על תנים, זאבים, צבועים ואפרוחים

על תנים, זאבים, צבועים ואפרוחים

G-O-L-D​(שולט) • 16 באוק׳ 2004

כשנולדתי הצטערו שזה קרה. אני הייתי הגור החמישי מבין חמשת הגורים שאמי המליטה ואני לא יודע למה, אבל בדיוק כשאני יצאתי לאוויר העולם, היא נפטרה.
אבא שלי כל כך התבאס עלי, שהוא החליט להעניק לי את השם סורו (SORROW) ובכל פעם שהיה מסתכל עלי היה בו סוג של בוז וצער לעובדה שבאתי לאוויר העולם. אחותו היתה זו שטיפלה בנו אחרי שאמא נפטרה ואני זוכר שבעודי גור שמעתי אותו לא פעם ולא פעמים אומר לה "שבטח אם זה לא היה נולד, סימפוני -אמי- עוד היתה בחיים. ובשביל מה בכלל זה בא לעולם, הרי היו מספיקים לו ארבעה ילדים, בשביל מה החמישי המצער הזה".
כן, היה לי קשה כגור. בכלל היה לי קשה גם כתן מתבגר. תמיד הייתי צריך להלחם על כל דבר. האחים שלי היו תמיד מקניטים אותי וקוראים לי "המקרה המצער" מה שהיה גורם לי לכעוס ולהלחם בהם שוב ושוב עד שפשוט מאסה עלי דרך החיים הזו.
קשה להיות תן בודד כי תנים חיים בקבוצות אבל אני, אני תמיד הייתי בודד והיו פעמים שהייתי כל כך בודד עד שאפילו הינשופים היו מארחים לי חברה מבלי לפחד לנחות על הקרקע מהענפים כי הם ידעו שאני כל כך בודד שהחברה שלהם עדיפה וחשובה לי על פני כל מאכל. את האמת, ככה הם הפכו להיות החברים הכי קרובים שלי. כי כשאתה בודד, אתה מוכן לקבל כל חברה (גם אם יש לה עיניים שבחשכת היער מבהילות כל פעם מחדש וראש מוזר שמסתובב על צירו באופן שגורם לך לכווץ את הצוואר שלא יתפס) וזה כמובן בתנאי שלא התרגלת לבדידות. כי אם כן התרגלת אליה, סביר מאוד להניח שתישאר בודד כי פשוט לא תדע אחרת. בערך כמו כל דבר בטבע, הכול עניין של הרגל...
בכלל, את הלהקה שלה אני משתייך עזבתי כבר בגיל שנה וחצי, פשוט מפני שלא יכולתי לחיות במקום שבו תנים הם יותר צבועים מצבועים. ואם יש דבר שאני שונא הרי הם צבועים. ממש לא מוכן לקבל את הרעיון שמישהו עושה שימוש כלשהו במשהו שאני ייצרתי והשגתי. שימוש משני. שימוש בכדי להתקיים. הרי אם אני לא הייתי יוצר את הטרף (כי טרף הופך להיות טרף רק אחרי שנטרף. לפני כן הוא בסך הכול עוד חיה ביער) אז לא היה טרף ואם לא היה טרף אז לא היה לצבועים האלה על מה להתקיים וליצור לעצמם ייחוס וקיום. אבל זה לא מה שאני רוצה לספר לכם. אני רוצה לספר לכם על איזה יום אחד בחיים שלי. יום אחד. זה הכול. רק יום אחד כי לפעמים כל החיים שלנו מסתכמים ביום אחד שדרכו אנו יוצאים לעולם והופכים למה שתמיד היה בנו...
אז נתחיל בהתחלה כי התחלות זה כיף, וכן, נכון, קוראים לי סורו, אבל אני החלטתי שסורו זה שם רע. כי אם אתה נקרא על שם משהו לא טוב, זה ירדוף אותך למרות שאני מעולם לא חשתי בצער. ההפך, אני דווקא די מחוייך רוב הזמן ואולי בגלל זה כולם מפחדים ממני כי הם חושבים שאני חושף שינים. ככה זה, כולם מפרשים את העולם בדרך כלל על פי מה שהם יודעים. ומה שחיות בדרך כלל יודעות זה להתקיים ולשרוד. בעיניהם כל השאר זה מותרות. אבל אותי תמיד עניינו המותרות כי להתקיים זה משעמם. אז בגיל שנתיים החלטתי לשנות את שמי מסורו לפדר (FEATHER). ואת האמת זה לא אני שהמצאתי את שמי אלא אחד הינשופים ביער שיום אחד הבחין שיש לי פלומת פרווה לבנה בצורת נוצה על צד שמאל של צלעותי. זה היה נראה לי שם נחמד. פדר. היה בו משהו שסימל עבורי חופש ואני הייתי כל כך חופשי שלעתים היה נדמה לי שאני יכול לעוף. אז החלטתי שככה יקראו לי, פדר. בכלל, אני אוהב ינשופים, הם מאוד חכמים והם מהווים חברה טובה בלילות. ועל זה אני רוצה לספר לכם, על איזה יום אחד. או למעשה, על איזה לילה. לילה אחד שבו השתנו לי החיים.
