אין גבול לרוע

אין גבול לרוע

G-O-L-D​(שולט) • 6 באוק׳ 2004

אריק איינשטין חזק אצלי ברמקולים עת תחילת הסתיו.
הוא שר לי עכשיו על כנפיים ועל נעורים שאבדו ואינם.
על אהבה אם כלל קיימת בעולם, על אם ואחות, וחיק המשמש מקלט לראש כקן תפילות נידחות.
סחטיין עליך אריק, תמיד ידעת מה לשיר. תמיד.


*

ישבתי היום בבית הקפה "קפה ג'ו" שברחוב גורדון פינת דיזינגוף בשעת ערב וחיכיתי לאיזה מישהו שהיה אמור להיפגש איתי. עכשיו אם יש דבר שאני מתעב, זה לחכות. ואם יש משהו שמרתיח לי ת'דם זה כשמאחרים לי. אבל ישבתי. ישבתי כי הייתי תשוש וכל הגוף שלי סימן לי בכל תנועה ותנועה שהנה, עוד רגע והוא מבקש ממני באלגנטיות להישכב על הריצפה וממש לא משנה לו מה יחשבו העוברים והשבים. אז להישכב על הריצפה לא נשכבתי, אבל השתרעתי שם על שני כיסאות ולאט לאט צללתי לאיזו הבעה מנגולואידית שמוטת לסת. עיניי צללו אט אט ובהו באיזה מבט כהה חושים ועגמומי, שרירי רפסו, פי עמד פתוח ולרגע דמיתי את עצמי מהצד וחיוך המחלקה הסגורה התבוע בי עלה והתפשט על פני. "החורף מגיע", חשבתי לעצמי ככה בישיבה הזו והקור שעלה בכפות רגלי הנעולות בכפכפים העיד שהנה, זה הזמן לעבור ולנעול נעליים. ב-א-ס-ה.
חיכיתי, חיכיתי שם איזו חצי שעה בפוזיציה הזו. פתאום, נעמדה מולי איזו קשישה. היא עמדה אל מאחורי העציצים התוחמים את מתחם בית הקפה והביטה בי. אחר כך היא הוציאה את הארנק שלה וחיטטה בו. אני התרוממתי ויישרתי את תנוחת גופי. -פשוט עלה בראשי לרגע שהיא חושבת שאני איזה חוסה- אחר כך היא הכניסה את ארנקה חזרה לתיק ועם מקל ההליכה שלה נכנסה אל פנים שטח כיסאות בית הקפה. היא היתה קשישה נאה. בפניה ניכרו מעט קמטים, עינייה היו גדולות ובהירות, שיערה כסוף ומסורק לאחור, בגדיה היו אומנם ישנים אך איכותיים, מקל ההליכה שבידה היה עשוי עץ בהיר מצופה לכה ובצד ראשה סיכת כסף בצורת פרפר תכלת. באיטיות היא צעדה אל משקוף הכניסה שאל פנים הקפה ופנתה אל המלצרית ב: "אה חמודה, אפשר כוס מים?" כשהיא מוציאה מפנים תיקה כוס פלסטיק שקופה מסוג הכוסות שבמנגלים נזרקות בתום הארוחה. המלצרית הביטה בה ואמרה: "לא". כן, פשוט ככה, -לא-

