G-O-L-D(שולט)
|
לפני 20 שנים •
19 בספט׳ 2004
סופרים גלים.
*
לפעמים, ללילה אין סוף. * "וככה ילדים, ככה נפל גולית לאדמה מובס ועם ישראל צהל", אני זוכר את רונית המורה שהיתה לי בחטיבה מדקלמת את מה שהיא כבר שנים דקלמה בנימת קול השמורה למורות, כלואה, עייפה, משעממת. כמה שאני שונא את המושג הזה, מורה. עם אפור ייבש ומשועמם שקורס תחת נטל מערכת החינוך העתיקה והלא רלוונטית. זו שהצליחה לפלוט אותי משורותיה בגיל 13, לצאת ולעשן סיגריות בגנים ציבוריים מבלי לסיים את שניים עשר שנות חובותיה לי! ילד שמערכת החינוך לא הצליחה לו. ילד שגבר עליה בערמומיות, ילד שחזר לאחר חמש עשרה שנה בגיל עשרים ושמונה אל בין כותלי בית הספר אותו נטש רק בכדי לנסות ולהבין למה... למה ואיך למען השם, מחנכים את הילדים שלנו באופן שמחנכים. מי קובע? מי זה העייף הזה שחושב שהוא יודע לתת לבן שלי (שעוד אין לי -וואי איזה הורה אני אהיה... זה שצועק על המורה ולא על הילד באספת הורים להבדיל מהורי שהיו רצים אחרי עם המחבט של השטיחים  ) את החינוך הנכון. עייף אחד, מזדקן אחד, שיושב במשרדי ממשלה מכורסמים לצד כוס תה ומשכלל מה נכון ומה לא נכון לילדי. ז'דיין לי מהמוח של הילד יא עלוב!
אני את הילדים שלי אחנך לדבר אחד: ביטחון ב-ע-צ-מ-י. כל השאר זניח. בטחון בעצמי וידיעה שיש להם גב מבית. דברים שלי, לא היו. ומצד שני, עכשיו כשאני חושב על זה, זה משהו שיכול ליצור לי ילדים חסרי עמודי שידרה. כאלו שנתמכים בגב של אבא. רחמנא סאבים בנים סאבים ובנות מלכות וואי וואי וואי אבא משתגע... תחזרו לרחם להתבשלות נוספת כוס של אמא שלכם!
וואלה, ראבק, יש דרך נכונה בכלל לחינוך? אולי אני, כשם שאני, כי מעולם לא היה לי אותי? ואולי זה דבר טוב? ואולי זה דבר רע? אני זוכר שאז כשהמורה ההיא סיפרה על ניצחנו של דויד הג'ינג' המתולתל והמנג'ס הזה וכולם נשמו לרווחה שגוליית מת. אני התרגזתי. לא יודע למה, באמת שלא, עד היום אני זוכר את זה ועד היום אני לא ממש מבין למה. זה כמו שאני -ברוב המקרים- שונא שהרעים בסרטים מתים (יש מקרים שאני שמח כמו כל אמריקאי חולה סרטי פרוזאק) אבל ברוב המקרים, לא יודע, אני חושב לעצמי, וואלה, ומה היה קורה אם הטרמינייטור הרע עכשיו יקום, ידפוק בשוורצינגר למוות, יאנוס את שרה קונור הניירוטית כמו כלבה בלי מלונה ויחדור לבן הנרקומן שלה לתחת כמו פדופיל וככה הסרט יסתיים. יענו תמותו! תחנקו! הרע מנצח! וזה במטבחנו נקרא- סוף טוב- גביש?! קומפרטה?! ז'דיינו! תמו ימי אישה יפה! עכשיו גו'ליה רוברטס מסיימת זרוקה בתל-ברוך מפוצצת משני קוקסינלים שרבו איתה על הספוט לקיליינטורה וכולה שוקלת 200 קילו מהכדורים שהיא אוכלת לייצוב הנפש. כוס אמק, למה? כי גוליית מת! לא, בעצם כי גוליית מת ואתם שמחתם! למה