אז כמו שסיפרתי לכם, אני כבר לפני שנים עזבתי את הלהקה שלה הייתי משוייך. אני נולדתי ללהקה משבט העייבורים. זאת להקה קטנה אבל היא כבר עשתה הרבה רעש ביער. אומרים עלינו שאנחנו זן אחר של תנים, שאנו באים מגזע אחר ומשובח. אני לא ממש מאמין בזה, אולי בגלל שאני כבר ראיתי את היער והסתובבתי על פניו ואפילו חציתי כמה נהרות וביקרתי ביערות שלחברי הלהקה שלי לא הזדמן לבקר בהם רק בגלל שהם נולדו וימותו באותו המקום. כבר הייתי ביער סנדי, ויער יורק, ויער קוסטריק, ויער בוקה, גם הייתי ביערות כמו אמזון או ברליניה, טוקאיה, ייביזיאה, או הרחקתי אפילו עד זנזירוב. כבר שנים שאני נע עם עצמי בלילות בין עצי היער. לרוב משתדל שלא לעבור באזורים החשופים כי תן בודד הוא אומנם טורף, אבל הוא יכול להיות בקלות טרף ללהקת זאבים. לא שאני מפחד מזאבים, כבר נתקלתי בהם ושלחתי כמה מהם לחשוב על איך מסתדרים בעולם בלי זנב או אוזן, אבל אני מעדיף שלא להגיע למצבים כאלה, כי מי יודע, אולי בסוף יום אחד גם אני אלמד חיים ללא זנב מהם וזה נראה לי מאוד לא נעים.
אז בלילה ההוא שעליו אני רוצה לספר לכם, כמעט ואיבדתי לא רק את זנבי או את אוזני, אלא כמעט ואיבדתי את עצמי. ולאבד את עצמך זה הכי מסוכן כי כל מה שהחלטת לגבי עצמך במהלך השנים, או כל מה שידעת לגבי עצמך במהלך השנים פתאום אובד לך ואתה מגלה שאתה צריך לחיות עם עצמך חדש. ואחרי שנים שהתרגלתי לעצמי, לגלות מישהו חדש בתוכי, זה די מפחיד. ובאותו הלילה למען האמת, פחדתי.
אני זוכר שבדיוק סיימתי ארוחת ערב, תפוחי עץ טריים מצמרת העץ הגדול של בני האדם שאריסטו חברי הינשוף קטף עבורי. אה כן, אני צמחוני, אני לא אוהב בשר למרות שכשאני חייב לאכול כי אין שום דבר טעים בסביבה, אני אוכל. וגם כי זה בריא לעצמות שלי והפרווה. אבל כשניתנת לי הבחירה אני מעדיף שלא לאכול בשר כי בדרך כלל לאכול בשר זה בא על חשבונם של אחרים, ואני לא אוהב את העובדה שקיומי בא על חשבון איבוד קיומו של אחר. למרות שלא משנה מה אני אעשה, קיומי תמיד בא על חשבון קיומו של אחר, אבל איפה שאני יכול לבחור, אני בוחר שלא לעשות זאת. אז באותו הלילה אריסטו הביא לי חמישה תפוחי עץ טריים וטעימים במיוחד וגלגל את עיניו כשאכלתי אותם בתאווה כי לדעתו אני מפר את חוקי הטבע והוא אוהב חוקים. אני עצמי לא אוהב חוקים. הם מזכירים לי את בני האדם והחוקים שלהם. ובני האדם הם החיות הכי נחותות שיש. הם חושבים שהעובדה שהם מהלכים על שניים, מבדילה אותם מאיתנו ההולכים על ארבע. אבל מרוב שהראש שלהם תקוע למעלה, הם לא רואים בכלל את מה שקורה מתחת לאף שלהם. ובכלל יש להם חושים שלנו החיות נחשבים כעונש. ואם יש בינינו החיות קללה שנחשבת לקשה מכל, אז זו ללא ספק, שתהיה בן אדם. בני אדם... איכס.
אז ללילה ההוא גם בני האדם קשורים וכמו שסיפרתי לכם, אני בדיוק סיימתי ארוחת ערב וצעדתי בין עצי היער אל עבר החלקה הגדולה של הנשרים המתים. המקום שבו כל אוכלי הנבלות האלה נחים. אריסטו ליווה אותי במעוף עילי ודיברנו על כל מני דברים כשלפתע, הוא התרומם מעלה ושרק לי את שריקת האזהרה שלנו. אני נדרכתי וצעדתי באיטיות. אחר כך הנמכתי את ראשי וניסיתי להריח מהיכן מגיעה הסכנה ובדיוק כשעשיתי את זה היא נתגלתה לי בצורת להקת זאבים רעבה.
"רוץ!" צעק לי אריסטו ואני התחלתי לרוץ כמו שרק חיות לילה יודעות לרוץ בכסות החשכה וגם ידעתי בדיוק לאן לרוץ. ישר אל קרחת היער, משם אל חלקת הנשרים המתים בכדי לעבור דרך התקבצות הנשרים שנחים שם ולעורר מהומה, ואם זה לא יעזור אז הישר אל איזור בני האדם שהזאבים האלה רועדים רק מלחצות את קו היער. שלא לדבר על למצוא מכסה באותו אזור.
