כשקוראים לי אני בא

כשקוראים לי אני בא

SUPERMAN (GOLD'S) FRIEND​(מתחלף) • 10 באוק׳ 2004

יש לי חבר טוב. הוא למעשה החבר היחיד שיש לי. קוראים לו גולדי. אתם מכירים אותו כאן כגולד. אני אוהב את האיש הזה. יש לו לב זהוב כזה שיודע מתי רף הטירוף שהעולם שלכם מכיל מביא אנשים לחוש בסוג של ערעור נפשי. ואז, כשזה קורה, הוא פשוט יודע לעשות משהו מאוד חשוב שלרוב האנשים מאוד קשה לעשות.
להעניק חום.
הכרנו לפני עשר שנים, הוא היה בהוואי בחוף ואקולומה וגלש על על הגלשן החום שלו. אני זוכר את השעה ואת היום הזה טוב כי באותו היום סוויל ענקי הגיע מכיוון מזרח ואיים למחוק את האי ומדיווח שיקבלתי מהשירות המטורולוגי של ארה"ב הוזנקתי לשם לנשוף בסוויל הזה עם כל מה שיש בי. מלמעלה, זהיתי אותו במים. בהתחלה לא ממש יכולתי להאמין שיש איזה בן אדם שמוכן להכניס את עצמו לצרה שכזו, אבל אז נזכרתי באיזה סופר אחד שנקרא ג'יימס ג'וייס שכתב: "שאחד לכל כמה שפויים, ישנו מטורף אחד שמעניק להם כוח להמשיך ולחלום."
דה סי וואז אנגרי מיי פרנדס, דה סי וואז אנגרי. אני זוכר שהנמכתי טוס והבחנתי שאותו האיש נפל מהגלשן שלו והגלים עושים בו כאוות נפשם. במהירות צללתי מטה, אספתי אותו אל חקי כשהוא על סף עלפון והמראתי שוב מעלה בכדי לנשוף בסוויל הענק שאיים למחוק את האי הוואי.
אחר כך הורדתי את האיש המוזר הזה בחניון המרפאה של דוק' גאומבאלי ובדיוק כששבתי להמריא הוא פקח את עיניו והביט בי.
"אני חולם?" הוא אמר.
"לא", חייכתי.
"מה לא, אז אני מת?"
"גם לא, הכול בסדר", אני אמרתי וכבר רציתי לעוף משם כי כל מיני התחילו לקרוא סופרמן סופרמן ואני שונא את זה שמכתימים לי את הגלימה בטביעות אצבעות מלאות שומן הוט דוג וחרדל.
"רגע..." הוא אמר ונשא את עצמו בכבדות עד שהתיישב והביט בי מלמטה, "אתה סופרמן?"
"כן".
"אבל זה סרט, אתה לא קיים במציאות".
"תתפלא", צחקתי, "ואני מצטער אבל אני ממש חייב לזוז".
"סתום ת'פה יא קוקו באסטר!" הוא אמר וקם על רגליו מחוייך, "נראה לך שאתה זז?"
"מה?" אמרתי ולראשונה בחיי בן אנוש העביר בי דפיקת לב.
"ז'דיין יא כלב, כל החיים שלי אני מחכה לך! אתה לא זז לשום מקום בן אדם", הוא צחק.
"אני מצטער, אני חייב..."
"אתה לא חייב כלום, אתה המלך, ואתה לא חייב שום דבר, וחוץ מזה, אתה בדיוק הפרעת לי להתאבד, אתה חייב לי חיים!"
"להתאבד?" שאלתי מופתע, "למה?"
"ככה, כי החיים האלה הם בלוף אחד גדול, אני תכננתי על היום הזה. רציתי למות על הגל אבל אתה יא צדקן דמוקרט הפרעת לי".
"אני מצטער, אולי אתה צריך טיפול נפשי אבל..."
"ברור שאני זקוק לטיפול נפשי, כולם זקוקים לו, אבל זה לא משנה את העובדה שאתה עכשיו כפיצוי מקפיץ אותי בחזרה לניו-יורק".
"אני לא יכול, זה לא בכיוון שלי".
"מה ת'אומר".
"מה?"
"מה ת'אומר, שמע בחור, גלימה לא גלימה, אתה אותי לוקח הביתה. אני חוזר איתך לניו-יורק, תוריד את הסולם אני מטפס עליך", הוא אמר בחיוך וקפץ על גבי.
"אה..."
"בלי אה... יאללה זזים, טו אינפיניטי אנד ביונד", הוא קרא ואני צחקתי צחוק רם והמראתי כמו תחת פקודה.