שמחתם כי הוא היה חזק ודויד קטן יענו עם רוגטקה בפוזה של אנדר דוג? למה יש נטיה כזו לבקש ולשבור או להביס את החזקים? מה רע בחזק? למה השנאה הזו לחזקים? האם העובדה שאתה קטן ותצפה בחזק נופל תגרום לך להתחזק או לעלות בסולם חייך? נו, נניח, גוליית היה רע וסימבול כמשמיד העם היהודי, אבל מה על ביל גייטס? אני אישית מודה לאיש שזירז את האפשרות שכולנו נשב תחת אותו גג... פאק, האופן הזה שבו אנו דורסים בכדי לשטח את העולם בשיוויוניות, הוא בדיוק מה שיוצר את הפער... * אני מדבר עם איזו ידידה טובה שיש לי בניו-יורק. הכרנו במועדון "הקיוב" שבמנהטן. היא סאבית אחושלוקי סאבית -לא שאני יודע להגיד מהי סאבית אחושלוקי סאבית- אבל זה כיף לכתוב את זה
היא מסוג הבחורות שאתה מסובב את הראש כשהן עוברות ברחוב עד שכמעט נשברת לך המפרקת. מסוג הבחורות שהיית נותן הכול בכדי לזיין. מסוג הבחורות שאתה בטוח שאתה צריך לבוא אליהן עם פרחים ומרצדסים בכדי שהיא תזרוק לכיוון שלך. אבל היא, היא חולה על זה שמשתינים עליה, מכים בה עד זוב דם ומשחקים לה על הגוף בתער איקס מיקס דריקס. ככה זה. כזו היא. היא מספרת לי ששבור לה הלב ושאיזה דום מסריח שהיא פגשה באפ-טאון ריסק אותה כי הוא לא מוכן לוותר עבורה על זיונים מהצד ולה, לה זה לא מתאים. אני מקשיב לה. שומע את הבכי. נאנח ובתוכי בא לי לנער את האמא שלה. אני אישית לא ממש מבין את זה. להתאהב במישהו ששם עליך זין-ולא במובן בדסמי- או להתאהב במישהו שלא רוצה אותך ולחזק את האהבה במנת אגו פגוע שרק רוצה יותר את הבלתי מושג. מזכיר לי ימי ילדות, לא ימים של אשה בשלה בשנות השלושים לחייה. בכלל, כאחד שעבר שברון לב עד שכמעט ואבדה עליו דעתו והביאה אותו לשבת על חוף הים עם אקדח, בקבוק ג'וני ווקר זול בכדי לספור גלים עד שעשרה יקציפו האחד אחרי השני לחוף מבלי שתקטע הספירה, עד שכמעט השחר עלה ואלוהים החליט ששישה במספר זה המקסימום שהוא שולח ועיניי נסגרו משכרות, לאחד כזה, שברון לב, זה משהו מואר ברמת המטריקס. כאילו -אני- היום, לעצמי, יכול לראות את מה שמעבר לזה. את החיים האמיתיים. והחיים האמיתיים מהם? קודם כל אהבה עצמית או כבוד עצמי. אין דבר כזה להתאהב במישהו שלא רוצה -אלא אם כן אתה טיפש שמניח ממושכות חייך ולא מבין שאהבה אמיתית מתחילה כשהיא עולה משני הצדדים בכבוד- הדלקות, קראש, התאהבות, זאת לא אהבה, זה ייצר, זה בום, זה התלהבות וכשזה לא נענה מאחד משני הצדדים אז מגיע הדבר הזה שנקרא שברון לב. ושברון לב, זו בחירה! את יכולה לשבת מול המראה, לבכות חודשים, להתחפר, לרצות למות וללכת לספור גלים. או שאת יכולה לשבת מול המראה, לראות את מי שאת, לקום, להתקלח, ללכת לישון ולהחליט שאת, למקום הזה שנקרא שברון לב, לא נכנסת. למה? פשוט מאוד, כי החיים עוברים מהר מידי ואין מניאק או בת זונה שיקחו מאיתנו שנות חיים הכרחיות וחשובות. אני מדבר איתה, אני אומר לה: "שמעי, כמה נקבות יש במהנטן? 