רצתי, רצתי כמו שרק אני יודע כי כבר הרבה פעמים הייתי במצב שאני חייב לברוח. רצתי כל כך מהר שאפילו אריסטו לא עמד בקצב הריצה שלי וכמה שלא נופף בכנפיים לא הצליח להדביק את קצב ריצתי. אני זוכר ששמעתי את התנשפותם של הזאבים בעקבותיי, את נביחותיהם וקללותיהם, את קולות שבירת הזרדים והענפים שעל הקרקע, את הרצון לאכול אותי חי. אוף, כמה שאני שונא אוכלי בשר וטורפים. וכן, אני יודע שזה מצחיק כי אני טורף בעצמי, אבל אם הייתה ניתנת לי הבחירה, אני הייתי מבקש להיות כל דבר, רק לא טורף כי באותו הלילה כשהם רדפו אחרי, הרגשתי נורא. ולא, זה לא שלא רדפו אחרי כבר עשרות פעמים, פשוט שבאותו לילה זה היה שונה...
אני רצתי, או-הו כמה שרצתי, רצתי הישר אל קרחת היער ולכשהגעתי אליה בעודי פורץ מבין סבך השיחים והעצים הפנתי את מבטי לאחור להבחין באור הירח כי לפחות חמישה עשר זאבים בעקבותיי, מה שגרם לי לנסות ולהגביר את קצב רצתי הישר אל עבר חלקת הנשרים שבמפתיע לא שכנו באותו הלילה במשכנם וסביר להניח שבאותם הרגעים בהם עברתי בחלקתם, ביצעו מעשה נבלה בנבלה כזו או אחרת. אני זוכר ששמעתי את קללותיהם של להקת הזאבים קרבים ומרחוק כבר יכולתי לזהות את אזור בני האדם. "אל בני האדם הא? חולה כלבת!" שמעתי את מנהיג חבורת הזאבים צורח והבחנתי בקצף שעלה בפיו מעייפות והפריע ללשונו לדבר באופן רגיל. "חולה כלבת! חולה כלבת!" צרחו שאר הזאבים כשהם מנסים להכניע את רוחי על ידי מילים. כאלו הם הזאבים. אם הרצת אותם מספיק זמן והם על סף התשה, הם יעברו לאלימות מילולית כי זאב, שהפעיל את גופו עבורך, לא יוותר על שום דרך שבה יכול להשיג את מבוקשו וינסה בכל דרך להכניע אותך. כשהם התחילו לקלל, ידעתי שניצחתי את הקרב והם כבר מותשים. לי, לרוץ במרדף לילי בין עצי היער, נחשב לאחת החוויות שלשמן אני חי. אבל זאבים או צבועים הם חיות שאוהבות חיים קלים. הם רוצים את הטרף שלהם כנוע או מת. כלומר, זאבים מבקשים טרף כנוע, הם ילחמו להכניע אותו, אבל הם רוצים שייכנע מהר. צבועים רוצים אותו סתם מת ומוכן לנעיצת שיניים כי הם החיות הכי בזויות ועצלות שיש. בדרך כלל, כשאני מבחין בקצף שעולה בפה הזאבים, אני עוצר ומסתובב לאחור, נוהם ונותן קרב פיזי עד קצה גבול היכולות שלי, כי אם יש דבר שאני באמת אוהב אז זה קרבות. אבל באותו הלילה, המשכתי לרוץ ובאיזה שהוא שלב אפילו חייכתי. ידעתי שהם תכף יתייאשו למרות שזאב שרץ אחריך כל כך הרבה דרך, לא יכול לחיות ולסבול את המחשבה שהוא הפסיד לך ויחכה ליום שיתקל בך שוב ואז גם אם לא יהיה רעב יזנק עליך רק לשם הנקמה. אבל אני מנקמות לא מפחד כי מי שלא מפחד לחיות יודע שאי אפשר להימנע מהם. תמיד מתי שהוא תצטרך להלחם בקרב כזה או אחר.
אזור בני האדם כבר היה מולי ויכולתי לראות את ההרס שבני האדם האלה יוצרים בבניה שלהם. ידעתי שהפעם אני חייב לזנק מסבך העצים ולחפש מקלט בשטחם על אף שאני יכול להיתקל "ברעש הממית" אותו רעש לאחריו כל מה שחי כבר לא חי יותר ונופל לאדמה. ואם אני צריך לבחור בין להסתכן במוות "הרעש" לבין מוות בטוח בקרב מול חמישה עשר זאבים זועמים, אני בוחר בסכנה. כשהחיים על כף המאזניים, תמיד שווה לתת להם עוד צ'אנס לא משנה עד כמה הוא קלוש כי לחיות זה פרפרים.
"תת, פסו או, תו, הוא, הוא בו, בורח!" צרח המנהיג שלהם בייאוש ותשישות ואני חייכתי וחשבתי לעצמי איך הוא מצפה ששאר חברי הלהקה שלו יתפסו אותי אם הוא הראשון למרדף והוא כבר תשוש. עוד יותר נעמה לי המחשבה שהלילה, מישהו מהלהקה שלו יחטוף כי את הזעם של המכוער הזה הוא יהיה חייב לנתב לכיוון מישהו. ככה זה, מנהיגים עלובים שמנהלים קרבות אבודים, חייבים להוציא את התסכול שלהם באיזה אופן ודווקא בגלל שהם כאלה עלובים, הם לא יוציאו אותו על עצמם אלא על מישהו שהוא אחרון האשמים.
