מתים מהלכים

מתים מהלכים

G-O-L-D​(שולט) • 22 בספט׳ 2004

"אתה רואה אותו?" הוא אומר לי.
"כן", אני מחייך.
"הוא חיכה לך".
"אני יודע, גם אני חיכיתי לו".
"הרבה זמן לא נפגשתם הא?"
"כן", אני מהמהם, "הרבה".
"מריח אותו קורא לך?"
"מריח, מריח", אני אומר וחש בו בכל לבי.
"נו, שנזוז?"
"לא, חכה רגע, תן לי להתסכל בו עוד קצת", אני אומר ברוגע והוא מחייך אלי מפזר את שערי בתנועה מהירה וקם על רגליו, "אני מחכה לך במים", הוא אומר וצועד אל עבר הגלשן שלו.
"אל תחכה", אני אומר לו ונשכב על גבי.
"למה?"
"כי יקח לי זמן", אני אומר שקוע בשמיים.
"וואט אבר ברו", הוא זורק במבט אוסטרלי ורחש כפכפיו על אבני החול נשמע הולך ומתרחק.
אני שכבתי שם על הגב, מקשיב לרחש הגלים והמיית הרוח, מריח את הריח של אחד החברים אם לא החבר הכי טוב שאי פעם פגשתי, רגלי פשוקות כנקבה, בטן חשופה, מכנס קצר, ורחש, אותו הרחש אליו כל כך התגעגעתי. הנקיון הזה, השקט הזה, אני ואתה, אני ואני, אתה ואתה.
שכבתי שם איזו רבע שעה בוהה בעננים. אחר כך התרוממתי וחייכתי אליו.
"נו, מת'אומר, מרשה לי? כועס? אפשר להיכנס אליך? לא תיקח אותי? ואם תיקח, אז מבטיח שזה יהיה מהיר ולא איטי בהלחמות אבודה מראש? אני יודע שאתה מכיר אותי טוב, אני יודע שאתה יודע שאני אעניק לך את עצמי אם תבקש, אבל וואלה, לא בא לי עכשיו, עוד כמה שנים..." אני מחייך וקם על רגלי, אוחז בגלשן ונושא אותו, זורק עוד מבט אחד לעבר הרכב וצועד אל הגלים.
אחרי הרבה זמן שלא שמע ממני, אחרי הרבה זמן שלא ראה אותי, חזרנו.
אני והוא.
וכמה שהתגעגעתי כי כשאתה חובק בי ונושא אותי, לרגע, אולי לרגע אחד, אני מרגיש שאני הוא הנשלט, שליטה מלמטה, גלשן אפרוחי על מפלצת כוח.
ולרגע אחד, לרגע, זה משחרר אותי ממי שאני.
תודה לך יא מלך, זה כיף להשתחרר ככה.

*

"נו, מתי אתה בא?"
"יותר מאוחר".
"מה יותר מאוחר? חותמים היום!"
"בסדר, בסדר, מה קרה? הם לחוצים יותר ממני, לא בוער לי, אני אחתום אחר כך".
"מה אחר כך? בוא כבר! יש פה משרד עם בקבוקי שמפניה ואוכל וכל מיני. בוא כבר".
"אני בים".
"איפה?????"
"בים".
"מה ת'עושה? הלכת לגלוש?"
"כן".
"מה ת'דפוק?"
"למה?"
"אנחנו מחכים לך כאן ואתה במים?"
"תרגע, אל תכנס לי בגלים, אני אבוא, תחכו".
"בוא כבר!" הוא אומר בלחץ וטורק את הטלפון. אני חייכתי, היה לי ים היום. היו לי גלים. וגלים, כשהם טובים אלי, הם שווים יותר מכל דבר אחר. באי חשק רב אספתי את עצמי וכשכולי חול, נכנסתי לרכב שבו חיכה לי חבר טוב.
"מה?" הוא מחייך אלי.
"סע סע, סע למשרדים, אני צריך להעביר שם איזו כמות דיו על נייר ולעוף".
"חותם הא?"
"כן".
"טוב", הוא מחייך ומגיש לי סיגריה. אני נשענתי לאחור, והרגשתי את המלח שעל גופי. הצריבה הנעימה הזו. כמה התגעגעתי אליה. הטלפון מצלצל וידידה טובה על הקו. היא נאנחת בעצב שהחיים שלה זה לא מי יודע מה.
"נו, בואי, נחליף אווירה", אני אומר לה, "לאן בא לך לנסוע?"
"לנסוע?"
"כן".
"למה אתה מתכוון?"
"בואי, שימי נקודה על המפה ויוצאים לדרך".
"לאן?"
"לא יודע כוס ראבק, לונדון, יוון, ניו-יורק, ג'מייקה? מה את רוצה?"
"איזה לנסוע מה אתה דפוק?"
"למה?"
"כי לא, אני לא יכולה לעזוב הכול ולנסוע".
"למה מה יש לך שאת לא יכולה לעזוב אותו? כולה עבודה במלצרות וזהו".
"ומה על הדירה?"
"מה איתה?"
"מה על השכירות שלה?"
"נוסעים לשבועיים, שלושה, אני אשלם לך על השכירות, נו בואי ניסע".
"לא, לא מתאים".
"לא מתאים?"
"לא".
"טוב מה אני אגיד לך".
"לא יודעת", היא אומרת ואחר כך המשיכה להתלונן עוד. אני המהמתי כמי שמקשיב לה וחשבתי לעצמי על העובדה שיש אנשים, שגם אם תפתח להם את הכלוב ותראה להם את החופש, הם ישארו בו כמו תוכים שלא מודעים לפתח היציאה או לעובדה שיש מרחב מחייה מעבר לסורגי הכלוב. אנשים כלואים בתוך עצמם, מבלי יכולת לברוח, ולא בגלל שאין יכולת, אלא בגלל שמנטלית, הם פשוט כבר התרגלו לכלא.

