מאוויר צח, מגשם, מפריחה ולא לעצור לרגע בזמן השקיעה.
הישרדות היא לחשוש מלחיות כעת כי אולי נוכל לדחות את החיים למחר.
, "חפשו לכם מאהב, תהיו גם אתם,ידידי, מאהבים. בחיים שלי אני מתעקש להיות השחקן הראשי!".
וכל זאת, בידיעה שהחיים הם לא דבר קליל.
ושבמהלך הדרך יש שריטות ואכזבות, אובדן, מכאובים ולפעמים מפסידים בהימור.
שהחרטות והלבטים הם לעתים כמו מאכלת נעוצה בלב.
אבל, יחד עם כל הקושי, הסוף העצוב הוא איננו המוות.
אין אפשרות לצאת חי מהחיים.
הדבר העצוב הוא כשאין עוז לחיות.
צאו לרחוב ובלי חשש, מצאו לכם מאהב!
כל הידע האנושי מהרמב"ם ועד פרויד, מאסף הרופא ועד קריסטיאן ברנר ,הרופאים והמרפאים, האסטרולוגים, הכימאים , אל-כימאים והפסיכולוגים, לאחר שנים של לימוד ומחקר, הגיעו למסקנה ברורה וחדה:
כדי להיות במצב של בריאות שלמה, להרגיש טוב בגוף ובנפש, כדי להיות מרוצה,פעיל ובריא, המרשם הטוב ביותר הוא להיות מאוהב בחיים.

מי שמבין שהחיים הם מתנה,
יודע שמתנות לא מחזירים.


את החיים, פשוט חיים.

בהצלחה.......

אהבה

מייפל​(לא בעסק) • 11 בספט׳ 2004

גולדי
אני אוהבת אותך.
לא יכולה שלא. לא יכולה להפסיק.
סתם...שתדע.

galia​(לא בעסק) • 11 בספט׳ 2004

GOLD

יש לי שאלה אליך. אם כל כך רע לך בימי שישי, למה אתה יושב ומחכה להם? למה אתה לא מארגן לעצמך כל יום שישי איזה שהוא סידור , משהו שאתה יודע שיכול להנות אותך?
אתה יושב מחכה ליום שישי, הכל קורה כמו שצפית, וחוזר חלילה.
יתכן ואין לך כוחות לזה, אם כך, אני במקומך הייתי ניגשת לפסיכיאטר ומבקשת כדורים שמשפיעים על הסרוטונין במוח.
אתה מתאר איך אתה יושב עם חבר - אתה בכלל לא מנסה להנות.... אתה מתאר התנהגות של מישהו שכפאו שד. אולי תספר לנו מה הרווח המשני שלך מכל המצב הזה?

HotQueen​(שולטת){תחת השמש} • 11 בספט׳ 2004

זהב יקר.
המילים, המחשבות, התיאורים,
הפגישות...

כל ההוויה הזו שאתה מציג בצורה כה ברורה
גורמת לי להרגיש קרובה אליך.

אתה מקסים!!!

nev • 11 בספט׳ 2004

גולד...

כמה שזה נשמע קשה, או קטשי
בגלל הרגעים האלו בחיים,
שהכי כואב לך מהלב, או שהכי טוב לך מהלב...
בגללם שווה לחיות.

כל הרגשות האלו שלך, הרגישות הזאת,
אתה בר מזל ומקולל.