שטח בני האדם כבר מרחק ארבע צעדי ריצה וכשפרצתי את קו היער שמעתי את קללותיהם של הזאבים שוטפים סביב. האמת שבשלב הזה זה היה הדבר הכי מסוכן שהם יכלו לעשות לי והם ידעו את זה כי בני האדם רק שומעים קללות ויוצאים מהמעורות שלהם ומתחילים לגרום "לרעש הממית". ככה זה, כשאתה כבר לא יכול להלחם במי שהפריע לך, אתה תרעיש מאחורי גבו בכדי שמישהו אחר יטפל בו. אבל לי זה לא היה איכפת, אני מיהרתי ונכנסתי לאיזה מקום כזה שהיה נראה כמו כלוב. כן, אם לא ידעתם, כלוב הוא מקום שהחזיקו בו לא פעם חיות שהכרתי ואהבתי ועינו אותם שם. העינוי הכי גדול שיכולים לעשות לחיה זה לשים אותה בכלוב, מהסיבה שהחופש ממש נמצא מולה אבל היא לא חופשייה לחוות אותו. עדיף כבר היה "הרעש הממית" על כלובים, או שכלובים יהיו דברים שלא ניתן לראות דרכם את החופש כי העינוי הכי גדול שיש בעולם הזה הוא לראות דברים שלא ניתן להשיג אותם.
הזאבים קיללו ברעש כה רם, שבני האדם יצאו אל חשכת הלילה. אני הסתתרתי עד כמה שיכולתי באיזו פינה בכלוב וחיכיתי שהכול יירגע. ראיתי בן אדם אחד ניגש לכלוב שבו הייתי ובודק אותו. אחר כך הוא הלך ואני נשארתי שם בחשכה מחכה שהזאבים העלובים האלה ישתעממו מעצמם וילכו לחפש קורבן אחר. אבל הם לא השתעממו. הם המשיכו. כמה נמאס לי מחיות שמפסידות קרב ובוחרות שלא להודות בזה. כל כך נמאס לי שכבר נעמדתי על רגלי והתכוונתי לצאת מהכלוב החוצה בכדי להלחם בהם כשפתאום הבחנתי שאני נמצא בתוך לול. חייכתי, זה תמיד מצחיק אותי לראות תרנגולות. תרנגולות הן החיות שיש להן הכי הרבה דעות. על כל תרנגולת אחת יש שתי דעות. תרנגולות הן חיות ללא דעה. איפה שיש מה ללקט הן ילקטו ואיפה שקיימת דעה הן יביעו את הדעה ההפוכה רק בכדי שיהיה להן על מה לקרקר. תרנגולות צריכות רעש בכדי להצדיק את הקיום שלהן. אבל בלילה, כשהן משתתקות, הן דווקא נחמדות. אני זרקתי בהן עוד מבט אחד וצעדתי אל עבר פתח היציאה כשלפתע שמעתי תרנגולת צורחת בקרקור מחריש אוזניים "תןןןןןןןן".
"ששש..." נהמתי לעברה בחיוך.
"ב-נ-י א-ד-ם ה-צ-י-ל-ו!!!" היא צרחה בכל קולה והתרנגולות החלו להתעורר.
"תן-תן-תן-תן-תן-תן-תן", הן קרקרו מבועתות.
"ששש..." נהמתי, "אני לא באתי לטרוף אתכן, אני בכלל לא אוהב את הבשר שלכן, הוא לא טעים ומעבר לזה הנוצות שלכן חנקו אותי פעם ומאז יש לי טראומה מכן. אז די".
"תן-תן-תן-תן-תן", הן המשיכו כאילו לא הקשיבו לדברי.
"תירגעו כבר", אמרתי וסובבתי אליהן את גבי בתקווה שיבינו שאין בכוונתי לתקוף.
"א-ת-ה! אני לא מפחד ממך! אתה שומע?" שמעתי לפתע קרקור רם והסתובבתי לאחור לזהות תרנגול זעוף מביט בי. חיוך עלה על פני שכנראה שוב התפרש לא נכון ובעיניו נראה כאיום. "חושף שינים? בוא נראה אותך! אני אמות בכדי להגן על חברות הכלוב", קרקר אותו תרנגול באבירות. אני משכתי בגבותי וסובבתי את גבי.
"היי, אני מדבר איתך!" הוא המשיך לקרקר.
"כן, הוא מדבר איתך!" קרקרה תרנגולת מלאת בשר והתחבאה מאחורי תרנגולת בעלת נוצות מרוטות וחזות לפני שחיטה שהביטה בי באומץ ופחד בעת ובעונה אחת.
"ששש..." נהמתי בלחש, "אתם מפריעים לי, יש שם זאבים".
"הוא קורא לזאבים!" צרח התרנגול, "קדימה בנות, צרחו, צרחו שבעלי הכלוב שלנו יבואו להצילנו". אני הנהנתי בייאוש. עם תרנגולות אי אפשר לדבר. הזאבים המשיכו עם קללותיהם וככל שהלול המה, כך גברו יללותיהם.
"מרוצים המוכלאים האלה..." מלמלתי לעצמי משקיף לעבר קו היער ומזהה מפעם לפעם את עיניהם.
"צא מפה!" קראה תרנגולת.
"כן, לך!"
"עלוב שכמותך!" קרקרה תרנגולת נוספת ואני חשבתי לעצמי על העובדה שלפעמים, כשאתה לא מכה בכל הכוח, חושבים שאתה עלוב במקום לחשוב שמי שבאמת חזק, לא צריך להוכיח את זה.
"חושף שיניים שכמותך!" קרא התרנגול ואז גם ניעורו האפרוחים.
"תלן-תלן-תלן-תלן", צייצו הקטנים ופלומות נוצותיהם הצהובות נעו ברכות.
"תצא מפה!" קרא התרנגול.
"ששש... לא עכשיו, אני עוד לא יכול, אני לא כאן בשביל לטרוף אתכם, אתה לא מבין? אם הייתי רוצה לטרוף כבר הייתי טורף, תראה, תסתכל לשם, יש שם זאבים, ואם אני אלך, הם יבואו... תהיה בשקט כבר ותשקיט את הלול".