יש רגעים בחיים האלה שג'וזף מנגלה, הוא כלב פודל לעומתי. כי באותו הרגע, עם כמה שגופי כאב, ועם כמה שהייתי עייף נעמדתי על רגלי ואמרתי:
"מה אמרת?" כשאני פונה אל המלצרית.
"מה?" היא אמרה.
"מה אמרת לה? שהיא לא יכולה לקבל כוס מים?"
"לא, לא צריך", חייכה אלי הקשישה, "אני כבר הולכת".
"לא סבתא'לה, זה בסדר, שניה אחת", חייכתי ואני נשבע לכם, אני נשבע הייתי פסיעה קטנה מפרץ דמעות מסוג הדמעות שלא בכיתי על חברים שנפלו בקרבות. מסוג הדמעות שיש בי ואני גורר איתי כבר שנים. מסוג הדמעות שמצטברות מכאבים וצלקות שלא ניתן בכלל להדחיק ורק מחכות לרגע... מסוג הדמעות על העולם המטורף הזה שאני חי בו שחושב שפרט לנכון, אין נכון יותר.
"שמעי יא יוצאת עיירת פיתוח, יא כפרית, יא שדודה שכלית", סיננתי חורק שיניים, "הגברת הזו תתיישב פה, בשולחן הזה, ואת, את תגישי לה מה שהיא רוצה, את התשלום תחייבי אותי!" אמרתי כשאני קרב לעברה עד לכדי חצי מטר, משתדל שלא להעלות את קולי מעבר לטונים שבהם נגע ומעבר לכך, שלא להשתולל על כל המקום.
כשהבנתי שהמבט והווריד שצמח לו במצח, הזהיר אותה שלא תענה לי אפילו, נרגעתי.
"טוב, שתעשה מה שהיא רוצה", אמרה הטליבנית והגישה לה תפריט כשהיא סובבת אל פנים הבר באדישות כלא מבינה על מה המהומה.
"בואי סבתא, בואי, שבי כאן, תזמיני מה שאת רוצה".
"אבל לא, באמת, אני באמת לא רוצה כלום, רק מים", היא השיבה.
"את בטוחה? אפשר קפה..." חייכתי.
"לא", היא צחקקה מרוצה, "קפה? לי? אסור".
"מה על מיץ?"
"גם אסור".
"עוגה?"
"תודה בחור, אבל רק מים".
"טוב, אז בואי, שבי, אל תעמדי, שבי כאן", אמרתי ועזרתי לה להתיישב.
"אהה", זרקתי ללובשת בגדי SELL שוק הכרמל, "תביאי לה בקבוק מים".
"נביעות?"
"מה את באה לי בשמות? תביאי בקבוק מים וזהו", אמרתי והבטתי בקשישה הזו שהביטה בי מלמטה כשהיא ישובה על הכיסא. היא הנהנה בראשה.
"מה קרה לך גברת, הכול בסדר?"
"אתה לא צריך לעשות את זה".
"אבל אני רוצה".
"לא", היא חייכה, "אתה לא צריך לקחת ללב".
"איך אפשר שלא?"
"אפשר, תאמין לי, אפשר, אני כבר הרבה ראיתי".
"אני בטוח", חייכתי, "אבל עזבי, הכול שטויות, הנה, מיד המלצרית תגיש לך מים".
"תודה", היא חייכה ואז לקחה את ידי והחזיקה בה.
"אין לך על מה להודות לי", אמרתי ונדתי קדימה במעין קידה קלה. היא חייכה ואני אחר כך חזרתי לשולחן שלי ולגמתי מהקפה. הצתתי סיגריה והבטתי ביוצאת תנועת החמאס מגישה את בקבוק המים עם כוס קש ופלח לימון. הגברת כסופת השיער הוציאה את פלח הלימון שהיה על צד הכוס והניחה אותו על מפית, פתחה את פקק הבקבוק ומזגה לעצמה כרבע מתכולת הכוס כשהיא סוגרת עם הפקק את הבקבוק שוב. היא נאנחה, לקחה את הכוס בידייה רכנה קדימה וגמעה שניים שלושה לגימות. אחר כך נשענה לאחור נאנחה שוב ואז שוב רכנה קדימה וגלמה עוד שתי לגימות. היה נדמה כאילו רוחה שבה אליה. אני הנהנתי ועצב שאני לא יכול להסביר עלה בלבי. היא הביטה בי. אני הנהנתי בחיוך קטן. היא חייכה והנידה בראשה ואז קמה על רגליה כשהיא נעזרת במקל ההליכה.
"אתה חושב שזה בסדר אם אני אקח את הבקבוק? יש עוד הרבה..." היא אמרה בהתנצלות כשהיא מראה לי את תכולתו.
"אני חושב שזה בסדר אם תבקשי לקחת את הכוס וגם את השולחן", חייכתי והיא צחקקה קלות, אספה את הבקבוק אל פנים תיקה והחלה צועדת לעברי.
"אתה יודע..." היא אמרה, "הבנים שלי, הם גרים רחוק, מחוץ לארץ, הם ילדים טובים, ילדים טובים כמוך".
"תודה", חייכתי.
"אתה גר בארץ?"
"אהה, כן, לא, לא ממש בעצם".
"אהה חבל, אתה יודע, זה קשה לנו האמהות".
"אני יודע הנהנתי".
"אז מה יש שם שאין כאן?" היא אמרה ובקולה מרמור.
"לא יודע, אני בדיוק חושב על זה".
"תישאר, תישאר כאן", היא הניחה את ידה על כתפי.
"אולי חייכתי", והנחתי את יד ימיני על על ידה. היתה לה יד רכה, חמה, יד שהעידה שפעם, הקשישה הזו, היתה אשה נאה בדיוק כשם שהשתקף בפניה. הרבה נועם ועדנה היו בה. נועם ועדנה שלא פוגשים היום.
"תישאר, זה חבל שלא, לנו האמהות זה קשה", היא אמרה והביטה בעיניי. אני לא עניתי. חייכתי והבטתי אל עינייה.
"אם לא תישאר, אני רק מקווה, שבחור טוב כמוך יעזור גם לאמא שלך אם היא תצטרך", היא אמרה מהנהנת ואני הנהנתי בהסכמה.
"אני מקווה", אמרתי, "כולי תקווה".
"טוב, תודה לך ילד", היא חייכה ואז כמו אספה את עצמה וסבבה אל עבר פתח היציאה ממתחם בית הקפה.
אני הבטתי בה צועדת לאיטה ונעלמת אל מעבר לפנית הרחוב. ראבק, אף פעם לא חשבתי על זה. או ליתר דיוק אף פעם לא ראיתי את זה. את אמא שלי, כשאני לא כאן.