כן, ככה הכרנו ומאז, מאז אנחנו חברים טובים. לפעמים אני מודה לאל שהוא רצה למות באותו היום, כי מאז שהוא רצה למות, הוא לא מפסיק לחיות.
אתמול בלילה באתי אליו. הוא מאוד כעס עלי כי לא עזרתי לעם שלכם בפיגוע הנורא ההוא.
הוא מאוד כעס עלי אבל אני עכשיו מוכאב.
קשה לי לדבר על זה, אבל אתמול לקחו ממני משהו בכוח. ואין דבר שמכאיב יותר מזה שלוקחים ממך את עצמך בכוח.
זה כואב לי מאוד.
מאוד.
אני לא ממש יודע מה לעשות עם עצמי ואם פעם הייתי שואל את עצמי למה הוא רצה להתאבד, אז הנה, עכשיו אני מבין. יש כאבים שאתה פשוט מבקש להעביר בעובדה שאתה מעביר את עצמך הלאה.
לרגעים אני מבקש לעשות את זה.פשוט ככה.למות. אבל בכל פעם שאני מרגיש את זה ביממה האחרונה אני מביט בו, בגולדי, ורואה אותו מתמודד עם העולם הזה שלכם באופן שגורם לי לקנא. לו אין גלימה, אין לו כוחות על, הוא כמותכם, אבל הוא מרחף.
לפעמים אני זורק לו "בונה, אתה חי בסרט", והוא רק צוחק ואומר שמי שלא חי בסרטים לא אוהב פופקורן.


*


היום יצאתי לסיבוב מעל ת"א ככה סתם, בשביל לנשום אוויר. אחרי איזו שעה חזרתי לבית שלו בהרצליה וראיתי אותו יושב על המרפסת ומשקיף לים.
"מה קורה גבר?" שאלתי אותו והוא לא ענה. "היי אחי, מה קרה?" אמרתי והוא שוב לא ענה.
אחר כך הוא קם ונכנס אל פנים הבית.
"גולד, גולדי, אתה בסדר?" המשכתי.
"לא", הוא אמר בטון מהורהר, "היום אני רחוק מלהיות בסדר".
"למה?"
"כי ככה, ועזוב אותי עכשיו, אני יוצא לים".
"טוב", אני אמרתי ויצאתי אל המרפסת. מרחוק, בעזרת עיני הרנטגן שלי ראיתי אותו בגלים. זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך בכל פעם מחדש כשהוא מרגיש רע הוא הולך לים. כאילו המלחמה שלו במים ובגודל הזה מרגיעה אותו מחזירה אותו למימדיו האמיתיים.
אני ישבתי ווידאתי שהכול בסדר וכשהוא יצא מהמים נכנסתי אל פנים הבית וישבתי אל מול המחשב. ברקע שמתי את הפס קול של אחד הסרטים שעשו עלי. אחרי רבע שעה הוא נכנס בדלת.
"איך היתה השחיה?" אמרתי.
"טוב מאוד תודה".
"למה אתה ככה? מה עובר עליך?" אמרתי והוא הביט בי לרגע בשתיקה, אחר כך נאנח ואז התיישב מולי והצית סיגריה. כשהוא עושה את זה אני תמיד מביט בעיני הרנטגן שלי לתוך ריאותיו לוודא שהכול בסדר. כמה שהעישון הזה לא בריא לכם...
"קאל", הוא אמר ותמיד כשהוא קורא לי בשמי הפרטי אני יודע שמהצב בטטה, "אני אומר לך, החיים האלה זבל, זפת, זה מה שהם, זפת".
"גולדי, מה קרה לך? אל תתחיל לדבר ככה..."
"תרגע, מה ת'נבהל לי ככה?" הוא חייך, "מה אני נראה לך האובדניים האלה?"
"לא רק ש..."
"רק שכלום, עזוב אותך, אני סתם נפול".
"למה?"
"למה?"
"כן למה?" אמרתי והבטתי בו בשתיקה. הוא לא הגיב, הוא שאף מהסיגריה, קם על רגליו ונעמד אל מול החלון הגדול של הסלון כשהוא משקיף אל עבר הים.
"כי לפעמים אני חי כמוך סופרמן, ולנו בני התמותה לחיות כמוך זה לא בריא".
"למה אתה מתכוון", שאלתי.
"אנחנו צריכים לחיות בתוך חוקים ומסגרות, בדרכים מקובלות, בנוהלי עבודה מוסכמים, בדרכים ברורות ותכבה כבר את הפס קול המעצבן הזה של הסרטים שלך! לא נמאס לך מעצמך?" הוא זורק פתאום ואני חייכתי.
"טוב, אני מכבה, אבל תסביר לי מה עובר עליך?"
"אתה רוצה לדעת, הנה, אני אגיד לך. אני לא רוצה להיות כמותך. אתה מבין אותי? אתה סופרמן, יש לך את כל הכוחות שיש בעולם הזה, אבל אתה לבד. אתה תמיד לבד. תמיד. אתה חי לבד, עף לבד, ישן לבד ועוד בפאקינג קוטב הצפוני, אתה פעם אחת היית עם בחורה ועוד אחת הכי מכוערות שראיתי. אתה לבד קאל, אתה לבד", הוא אמר כשהוא מביט בעיני ואני שתקתי.
"נכון..." מלמלתי, "נכון אני לבד".
"זה לא טוב לנו בני התמותה לשחק אותה כאילו אנחנו אתה. תראה מה קרה לזה ששיחק אותך בפעם האחרונה..." הוא אמר בעצב.
"אני יודע..." אמרתי.
"זה לא טוב קאל, זה לא טוב".
"אתה צודק, אתה כל כך צודק", נאנחתי, "אלוהים כמה שאני לבד".
"אוי אחי, מצטער", הוא אמר לפתע וחבק בכתפי, "אני כל כך מצטער. לא הייתי צריך להגיד לך את זה אחרי מה שעברת אתמול".
"לא זה בסדר, זה וויק אפ קול", חייכתי.
"אז זה טוב, להתעורר זה תמיד טוב".
"אז מה הבעיה שלך למצוא אהבה?" שאלתי לפתע ואז התכנסתי בגלימתי כי שאלתי את עצמי את אותה השאלה בדיוק וגם לי אין עליה תשובה. חייכנו.
"עזוב אותך משאלות קשות, אני הולך להתקלח ואחר כך נצא לארוחת ערב, תלבש את חליפה באופן קפדני שלא יראו את הגלימה, בפעם האחרונה היא יצאה לך קצת החוצה ונראית כמו ילד מפגר שלבש את הבגדים על הפיגמה", הוא זרק ואני חייכתי.
"טוב אחי, לך תתקלח", אמרתי.
"הולך".