"ה-ח-ו-צ-ה!" הוא קרא ופשוט ביטל את דברי, "החוצה".
"ששש... לא הולך לשום מקום. אתה יודע מה..." אמרתי וקרבתי אליו מרכין את ראשי בכדי לשוחח איתו בפרטיות, "בוא, תעשה כאילו אתה מנצח אותי בקרב, אני אפסיד ויהיה כאן שקט".
"שתוק!" הוא קרקר וניקר את רגלי. אני ניצלתי את זה ונשכבתי על צדי כמי שנפגע בעודו מנקר אותי עוד ועוד במחשבה שזה מכאיב לי. אני ניסיתי להסתיר את החיוך שלי כי זה דגדג אותי. ניסיתי, אבל לפעמים דגדוג עם כמה שהוא נעים, מתחיל להציק במיוחד אם עוד תרנגולות מצטרפות ומתחילות לנקר אותך כמו שרק תרנגולות משועממות יודעות לנקר.
"די!" שמעתי פתאום ציוץ חמוד והרגשתי שמשהו עלה על בטני. "תפסיקו, השתגעתם? הוא לא רוצה לטרוף אותנו!" המשיך הציוץ החמוד הזה. התרנגול עצר את ניקוריו, התרנגולות עצרו את ניקוריהן ואני נשאתי את ראשי וראיתי אפרוחה קטנה וצהובה עומדת על בטני ומביטה בכולם במבט זועף.
"נכון שאתה לא רוצה לטרוף אותנו?" היא הביטה בי לפתע.
"נכון", אמרתי מחויך והיא חייכה אלי בחזרה. פלומת נוצותיה הצהובות נעו ברוח. מקורה האדום והקטן, עינייה הגדולות, פניה וגופה הקטן, כולם חייכו אלי. העולם חייך אלי. החיים חייכו אלי. התרנגולות נעלמו, קללות הזאבים נבלעו בדפיקות לבי, ולרגע, אני חושב ששמעתי את אמי לוחשת לי באוזן -סורו, סורו שלי, הנה, עכשיו אתה חופשי...-
אתם זוכרים שאמרתי לכם שיש יום בחיים שמשנה עבורך את כל מי שאתה? אז זה היה בדיוק הרגע.
רגע אחד קטן. רגע אחד שבו בפעם הראשונה, הרגשתי משהו שלא חשתי בו מעולם כי באותו הרגע, הרגשתי מוגן.
אני הבטתי בה. לא יכולתי לדבר, לא יכולת שלא להתרגש מהעובדה שהנה, בפעם הראשונה, מישהו מפרש את החיוך שלי כחיוך ולא כחשיפת שיניים. אפרוחה. אפרוחה קטנה חייכה אלי בלי פחד.
"תסתמי ילדונת!" קרקרה לפתע תרנגולות בטון סמכותי ובפעם הראשונה הרגשתי רצון לטרוף שלא מרעב.
"סלחי לי רגע אפרוחה", אמרתי וסימנתי לה לרדת מבטני.
"טו, טוב..." צייצה האפרוחה שלי וקיפצה קלות מעל בטני. אני קמתי על רגלי.
"את..." הבטתי לעבר התרנגולת, "את, ת-י-ז-ה-ר-י, אם את לא רוצה לבחון את יכולתי, אני מציע לך להיזהר... את יכולה לזרוק לעברי כל מה שאת רוצה, אבל עליה או אליה", סימנתי לעבר האפרוחה, "אם אי פעם תעיזי לדבר, אני אקרע אותך. אני אוכל אותך, אני אלעס אותך ואת כל הלול הזה! זה ברור?"
"ב-נ-י א-ד-ם", צרחה התרנגולת וכך גם שאר התרנגולות. התרנגול שוב קפץ לעברי והחל לנקר את כפות רגלי ואני רק עמדתי שם, על פני חיוך מהול בעצב ועיני בעיני אותה אפרוחה. הייתי עצוב, ידעתי שאני צריך ללכת. לעזוב אותה שם. ראיתי את מבטה שהיה מלא בייאוש על שלא הצליחה להסביר לשאר יושבי הלול את כוונותיי. מרחוק שמעתי את הזאבים מייללים מצחוק ועונג על הכאוס שמתחולל. לרגע היה נדמה לי שהעולם עצר כשראיתי דמעה בעיניה. "אפרוחה בוכה?" חשבתי בלבי, "זה הרי לא ייתכן..." מלמלתי והמשכתי להביט בה. הייתי עצוב, אבל לראשונה בחיי גם מאושר באמת. צעדי אדם נשמעו לפתע, אני הסטתי את ראשי וראיתי מישהו קרב לכלוב, היה זה בעליו.
"אני מצטער..." אמרתי לה, "אני חייב ללכת..."
"תלך", היא צייצה, "תלך שלא יפגעו בך, אף אחד כאן לא שווה את זה".
"תודה", אמרתי.
"תודה", היא צייצה ולרגע אחד השתהיתי והבטתי בה לעוד מבט אחד ואז פרצתי החוצה רץ כל עוד נפשי בי. קול "הרעש הממית" הדהד באוזני אך אני המשכתי לרוץ כי אני יכול לרעש הזה והוא אף פעם לא הצליח להפיל אותי לאדמה. עיניה היו בראשי כל אותו הזמן שרצתי. היער כבר היה אל מולי. לפתע עצרתי, הבטתי לאחור וראיתי אותה עומדת אל מוץ לכלוב ומביטה בי בדאגה, ואז... אז עשיתי משהו שמעולם לא עשיתי. ייללתי.

