דום ספייס

דום ספייס

מלאך שולט​(שולט) • 10 באוק׳ 2004

"דום ספייס" - ספין פיקטיבי לחלוטין, או חוויה חוזרת מידי סשן.

אשמח להשתתף, בכל מה שתרצו לשתף.

סקרן לדעת קצת יותר על החוויה ועל הטריגרים, ומי שיכול להשוות לסאב ספייס על אחת כמה וכמה...

"כמה? לא ספרת? אין בעיה... חכי חכי"

לא ספייס

הוא​(שולט) • 10 באוק׳ 2004

משהו מאד בשליטה אבל מין טראנס שכזה מלא אדרנלין וריכוז של קספארוב
תחושת אושר וחיוך פנימי לא קשור לNASA

nerissa​(אחרת) • 10 באוק׳ 2004

מאמר שתרגמתי לפני כמה חודשים. זוית ראייה של דום מנוסה.


דום ספייס - מאת: וירגו
-------------------------------

כשאנשים המעורבים בבדסמ שומעים את המונח "סאב ספייס" בדרך כלל הם מקשרים זאת לדברים חיוביים שונים. זו "הארץ המובטחת" אליה הולכים כנועים "טובים" במהלך סצנות מענגות מאוד. סאב-ספייס לרוב מתואר כאופוריה, אושר עילאי, גן עדן והמקום המאושר של הסאב. עבור כנועים רבים סאב-ספייס מציין את המקום המוחלט לאיבוד שליטה, המקום בו הנשלט מוסר עצמו לחלוטין לידיו של השולט. אם משווים בדסמ לסקס הרי שסאב-ספייס היא "האורגזמה המושלמת".

על פי נסיוני האישי מצאתי כי אנשים בבדסמ אינם מדברים על דום-ספייס בתדירות בה מדברים על סאב-ספייס, וכשהם מדברים על כך – לרוב מדברים מתוך חוסר ידיעה מהותי בנוגע לשני מושגים אלה ומה כוונתם. לרוב אנשים חושבים כי דום-ספייס וסאב-ספייס הם אותו הדבר (ז"א: האדם מרחף ומאבד שליטה על מהלך הענינים). חלק מהאנשים הולכים רחוק יותר ומגדירים דום-ספייס כדבר מסוכן משום שאם היה ושולט נכנס לספייס, הוא מאבד שליטה ולכן פוגע בבטיחותו הבסיסית של הנשלט במהלך הסשן. האנלוגיה הטובה ביותר לתאר איך אנשים רואים הדום-ספייס, היא לחשוב על שימוש במריחואנה בסרט "שכרון מעמקים".

טענתי היא כי דום-ספייס אינו בהכרח חוויה מסוכנת וכי זה שונה במהותו מחוויית הסאב-ספייס. ע"י תיאור מחשבותיי והרגשתי תוך כדי אחד מהסשנים האהובים עלי, אני מקווה להבהיר מספר תפיסות מוטעות לגבי מה שקורה כשמישהו נכנס לדום-ספייס. אינני מתכוון להיכנס לפן הרפואי של זה, או לקשר את זה לחומרים כימיים המופרשים ע"מ ליצור תגובות רגשיות. במקום זאת, אני מתכוון להציג תיאור מציאותי מהו דום-ספייס עבורי כשאני נכנס למצב כזה. בדיוק כמו שכל סאב חווה את הסאבספייס באופן מעט שונה מאחרים, כל דום חווה ככל הנראה דום-ספייס מעט שונה משל האחרים. הנה סיפור המפרט את הפעם הראשונה שנכנסתי באמת לדום-ספייס:

שפחתי ואני עמדנו לפני יציאה לטיול רגלי יום אחד כשחזרתי מהעבודה. היה מעט קריר בחוץ לכן הנחתי את הז'קט שלי על כתפיה כדי שיהיה לה חם. היא התחכמה (כבר איני יכול למנות את מספר הפעמים בהן סשן התחיל בהערה מתחכמת שלה) על איך שמעיל העור שלי "בלע" אותה. היא אמרה שהמעיל כל כך ארוך וכל כך גדול עד כדי כך שאיש לא ירגיש אם תהיה עירומה לגמרי מתחת למעיל. חייכתי, סובבתי אותה מיד והצעדתי אותה אל הדירה שלנו חזרה.