*
"נו כמה זמן זה יקח לך?" שואל אותי החבר ביציאה מהרכב.
"לא יודע".
"טוב, אני מחכה".
"סבבה, תשאיר אותו מותנע", אני קורץ וסוגר את הדלת. בכניסה למשרד אני כבר רואה את הפקידה מחייכת אלי.
"ככה באים?", אני שומע את העורך דין שלי קרב אלי בידיים פרושות מחוייך.
"איפה חותמים?" אני זורק לו , "מחכים לי למטה".
"תגיד לי אתה חולה רוח?" הוא אומר ואני קולט את הבעת האכזבה.
"למה, מה תכננת משהו?"
"כן אמרתי נרים כוסית נצחק נדבר".
"לא בא לי".
"מה קרה?"
"כלום פשוט לא בא לי, בוא רק נסגור עניין ותן לי ללכת".
"מה יש לך שאתה בא ככה?" אני שומע מאחורי את השותף שלי מחוייך.
"מה רע?"
"וואלה הרסת פה את המשרד עם כל החול והמלח, אריה, אתה קולט אותו? מכנס לייקרה גלישה וכפכפי אצבע בתוך המשרד הזה שבחיים לא בעליו ולא הוא ראו חוף ים", הוא צוחק.
"עזוב, לא יודע מה יש לו, בוא גולדי, בוא רק תחתום, בשבוע הבא נוסעים ללונדון לסגירה ותשלום, חבל שאתה לא נהנה מזה".
"לא בא לי להנות", אני אומר ולוקח לידי כוס שהגיש לי אחד השותפים שלי, "מה זה?" אני מריח.
"שמפניה", הוא מושך בגבותיו מחוייך.
"לא, לא בא לי".
"למה?"
"רבותי א-י-פ-ה ח-ו-ת-מ-י-ם?" אמרתי בטון תקיף.
"בוא, בוא תחתום, בוא", אמר עורך הדין ואני צעדתי אחריו.
,רגע... " הוא אמר ודפדף בין דפי החוזה, "הנה, כאן, כאן וכאן אה כן, וגם כאן וכאן, ולמעשה בתחתית כל דף". אני הנהנתי. חתמתי היכן שהייתי צריך לחתום מבלי לקרוא אפילו, זרקתי את העט על השולחן בחיוך, קרצתי לשותפי שהיו מאושרים, נתתי לגימה קטנה מהשמפניה והרמתי את הכוס למזל.
"זהו?" שאל אחד השותפים, חתומים?"
"כן, חתומים", אמר העורך דין".
"חבר'ס, אני זז", אמרתי.
"לאן?"
"לאכול דגים ביפו", זרקתי, הסתובבתי ויצאתי מהחדר.

*

"נו, זה לא היה כל כך מהר", אמר לי החבר.
"נכון".
"לאן עכשיו?"
"דגים".
"דגים?"
"כן, הולכים לאכול דגים".
"מתאים לי".
"גם לי".
"סע".

*
ביפו במסעדה חשבתי על זה, שאולי הרגעים שבהם הכי טוב לי, אלו הם הרגעים שאני לא צריך להתייעץ באדם.
סתם, פשוט לאכול דגים או ללכת לים לגלוש.
אני ואני.
ואני לאני חושבים, שנכראה הגיע הרגע שאצא שוב לדרך כי כאן, כאן כבר לא נותר לי מה לעשות.

*
יש אנשים, שאם אין להם יצירה או עשייה, הם פשוט מתים.
וואלה, ממש לא בא להיות מת מהלך.

לפעמים

בשקט​(נשלטת) • 22 בספט׳ 2004

לפעמים יש יום לא טוב, והעיניים נעצמות מעצמן, בנתיב בריחה לשינה.
ולפעמים יש ימים טובים כמו זה שבו אתה מוצא את עצמך מחדש ואת הים על גליו ודגיו.