"אאאא---נננננ---יייי לללל---אאאא אאאא---שששש---ככככ---חחחח אאאא---וווו---תתת---ךךךך", זעקתי החוצה עם כל מה שהיה בי. "אני - לא - אשכח - אותך".

קשה לי להסביר לכם, אבל תנים מייללים, ואני משום מה, מהיום שאני זוכר את עצמי, מעולם, אבל מעולם לא ייללתי. אני לא יודע למה, לא יכול להסביר את זה. אולי פשוט כי מעולם לא היה בי הצורך לעשות את זה. אולי כי כל חיי אני נלחם ולהפגין חולשה אפילו לעצמך יכולה להיות סכנה ממשית לקיום. אין לי הסברים, זה פשוט ככה. לא יללתי. לא ייללתי עד לאותו לילה כי באותו הלילה שאגתי החוצה את כל מה שהיה בי בייללה אחת ששטפה את נפשי עד להבנה, שלהיות תן שחי לבדו ונע בלילות בחברת ינשופים, או בחברת עצמו, זה משהו שצריך להסתיים. ועם עד היום לא חשתי בתחושה הזו שמישהו יכול לגונן עלי וכל חיי נלחמתי את הקרבות שלי לבדי, אולי, אולי אם ארצה ואחפש במקומות הנכונים, אמצא את אותה התחושה הזו שוב, אלא שאז, אז אני מקווה שלבטח אשאר לחיות עמה עד יומי האחרון...
קו היער עמד אל מולי ועיניהם של הזאבים בהקו מבעד לסבך העצים והשיחים. "פדר", אמרתי לעצמי מחויך, "הגיע הזמן לחיות! כן, לחיות! שורש, קרקע, לא עוד דרכים... לחיות פדר, לחיות!" זעקתי נחוש לקרב מול להקת הזאבים. "כן! ל-ח-י-ו-ת", שאגתי רץ אל עבר קו היער בעודי מזנק אל פנים השיחים דרוך לקרב וחיוך על פני, אחרי הכול, אני מוגן...