כשהגענו הביתה היא קבלה הוראה להתפשט לגמרי ואז ללבוש את מעיל העור שלי. לאחר שביצעה זאת, חיברתי רצועה לקולר שלה ולקחתי אותה ל"טיול" אמיתי (כמו שלוקחים כלב).

הטיול שאחרי העבודה, הפך מהר מאד לסשן. הרגשתי איך האנרגיה מתנדפת ממני במהירות. התרגשתי מהעובדה שאני איתה בציבור, ואני היחיד שיודע שהיא עירומה מתחת למעיל העור הארוך. שיערה הארוך של שפחתי הקשה על ראיית הרצועה ממרחק. התעלמתי ממבטי האנשים שננעצו בנו, מושיטים את צאווריהם, חוזרים ומוודאים כי עיניהם לא הטעו אותם והדבר הן באמת כפי שראו. נמנענו מללכת ליד ילדים או בני נוער, שכן זה עקרון בכל הנוגע ליציאה החוצה לשטח ציבורי. כשסיימנו את הטיול הקטן שלנו סביב השכונה, החלטתי לשחק משחק קטן נוסף. כשעברנו דרך מגרש הניה בדרכנו הביתה, הוריתי לשפחתי להיכנס למכונית שלנו. לא היה לה מושג מה עומד לקרות, הרגשתי את הפחד / הציפייה / דאגה והתרגשות עוברים בה. התנעתי את המכונית ונסענו בשקט כמה דקות.
לבסוף כשהזמן התאים לכך, הודעתי לה שנעשה מספר עצירות במהלך הערב.

הכלל שקבעתי אמר שבכל עצירה, בנקודה מסוימת, היא צריכה לפתוח את המעיל שלי ולחשוף את עצמה מולי. הרשיתי לה לבחור את הרגע המתאים לה, אבל היא הצטרכה לעשות את זה לפני שנשוב למכונית.

זה היה משחק קשה מדי עבורה. היתה לה קצת בעיה לחשוף את שדיה לפני אנשים אחרים, אבל איבר מינה היה חשוף רק אלי. לשנינו היה ברור שבפעילות שכזו בציבור אני עלולים להיתפס. חשתי בה נאבקת, והאנרגיה שלה התעצמה והיא הפכה מתוחה יותר ויותר ככל שהערב התקדם. עצרתי בכל מקום הומה במיוחד שיכולתי לחשוב עליו וגיליתי את הפחד וההתרגשות שלה כשהיא מנסה לבחור את הרגע המתאים לביצוע משימתה.
ככל שחלף הזמן עברתי מלהיות מודע מאד לאנשים סביבנו, עד מצב שבקושי הבחנתי בהם כשאני לחלוטין מרוכז בשפחתי. הפסקתי להסתכל סביב אם יש מישהו לידנו כשהיא בוחרת את הרגע לחשוף את עצמה בפני.

הנקודה האחרונה בדרכנו חזרה הביתה היתה הסופרמרקט בו אנו קונים . הלכנו לאורך אחד המעברים, כשזרקתי אליה לימון ללא אזהרה מוקדמת. הרפלקס שלה לתפוס את הלימון גרם לפתיחת המעיל וחשיפת ערוותה. מה שמוזר לי בדיעבד, הוא שלא הסתכלתי לא לפני ולא אחרי זה כדי לראות אם מישהו נוסף היה באותו מעבר. עשרה אנשים יכולים היו להסתכל במשחק שלנו, או אולי אף אחד. זה לא שינה לי באותו רגע.