*

יש לנו עולם, שאם אפשר היה לנסות להקים אותו שוב מהתחלה, זה באמת היה ניצחון האנושות.
בינתיים, בינתיים האנושות היא כישלון נחרץ, בדיוק מהסיבה שאין למצוא בה אנושיות פרט לכמה רגעים בודדים.


*


שלושה דברים תמיד כיף לעשות כשעצוב:

א. להשתרע על מרבד דשא ולמתוח את כל האיברים עד שיוצא איזה גרגור לא ברור שמזכיר לנו שכולנו בסך הכול תהליך אבולוציה.

ב. לקנות מעדן דני באיזה מכולת בשעת ערב ולאכול אותו עם האצבעות באמצע הרחוב.

ג. להתקשר סתם ככה לאיזה למישהו/מישהי שאיכפת לך ממנו/ה, ושאתה מאוד אוהב, וסתם ככה להגיד לו/ה עד כמה אתה באמת אוהב אותו/ה. -זה כיף לשמוע את ההפתעה והחיוך.


*

הרבה בוז העולם הזה מכיל, ממלצרית סתומה על גבול חידלון האנושיות, ועד לפוסט פאשיסטי ל - "מחוטבות פחות" (המינוח הפוליטקלי קורקט)
הרבה רוע וחוסר אכפתיות, הרבה בהמתיות.
אני לא יודע מה יש לי בימים האחרונים, או אולי בתקופה האחרונה.
אני לא יודע למה אני כל כך רגיש ולמה אני מתמלא זעם בראותי קשיש שלא מקבל את הכבוד הראוי לו.
אני לא יודע למה נהייתי רך ואיכפתי, אני גם לא יודע אם לא הייתי ככה מאז ומעולם או שרק לאחרונה, אני פשוט שם לזה לב.
אני לא יודע, אני אולי יכול להניח שזה מהעובדה שאני מרגיש שאני מזדקן.


*


לפעמים אני חושב שאם היתה לי אשה, כמה חיבוקים הייתי מוציא ממנה כמו ילד לאם.
חיק כמקלט ראש...
נגן אריק, נגן.
(מסכן כולו בלופ כבר הלך לו הגרון)


נ.ב.
ולא, לא שפכתי שום מילקשייק הפעם.

רחפנית-הדומית המרחפת​(שולטת) • 6 באוק׳ 2004

גרמת לי להתגעגע אליה,
לזכרונות לצוף ביתר שאת וכאב
גרמת לי למחנק בגרון
גרמת לדמעות.......

וזה לא קל לגרום לי את התחושות הללו,
תאמין לי שזה לא קל....

ולבסוף-גרמת לחיוך משועשע שזהר דרך הדמעות.

לא אומר לך דברים שמאלציים
אמרתי מספיק לעיל,
רק אומר לך מנסיון שלי
שכשלבסוף הדמעות שחנקנו כל כך הרבה זמן, יוצאות
זה משחרר
זה מקל
וזה מפנה בלב מקום לדמעות חדשות.

חג שמח.

TooT​(נשלטת){פטרוניוס} • 6 באוק׳ 2004

כמה קל להגיד לא,
קל לסרב אך כמה אטימות נדרשת לזה.

צר לי

Dom_Quixote • 6 באוק׳ 2004

תקשיב, גולד, אני מעריך מאוד את המעשה שלך, את המחשבה והערכים שמאחוריו, ואת העובדה שלקחת ללב כ"כ קשה. תכונות של אביר אמיתי.

ועם זאת, ממש כמו התגובה שלך בשרשור הסאביות השמנות, חורה לי הדיסוננס שאני קורא בכתביך.

מצד אחד, זה לא בסדר שהוא יורד על שמנות. מצד שני, שמנות - תעשו דיאטה.

ועכשיו: מצד אחד, אין ספק שהמלצרית היא אדם נאלח ושעשית מעשה אצילי,

אבל ממתי "יוצאת עיירת פיתוח" זה עלבון? מה יש, רק בני רמת השרון ראויים לעבודה בתשלום?

ולמה "קונה בגדים בשוק הכרמל" זה דבר רע? יכול להיות שאין לה כסף? יכול להיות שזה בגלל שהיא מצלרית, ולא מנכ"לית חברת הייטק? יכול להיות שהיא באמת באה מעיירת פיתוח?