*

וואלה יצא ארוך,
מוקדש לכל אלו שכתבו לי לפרטי, ולאחת שאני מאוד אוהב.
כפרות עליכן.


*

"נו מה?"
"מה?"
"חזרת לכתוב?"
"לא בדיוק..."
"וזה למה?"
"וואלה לא יודע, לא ממש בא לי".
"די, חאלס, מה קרה?"
"שום דבר".
"אתה יודע שלא כתבת לי הספד נכון?"
"כתבתי אבל לא כאן, ואל דאגה הוא יעלה לאוויר".
"באמת?"
"כן".
"מה כתבת בו?"
"אמרתי לך, לא כאן".
"טוב תן משפט".
"ביום שכריסטופר ריב, אותו שחקן שמשחק את חבר שלי סופרמן נפטר, הרגשתי את מה שאמא שלי היתה מרגישה כשהיא היתה שומעת על פטירתו של איזה שחקן שאני אישית מעולם לא ראיתי שום סרט שלו. שחקנים עתיקים, שחקנים מסרטים שחור לבן. היא תמיד היתה אומרת: "יא כמה חבל..." כשהיא היתה שומעת על פטירתו של שחקן כזה או אחר. גם היה לה את: "אוי איך הוא הזדקן..." על שחקנים מסרטים שחור לבן שנתנו ראיון בצבע על קו גיל ה-90. ביום שכריסטפר נפטר, לרגע הרגשתי שגולדי הילד, הלך איתו".
"המממ..."
"מה אתה מהמהם?"
"כאב לך".
"ברור, מה שלא יכאב?"
"גולדי, אתה רגיש מידי".
"אין דבר כזה רגיש מידי".
"אתה חושב?"
"כן".
"טוב, אז נו, למה לא כתבת כאן? הרבה שאלו אותי איפה אתה".
"עזוב אותך בבל"ת ז-ב-א-ל-ט".
"למה?"
"כי כאן אנשים באים בפוזה כאילו שכשהם מחרבנים, לא יוצאת להם סתם קציצת חרא מהתחת, אלא יוצאת להם קציצת חרא עטופה בנייר טואלט דו שיכבתי עם כריות בריח תות. יענו RTS".
"RTS?"
"READY TO SHIPMENT, כמו בשילוחי חוץ אתה יודע, שקיות פצפצים, הגנת קלקר ואריזת קרטון. סטייל נקי עלק".
"למה אתה אומר את זה? דע לך שאני דווקא אוהב את המקום הזה".
"אוהב לא אוהב, יש כאן הרבה טוב, יש כאן הרבה רע".
"פרט".
"יש כאן את הגנום הקיבוצי, את היסודות שלו, לא משנה שהוא כבר עבר מהעולם ונבנו עליו מבנים חדשים, אבל ארכיאולוגית אם יחפרו יגלו שמתחת לכל בניין חדש קיים קיבוץ ישן. זה כמו שנהג ראש הממשלה אמר לראש הממשלה לפני שבוע -אתה השתגעת?- או כמו שכולם רוצים לדעת כמה כולם מרוויחים, שאף אחד לא יתקדם לפניך ותמיד ישאר קו דימיוני ואחיד, שהחדש יחכה כי הוותיקים קודמים לו. סוציאל הצלפות. קפיטל רשתי. סתימת פיות חס וחלילה שמישהו יעז לדבר כנגד הקולקטיב".
"וואי, מה יש לך?"
"שמע שמע, לפני כמה ימים פרסם כאן מאסטר אף, אתה מכיר אותו?"
"כן, אה לא, רק בשמו".
"אוקי, אז הוא פרסם מודעה למכירת שפחתו. יש בינו לבינה דין ודברים, היא רוצה לממש פנטזיה, בריאות לשניהם. אלא מה, אלא שכל הפרסום שלהם התמלא ב..."
"ב?"
"ב-ד-ע-ו-ת! וואלק מי שאל אתכם? למי איכפת מה נכון בעיניכם? מה, מישהי כאן נפגעת באיזו שהיא צורה? הגוף של אותה מישהי מעלה צלקת לצמיתות? הנפש נצרבת? הרי אותה אחת שלמכירה סופר אינטיליגנטית. מה איכפת לכם? לא... חס וחלילה, הקולקטיב... הדרך! אז קמה איזו אחת ואמרה שהיא מתחלחלת מהרעיון ושזו זנות. ואני שואל מהי זונות? האם זונה היא אחת שמוכרת את גופה תמורת כסף, או שזונה היא גם אחת שעושה זאת בחינם ובסתר אבל שמה על כף המאזניים את גורל שלוות הבית שלה ושל בעלה. ד-ע-ו-ת. ר-א-ב-ק, מי איכפת לו? חסידים לבית הרב כלובמן. זה מה שקורה כאן. תנועה חדשה קמה בישראל. הכלובמנים כ כל כלו כלובמן מצלופמן".
"מה נפל עליך?" מביט בי סופרמן ומצית סיגריה.
"תגיד לי, מה זה?" אני מחייך אליו.
"מה?"
"סיגריה?"
"סתם, בא לי".
"טוב".
"נו תמשיך".
"אין מה להמשיך, הכול כאן יענו "בדרכי ארץ" אבל מתחת לפני השטח, כולם מרכלים, משקרים ובוחשים בקדרה. אתה אומר למישהו משהו בבקשה שלא יעביר הלאה, והופ, כולם יודעים, אתה שומע ממישהו שלישי איך באתרים אחרים מזיינים עליך את השכל ומזהירים מפניך -מי ישמע- "כדום מסוכן" אני אומר לך, קיבוץ קולקטיב... חס ולשלום שיבוא מישהו שיקח לעצמו משהו".
"המממ..." מהמהם סופרמן.
"מה ת'מהמם?"
"חושב על מה שאתה אומר".
"אתה יודע מה, גם על זה שאני כאילו מדבר איתך, גם על זה צריך לתת כאן הסברים. ראבק, ייצרתי אותך בכדי שייתקימו דיאלוגים, לקחתי דווקא אותך בכדי שייווצר כאן פאראדוקס שהחזק מכל אדם חלש גם כן. הפכתי אותך לסאב, למתחלף, לנטחן, להומו, ולמה?"
"לא יודע, אבל סבבה לי עם זה".
"בטח שסבבה לך, אתה נהנה, אבל הרעיון שמאחורי כל זה שהוא שאין שלמות".
"אז מה יש?"
"כלום. סתם. כולם דופקים נודים בריח חרא ולכולם יוצאות קציצות מסריחות. זה הכול! ג-ם- א-ת-ה".
"ברור", הוא צוחק, "אל תשאל אתמול דפקתי חיר..."
"לא לא, לא מעניין אותי, אל תבלבל לי את המוח".
"עצבני?"
"ממש לא. מי כמוך כבר מכיר אותי לדעת שמול קקי אני מחייך?"
"צודק".
"יופי. עלק קלוט, יצא לי לקרוא כאן איזה מישהו שהתלונן שבגלל שקשה לו לבטא את עצמו לא מסבירים לו ולא מקבלים אותו למקום. וואלה, אחלה, הוצאת, יפה לך. אתה על אמת. לא איזה מתחסד שיענו ישחק אותה מבין גדול וברגע האמת יפשל. אבל מה, כאן? כאן קמות כל מיני נקבות בפוזה של הבה נגילה, משחקות אותה בלוקבאסטריות כשלמעשה במציאות וואלה בערוץ 4 של סרטי יס היו אולי במקרה הטוב מקרינים אותן כמילוי חלל בשעה שתיים בלילה. ולמה זה? מה קרה? מה קרה בכיינים נמאסתם? מי בוכה אם לא אתן מול המראה ומול חיים לא חיים. חאלס. "דרכי ארץ" ע-ל-ק. אני אישית מעדיף ברבריות ובוטות רק שתהיה אמת ולא ז-ב-א-ל-ט".
"ואתה לא שיקרת?"
"שיקרתי בטח שיקרתי, מה אני לא שלשלן? אבל וואלה התנצלתי אלף פעם ולמדתי על הבשר, הנה, אתה רואה כאן, זאת צלקת".
"יפה הצלקת, סקסית".
"לך יא נטחן, אל תפריע לי. יש כאן אנשים שרודים באחרים כאילו מי יודע מה, וואלה במציאות, בהרמת מסך, לא רק שלא היו נאכלים לארוחת בוקר, ארוחת בוקר זו ארוחה חשובה, הם אולי, במקרה הטוב, היו ארוחת ארבע, איזה פרי או יוגורט, הארוחה הזו שלרוב מתפספסת כי היא לא ממש חשובה".
"טוב מה, אתה מתכוון להמשיך בזה?"
"לא".
"יופי, די, קדחת אותי".
"תפסת דיבור הא סופרמן?"
"לומדים אתה יודע..."
"טוב, לפחות תלמד את הטוב ולא את החרא".
"הרבה חרא עולה לך במילים היום".
"כן".
"למה?"
"אתה לא מריח?"
"לא".
"תרים, תרים ת'מגף, לכלכת לי את כל הסלון יא עלוב".