כשהגענו הביתה, המצב נמתח עוד יותר. הכרחתי את שפחתי לזחול אל חדר השינה שם עמד המשחק להתחיל. במשך הסשן נכנסתי לגמרי לדום-ספייס. קשרתי אותה, כיסיתי את עיניה כך שהיתה חסרת אונים. לקחתי את הקרופ שלי, שהוא הצעצוע החביב עלי וכשהתחלתי להשתמש בו על שדיה, הרגשתי כאילו אני יוצא מגופי, ומביט בעצמי כשאני מצליף בה. הדבר שאני זוכר יותר מכל הוא שלא הרגשתי שום אבדן שליטה על עצמי אלא ניסיתי להשיג יותר ויותר שליטה עליה.

הייתי כל כך מתואם עם גופה ותגובותיה שאני נשבע שיכולתי לשמוע את לבה פועם. כל נשימה שלה הדהדה באוזניי, הבחנתי בכל קיפול של קצות אצבעותיה וכל תנודה באגנה. הפסקתי לחשוב על הצלפות בודדות של הקרופ או הפלוגר, והתחלתי לראות בסשן כולו כיחידה אחת. זה היה כאילו הייתי פסל המתבונן בחתיכת גרניט ומדמיין לעצמו את הצורה החבויה באבן ומשתמש בכליו כדי לקלף ולגלות את הפסל החבוי בתוכה.

נעתי סביבה כמו זאב המקיף את טרפו. כל רעש ולו הקטן ביותר שהשמיעה דחף אותי עוד יותר לתוך הדום-ספייס. קולות הקרופ, שריקת הפלוגר, קולות פסיעותיי ונשימותיי שלי כל אלה דחפו אותי עוד לתוך המקום בו הייתי. הוצאתי כל דבר אל מחוץ למקום זה מלבד את שנינו. מעולם לא הרגשתי קשר עם אדם אחר בעוצמה כה חזקה מאז הסשן הזה וגם לא לפניו. הרגשתי כאילו נשארתי ב"מקום ההוא" זמן רב אחרי שהסשן נגמר.

בהתבסס על מה שראיתי , כל אחד חווה את זה באופן מעט שונה. אני באופן אישי חווה את זה בכל מיני "מקומות", תלוי בסוג הסשן. יש הבדלים עצומים בין כל "מקום" כזה במהלך סשן, ולכל סשן יש את דרגת עצמה משלו. אני לא מנסה להכריח עצמי להגיע למקום הזה.
לא חייבים להגיע ל"מקום" הזה בכל סשן, אני רק מנסה להינות ממה שקורה ולאסוף את התחושות כשהן קורות.

דום-ספייס אינו אבדן שליטה, לפחות לא עבורי. זה הרבה יותר עניין של חיבור כה חזק עם אדם אחר עד שכל דבר אחר פשוט מתפוגג. אני חושב שאני דום זהיר ואחראי, ואני דואג שלא לדחוף אף אחד יותר מדי במהלך סשן. למעשה, ברוב הגדול של המקרים אני עוצר ומפסיק סשן לפני שאנו מגיעים לקצה הגבול שלנו. כשאני מתחיל להיכנס להיכנס לדום-ספייס, אני בהחלט דוחף יותר מאשר בדרך כלל, ואני "משחק" קשוח יותר. אבל זה לכשעצמו לא תמיד דבר רע. זה משהו ששנינו , אני והסאבית שלי, מחבקים בחום כשהוא קורה.

(הערה: מאמר מתורגם באישור הכותב. מקור המאמר: http://www.dssm.org/library/DomSpace.htm)

Miu​(מתחלפת){היצור} • 10 באוק׳ 2004

אני מגדירה לעצמי ספייסים באופן הבא:

סאב ספייס - ריחוף שנוצר בגלל אנדורפינים המשתחררים בעקבות כאב/מתח/פחד,
דומה מאוד בתחושה הפיזית לריחוף אחרי פעילות ספורטיבית אינטנסיבית.
"האופיום הטבעי" (מופרש אחרי 20 דקות של כאב, למשל)
גורם לתחושה פיסית מסוימת,
כשאם מתלווה אליו מצב נפשי אפשר כמעט לעוף.
עם הנסיון אפשר להגיע למצב הזה יותר מהר.