3,000,000? כמה מהן סאביות? 3,000? יענו פרומיל? כמה מהן נראות כמותך? 30? תחשבי את האחוזים... את קולטת כמה את נדירה? יש שלושים כמותך בכל מנהטן! פאק... יאללה, לכי תתקלחי, החיים עוברים מהר מידי. -אם אני מתרגם את זה לארץ אז פה יש בערך אותה כמות... תחייכו סאביות יקרות, את יקרות מפז! ואל תפמפמו את האגו יתר על המידה. סאבית זו אחת שיש לה דום ענייני, ודומים עניינים אין הרבה, בעוד שלנו הדומים יש תמיד נקבות שניתן לשחק בהן מספיק טוב ולהביא אותן "לבחון את עצמן" (אוי אני כורה לי כאן קבר) ))))
היא צוחקת, מושכת באף, ושואלת מתי אני מגיע לניו-יורק. למה לא תבואי לישראל אני שואל והיא צוחקת שוב בזלזול. קריירה קריירה קריירה. נו, ניו-יורק. אני מסיים איתה את השיחה וחושב על זה. דומים, שליטים, מאסטרים, ז-א-ב-א-ל-ט. אם אתה לא יודע לנהוג במישהי כבמישהי שיש לה רגשות (ונכון גם לי היו נפילות כמו לכל גבר אבל אני עובד על זה) אז אתה כלום. אתה לא דום. אתה דומדום -כדור רובה שהיה בשימוש על ידי הנאצים. נכנס מפתח הכניסה ככדור רגיל ויוצא מפתח היציאה כמו מכתש- בדיוק כמו דום לא אחראי שנכנס ללב של מישהי וזורק אחר כך גופה בצד אוטוסטראדת הרשת. אהבה, אהבה, אהבה, אהבה. כמה שאנחנו מתים עליה, כמה שהיא ממיתה אותנו. אני לא ממש מבין את זה, באמת שלא. אם אתה נאהב ומתאהב בחזרה, כיף לך. אם אתה מתאהב אך מוצא עצמך כלא נאהב, כואב לך. אבל אם אתה מתאהב, מוצא את עצמך כלא נאהב ובוחר להמשיך בעניין ולחפור בראש בכל מיני שאלות, לכאוב ולחפש לשנות את העולם שיתאים למצבך, אתה פשוט מבזבז את זמנך על פני הכדור הזה, וחבל. זה הכול. חבל. חבל שהמושג אהבה, יכול לכלול בחובו, את המילה, חבל. יש כל כך הרבה גורמים לאהבה נכזבת, כל כך הרבה, אם זה תזמון לקוי, או צד שאוהב וצד שלא, או קודים חברתיים, או עקרונות, או אי-התאמה, עייפות ושיגרה. אבל יש רק דבר אחד שגורם לשברון לב. זלזול עצמי. יום אחד כשתהיה לי ילדה, אני אלמד אותה מגיל אפס את מה שאני רק אוכל בכדי שתגיע לחיות ולחוות את המושג ביטחון ב-ע-צ-מ-י. אולי אם היא תגיע לשם והיא תכיר איזה בחור שיהיה מאוד מרשים כי הוא מתלבש נכון ומדבר נכון ונוהג על הרכב הנכון, היא לא תיתן לו לשבור לה את הלב כשהיא תבין שכל זה יפה, אבל אהבה, זה מה שבא בין המילים, בין הלבוש, ובין הנסיעות מפה לשם. אולי, אם היא תבין את מה שאני מרגיש ורוצה להעביר לה, אולי, רק אולי, היא לא תזלזל בעצמה ותתן לו לשבור לה את הלב. (טוב מן הסתם זה יקרה לה בגיל 15-16 אבל בגיל שלושים כולי תקווה שלא) * אני כבר חודשיים שלא ישן. כלומר