*


אז לא כתבתי כאן כמעט שבוע, לפחות ככה זה נראה לי. כלובי כעס עלי על זה שאיימתי על גברת שירה (שהגיע לה) דון קיחוטה כתב עלי פוסט שוואלה אין לי מה להגיד עליו. כל מיני זרקו שמן למדורה ואני ישבתי מהצד. האמת היא שהייתי עסוק והיתה לי הרבה עבודה. וגם אם נהיה כנים עד הסוף, יש לכם לעיתים פה מסריח שרק גורם לי לפתוח את שלי ולשחרר נוד מהפה.
אבל כזה אני. יושב כאן על העורק הראשי (עד שכלובי יזרוק אותי שוב) וכותב את מה שבא לי לכתוב. יקראו יקראו, לא יקראו לא יקראו. הצהבהב הזה על השחור, עושה לי את זה ומצליח להרגיע אותי מכתיבה "וורדית" בשחור על לבן. בשורה התחתונה, אם המקום הזה הוא לכולם, גם לכאלה שמעוררים מהומות כי יש להם דעות שונות או שהם לפחות לא מפחדים להעלות אותן, אז יש למקום הזה סיכוי. אם לא, אז המקום הזה יהפוך להיות עוד מגרש משחקים שהעירייה שכחה ממנו וזה יהיה הדבר הכי עצוב. לי לפחות כי אני אוהב את המקום הזה.

וכרגיל ....

בשקט​(נשלטת) • 16 באוק׳ 2004

שמחה לפגוש שוב את המילים שלך כאן.
הן חסרו לי.
אתה חסרת.
חמוץ, מתוק, מר, מפולפל וחריף.
התגעגתי.

TooT​(נשלטת){פטרוניוס} • 16 באוק׳ 2004

"חסידים לבית הרב כלובמן. זה מה שקורה כאן. תנועה חדשה קמה בישראל. הכלובמנים כ כל כלו כלובמן מצלופמן".

חחח גולדי .... כולנו נפגש בסשן שחרית


מצויין.

מייפל​(לא בעסק) • 16 באוק׳ 2004

הוא חזר!
האיש הזהוב שעושה אותי שמחה חזר.
תישאר כאן גולדי. אל תלך.

גולדי!

masterhaifa​(שולט) • 17 באוק׳ 2004

אני לא יודע אם זה יחדש לך
אבל גם בוורד אפשר לכתוב בצהוב על כחול- ואם קצת תתאמץ גם על שחור!

יופי שחזרת ותמסור את תנחומינו לסופרמן על כריטופר ריב ולבץ ואוזה עלעוזי חיטמן

התן והג'ירף

amuka • 17 באוק׳ 2004

בכל אחד מאתנו קיימים זה לצד זה תן וג'ירף. יש אלו מביננו שאצלם התן הוא הדומיננטי,
ויש אחרים אשר הינם ג'ירפות, לפחות רובו של הזמן.
הג'ירף הוא החיה עם הלב הגדול ביותר בקרב חיות היבשה (30 ק"ג ואף למעלה מכך). הוא בעל צוואר ארוך המאפשר לו להסתכל קדימה ובמבט רחב . הג'ירף הוא חיה חזקה אך לא אלימה.
התן, הוא נמוך לעומת הג'ירף וניזון מיצורים אחרים. חלשים ממנו, או כאלו המצויים במצב זמני של חולשה. (ע"פ מודל לתקשורת לא אלימה אותה הגה ד"ר מרשל רוזנברג).

חושבת על כמה קשה להיות ג'ירף בגוף של תן. כמה קשה לסחוב את הלב הענק הכבד והרחב....
מקווה בשביל התן-ג'ירף בסיפור שהוא ימצא את המקום החם להניח את ראשו, לשקוע עם ליבו הרחב באהבה, נתינה וקבלה.

ריגשת אותי גולד.

העלית בי חיוך

hisense • 17 באוק׳ 2004

מה אומר ומה אגיד, זאת פעם ראשונה שאני קורא פוסט שלך ( כך אומרים ?? )
הופתעתי , חייכתי , סוקרנתי , ולבסוף אפילו צחקתי.
מופלא, תודה. [B]