דום ספייס - יותר קשה להגדרה כי הוא פחות פיסי, למרות שנראה לי שהוא קשור לאדרנלין.
הרגשה של ריחוף מההתרגשות שבשליטה/ גאווה בסאב/ית או גאווה עצמית /
הנאה מההנאה-סבל של הסאב/ית.
קרה לי מקרה בו הרגשתי דום-ספייס עמוק,
אחרי הסשן שעשינו על הבמה במועדון.
הייתי כ"כ מרוצה מהיצור ומעצמי,
נפילת המתח אחרי 50 דקות של ריכוז מוחלט העיפה אותי...
לא יכולתי להפסיק לחייך.
היה מדהים.

תודה

מלאך שולט​(שולט) • 11 באוק׳ 2004

על התגובות, הוא, נריסה ו - miu.

דומים/ דומיות
מהעדר תגובתכם ניתן להבין שהתחושה נדירה לחלוטין או שזו חוויה מאוד פרטית?

על דום ספייס

Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ} • 11 באוק׳ 2004

יש את השיכרון שאני מרגיש כשאני רואה את העיניים שלה אי שם, כשאני מרגיש אותה טסה בחלל.

יש את התחושה שאחרי סשן, שאני מרחף כמה סנטימטרים מהרצפה.

ויש את ההתרגעות וההתפנקות שאחרי.

ממכר, לא?!

נבט{marlena} • 11 באוק׳ 2004

נריסה,
בחרת לתרגם את אחד הדברים היפים שקראתי אי פעם. פעם, כששפחתי שאלה אותי מה דומים מרגישים, גיליתי שאני לא ממש מסוגל לענות ונתתי לה לקרא את הקטע הזה (באנגלית, לצערה).

מלאך,
לא יודע אם שמת לב, אבל סאבים וסאביות מאוד אוהבים לכתוב על עצמם. בדומה, גם דומים ודומיות מעדיפים לכתוב על הצד הנשלט. כאלה אנחנו. לפעמים אני מרגיש שאני חווה את הסשנים דרך העיניים שלה הרבה יותר מאשר דרך העיניים שלי.
אני חושב שהרבה יותר קל להבין את ההנאה מכאב מאשר את ההנאה בלפגוע במישהו שאתה אוהב. זה מציג אותנו באור לא ממש אנושי. "קרעתי אתמול לחברה שלי את הצורה. כל כך כאב לה שהיא לא יכלה לקום מהרצפה". היום המשפט הזה גורם לי לחייך מאושר, אבל זה לא תמיד היה ככה.
ולשאלתך: עבורי דום ספייס זה התחושה הדמוי אלוהית שעוטפת אותי כאשר אני רואה את המבט בעיניה של שיפחתי מתחלף בבת אחת מאומללות נוראה לאושר מוחלט. הידיעה שאני עשיתי את זה ושכל קיומה כרגע תלוי בי זורקת אותי לתוך הספייס שלי.

TV_Eye​(שולט) • 11 באוק׳ 2004

אני חושב שדום ספייס הוא משתנה מאדם לאדם

הסאב ספייס בעיקר נוצר בגלל שיחרור חומרים מהמוח מה שאומר שהפקטים יהיו פחות או יותר זהים

אבל הדום ספייס הוא פסיכוליגי בלבד ולכן אני חושב שהוא יהיה שונה מאדם לאדם

אצלי למשל זה ממש מוזר מצד אחד כול החושים שלי הופכים חייתים אני שומע כול נשימה מרגיש כול דפיקת לב מריח כול אגל זיעה

אבל מצד שני המוח שלי מתפקס כמו לייזר חד חד חותך וישיר

השילוב של שניהם ביחד זה משהוא מפחיד מעין אפשרות ליראות את הנולד ליראות כול דבר ודבר שהולך ליקראת בדקות בקרבות
לחזות מראש כול תנועה כול תזוזה כול רגש

קשה להסביר זה ממש על קצה המזלג בניסיון להעביר את ההרגשות שלי למילים ועדיין זה יצא מאוד חוור

nerissa​(אחרת) • 11 באוק׳ 2004

טיוי - גם לדומים יש את החומר הממסטל שלהם. קוראים לו אדרנלין