*


הוא ישן עכשיו הגולדמן החבר שלי. אני זורק בו מבט ונאנח. הוא בטח חולם עכשיו את החלומות שלו על גמדים ועוגות קצפת, על סאביות ממושמעות ועל דובוני איכפת לי חביבים.
היום הוא אמר לי שיש אחת באתר כאן שנקראת "מון סטון" ושהיא זעקה לעזרתו של חתיך עם ריבועים בבטן. היא גם ביקשה לקרוא לי אז באתי.
מה שאני לא אבוא?
אחרי הכול, סופרמן לא סופרמן, גם לי יש לב וגם אני מחפש אהבה.

אז מה חנטריש, התחלת לכתוב?

G-O-L-D​(שולט) • 10 באוק׳ 2004

@buba@​(נשלטת) • 10 באוק׳ 2004

אכן לחבר שלך יש לב זהב ...
נהנתי לקרוא אותך ..
סופרמן כותב סיפור ..אחלה דבר

בחירה

amuka • 10 באוק׳ 2004

יכולת הבחירה...
אחד הדברים המרכזיים ששווה לחיות בשבילם.
הדבר היחיד כמעט ששווה למות למענו.

הזכות לבחור ניתנת לכולנו. גם היכולת. אבל חלק מאתנו משתמשים ביכולת זאת כדי לשעבד את עצמם לדום חיצוני או פנימי. להיות כבולים ואסורים, ללא יכולת תנועה. מוגבלים בגופם או במחשבתם.
סייפ-וורד... לפעמים צריך לדעת להשתמש גם בה...

גם חופש יכול לפעמים לכבול. במיוחד כשאדם מתחייב ונשבע לו אמונים.
כשתרגיש שלא נכון עבורך לחיות כמו סופרמן, אתה תבחר אחרת.
כשזה יקרה... היא תהיה שם.
רק בשבילך.

abcd • 10 באוק׳ 2004

מה הסיכויים שסופרמן כותב בדיוק מוחלט באותו סגנון של גולד???

אפסיים? או שגולד השחיל לסופרמן כתב מוכן....

ועוד אנשים מתיחסים לזה ברצינות..חחחחח

עד מתי חנטרישים יעלוזו

ליידי שירה

amuka • 10 באוק׳ 2004

לא תמיד צריך לומר... במיוחד את המובן מאליו.

סליחה על ההתפרצות...

venus in our blood​(שולטת) • 10 באוק׳ 2004

אבל ליידי שירה , גולד נשמע לי בחור מלא בטחון עצמי

וברור שסופרמן הוא אחלה גימיק

עכשיו , רק תסבירי לי, מה הקשר בין כל רכילות זולה שאת שומעת לבין הדברים שהוא כותב, ותאמיני לי , מלכה לא מלכה ,

אני אישית שמתי לב שיש לו פה מועדון מעריצות קטן ...

הבהרה

amuka • 10 באוק׳ 2004

גולד, שלחנו תגובה יחד. ונראה כאילו הגבתי לדבריך... אז לא.
ברור למי כן התכוונתי בשרשור הנוכחי....

מסקנה

abcd • 10 באוק׳ 2004

כשאתה יוצר שני כרטיסים בכלוב סביר להניח שזה יגרום רק בלבול .

במיוחד כשחלק מתוך הניק מייצג מישהו שכבר מוכר בקהילה.

לזה את קוראת התנצלות?

G-O-L-D​(שולט) • 10 באוק׳ 2004

תתנצלי!
יהיה פה אש אני אומר לך.
תתנצלי גברת שירה.
שאני אבין שאת מבינה שטעית באיך שאת פונה אלי.
פחות מזה אני לא מקבל.
וכלובי, אל תמחוק את זה. זה נכון ואתה יודע את זה!
הרבה רעל אנשים יורים כאן.
הרבה מאוד.
יש לב מאחורי המילים בן אדם.
ותשאיר את ההודעה של קיחוטה, היא נחמדה דווקא.