אני ישן, שעה, שעתיים, וזהו. לא יודע, כאילו משהו בי לא מוכן להניח לי לישון. כאילו הזמן האובד, לא מניח לי ואני מרגיש שאני חייב להספיק. להספיק מה, זו השאלה שלי. אחרי הכול בחיים האלה, כמה שתרוץ, לא תגיע. זה לא משנה מי אתה. אם אתה חזק או חלש, קטן או גדול, לכולם בסופו של דבר יש את אותן השאלות. כולם זוכרים כאבים, כולם מלאים בתקוות, כולם רוצים בטובת יקיריהם, וכולם מבקשים רק דבר אחד, לחיות. לחיות, לא לשרוד. כבר חודשיים שאני לא ישן, חודשיים. ולפעמים בלילה, בא לי ללכת לים, לשבת על החוף ולספור גלים. ככה, סתם בלי אקדח, ללא שכרות, ללא כלום. פשוט לשבת. להבין, שגם סתם, לשבת, לספור גלים, גם זו מתנה. שום דבר לא מובן מאליו, בטח שלא הלב שלנו. ובלילה, כששקט העולם, אתה מצליח להרגיש את זה. * לפעמים, ללילה אין סוף. * |
|
|
| פוינופוביה |
לפני 20 שנים •
19 בספט׳ 2004
וואוו אתה כותב מהבטן
אפילו שזה קצת מזכיר קילקול כיבה, חזק , אמיתי , מטלטל, כמה כוח יש במילים שלך!
אני גם לא מתה על דויד ההומו הקטן ( הומואים להירגע אני מתה עליכם ומקנאה-בגלגול הבא אני רוצה להיות גבר הומו -רצוי הורס ) אני מעדיפה את גוליית המסוקס, ותחביבי הגדול הוא ספירת גלים ( בלי שתיה, אני חייבת ריכוז ). אני שותה את הקפה של הבוקר ומודה לך על שהקלת עלי להתחיל עוד יום... |
|
|
רחפנית-הדומית המרחפת(שולטת)
|
לפני 20 שנים •
19 בספט׳ 2004
גן עדן די קטן
וגבולו גיהנום. מלאכים עפים, אך כנפי השלג חרוכות, עיניים עייפות, אדומות. עוד נשיקה אחת, עד אובדן נשימה. כשהלב נשבר, הכאב מתוק העונג הוא מר מה זאת אהבה? מה זאת אהבה? מה היא מבקשת? את ימי את לילותי ולא די. מה זאת אהבה? מה זאת אהבה? מה היא מחדירה לעורקי שאוכל כך להמשיך ללא תנאי שאוכל כך להמשיך ללא תנאי שאוכל כך להמשיך ללא תנאי שאוכל כך להמשיך... כל חיי. על גשר מט לנפול אש מכאן ומכאן. ענני עשן מתפתלים על מים עמוקים שמים הפוכים חשוכים. עוד התמזגות אחת, עד יכו לב בלב. כאן גופי מוטל, מבורך לעד, לעד מקולל לפעמים לשבור את הגלים יותר קל מאשר לספור אותם.. והלב-בדפיקותיו מזכיר לנו רגש שלא אבד רק הופנם, רצון שלא אבד רק נסגר תחת מגירה של דברים שעוד יגיעו.. מגירות הלב הסגורות-תפתח אותן לפעמים תגלה שם דברים שנשכחו ואשר אולי הגיע זמנם לצאת... תודה על העיתון... |
|
|
צמאה(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
19 בספט׳ 2004
קטלני
וזה הכל
|
|
|
מייפל(לא בעסק)
|
לפני 20 שנים •
19 בספט׳ 2004
יש את הבקרים האלה, שאני קמה בהם ופשוט יודעת שאכנס לכאן ואמצא כאן את המילים שלך. ודעת שבלילה, או מוקדם מוקדם בבוקר, כשיש כבר אור, ואם היו כאן ציפורים הן היו מצייצות את הציוצים הקטנים החמודים שלהם- אתה כתבת.