תחליט, או שאתה טוב, או שאתה רע, שנדע אם להריע או לבוז. אבל זה לא ראוי משום בחינה להרים ביד אחת ולהוריד בשניה.

לילה טוב,
וכבוד,
קיחוט

Re: צר לי

דפי. • 6 באוק׳ 2004

אני רק רוצה להגיד וכמובן שזה לא קשור אז תסלחו לי על ההתפרצות...

אני קונה לעיתים בשוק הכרמל...אחלה של בגדים דרך אגב...

ובנוגע למלצרות זו אהבתי מתה על זה אם הייתי יכולה הייתי עושה בזה תואר ועובדת בזה כול חיי אבל מפאת לחץ חברתי ..טוב נו וגם בגלל שאמא שלי לא תישן בלילה אני לא עושה את זה...

אני סיימתי אתם יכולים להמשיך....

דפי.

מוזה​(נשלטת) • 6 באוק׳ 2004

בדרך כלל, אני יותר קוראת מכותבת, אבל הפעם לאחר שסיימתי לסרוק את המסך ואת המילים שלך, הייתי מוכרחה להגיב - נגעת ללבי מאוד.
ג'סטות כאלה הן נקודות חן. ולך יש הרבה.

@buba@​(נשלטת) • 6 באוק׳ 2004

נוי • 6 באוק׳ 2004

אני בדרך כלל קוראת ולא מגיבה,
הייתי חייבת.
הכתיבה שלך מדהימה ואצילות ליבך טהורה וקסומה
חבל לחפש בקטנות..... אני מאוד מאוד מעריכה.
האמת, שגם אם עורכת דין היתה מסרבת לקשישה במתן כוס מים, הייתי בזה לה באותה מידה. חוסר ההבנה מצד הקורא, בזת לעצם הסירוב ולא לעצם התפקיד. מקווה שיבינו אותך, התגעגעתי לקרוא כתובים שלך..

יום נהדר
נוי

אין כמו חיבוק, אין

בשקט​(נשלטת) • 6 באוק׳ 2004

וקיחוט יקר, גם הדיסוננס הוא בלתי נמנע, כי אף אחד לא מושלם.
ובתור מי שכבר יצאה במחול שדים אל מול השימוש שעשה גולד במונחים קיצוניים עד עלבון, עדיין אני מעדיפה שימשיך לעשות כך כי זה הוא. וכי ככה זה אמיתי, בועט, נושך, נוגע, משפיע. דוקא בגלל הדיסוננס.

אנחנו סולדים מגזענות, והיא חלק מעולם הדימויים הבסיסי שלנו.
אוהבים בני אדם ורוצים לחבק את כולם, אבל לא נמשכים לטיפוס מסויים, וכן משהפך השומן לאלמנט לא אופנתי (נתעלם לרגע מנושאי הבריאות), אז יש קושי לנשים וגם לגברים שמנים למצוא חיבוק. ובתור מרופדת גם לי יש העדפות אסטטיות. והדום האולטימטיבי שלי קיים רק באגדות.
"קונה בשוק הכרמל" מסביר לכולם די באפקטיביות את הפער בין האלגנטי, אך מהוה של הגברת הזקנה לבין הצעיר, יעיל, נגיש וזריק של המלצרית האטומה. זה רק דימוי ובמקרה הזה הוא "עושה את העבודה". ועד כמה שזה עשוי להיות לא "פוליטיקלי קורקט" גם "יוצאת עיירת פיתוח", עושה בדיוק את אותו דבר. זה אולי לא פופולרי להודות בזה, אבל יש שוני, הוא מוכר וידוע לכולם וההתייפיפות לא תשנה את העובדה הזו.

לא אוהבת בעצמי חלק מהבחירות שעושה גולד בדימויים. אבל אוהבת שיש דיסוננס כי בלעדיו אין מתח, והמושלמות אינה המטרה. עוצמת האמירה שווה את השימוש במונחים צורמים, בועטים, נושכים, מעצבנים.
כי גם כשהוא מלטף במילים, אין עליו בליטוף.
ולשמחתי בימים האחרונים הוא יותר מלטף מבועט.

melody • 6 באוק׳ 2004

קיחוטה,
שוק הכרמל, עיירות פיתוח וכל הכביכול "עלבונות", נובעים, לדעתי, ממקום של תסכול וכעס, אל מול אטימות אטומית (!) ולא מובנת. מודה, גם לי זה צרם מעט, משום שאותה ממלצרת יכלה בהחלט להיות "בת טובים" ממשפחה אמידה, שלא זכתה לתשומת לב או לאהבה ולכן הגיבה כפי שהגיבה.

אבל אל תפספס את הפואנטה ואת העיקר.