ואני נכנסת לכאן בתערובת של ערגה וחשש, ורואה את השם שלך כתוב שם באותיות הגדולות שלו, והערגה והחשש הופכים להתרגשות ותחושת דחיפות, ואני קוראת מהר מהר, בלי נשימה, ורק כשמגיעה לסופן של המילים שלך, אני יכולה לנשום לרווחה. בשבילי אתה כמו לפתוח חלון בחדר סגור בלי אוויר, ולהוציא את הראש החוצה, ואפילו שזה חלון של עיר שמלאה פיח ועשן וזיהום אוויר וקרינה של אנטנות סלולאריות, אפשר להוציא את הראש מהחלון ולנשום. בטחון עצמי. אני הולכת לשלוח את הילדים שפעם יהיו לי אליך שתעשה להם בייביסיטר. |
|
|
בשקט(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
19 בספט׳ 2004
לספור גלים זו מתנה.
אמיתית. הייתי שם השבוע, לנסות להחליק את התכווצויות הנשמה. הייתה רוח, והשמש הכי יפה בעולם התקרבה לה לאט לאופק, אבל לפני שנגעה בו, הרבה לפני, העניקו לי הגלים, הרוח והשמש את המתנה הכי מדהימה. על קצה הגלים שהקציפו בעדינות באזור הרדוד, עד לחול, בחמימות של ערב כמעט סתווי, מלחכים כפות רגליים בהגיעם לרגיעה, על הקצה הענוג הזה, קרצה הרוח כרבולות פתאומיות. כרבולות קצף-על באורך של מטר רצו לאורכו של הגל, בהתפרעות שובבה, בולטות למעלה מעל לקו המתעגל, מקלקלות לו את הפריזורה, כמו גולשים חצופים שרוכבים על האדווה. התנועה הספוראדית הזו נעה במהירות מסחררת, ונתזי קצף משתלחים להם ממנה, מצידו הימני של הגל עד לקצהו שם התכרבלה בתוכו, או שהתנפצה בדרכה לשם, אל מול כרבולת שובבה אחרת שהתפרצה לה, מבלגנת את הסדר, בטיסה הפוכה משמאל לימין. כרבולות קצף לבנבן, שבהן לכודים כתמי צבע לוהטים באורה הכתום, ורוד של השמש השוקעת יצאו במחול למול עיני. הכול נהיה שווה פתאום. ישבתי שם הרבה זמן, לא מוותרת עד ששבריר אחרון של אור נעלם. שואבת לתוכי שלווה, עם השתנות שכבות האור הכתום-ורוד, לסגלגל, לכחול עמוק. יש משהו ממסטל בהתבוננות מרוכזת בגלים, יש גם משהו ממקד, אבל הכי חשוב, זה הליטוף של הגל על הנשמה, זה שמרכך את הנוקשות, שעוזר להחלמת הפצעים, שנותן עוצמה בעצם יופיו וקיומו. שמרגיע ומבטיח שזה נכון להיות פה. ולגמוע הנאות. והאהבה פנים רבות לה, צריך להסכים לראות אותם. זה עזר. זה עוזר גם לישון. |
|
|
@buba@(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
19 בספט׳ 2004
גולדי ...נראה לי שכל תגובה מצידי תהיה מיותרת
בשתי מילים זה פשוט אמיתי ונוגע .... ואת בשקט גרמת לי לקרוא אותך ולהנות מכל שורה ,מכל מילה ומכל אות . תודה לך |
|
|
| HotQueen(שולטת){תחת השמש} |
לפני 20 שנים •
19 בספט׳ 2004
זהב יקר שכמוך.
המילים חסרות לי היום, הרגש עצמו עולה וגוהה, התחושה היא בעיקר של לרצות לחבק. }{ |
|
|