G-O-L-D(שולט)
|
לפני 20 שנים •
17 באוק׳ 2004
שוקולד בנחיריים
יש מסעדה אחת בתל-אביב, שכשאתה עובר לידה, אתה פשוט מוכרח לעצור מהליכתך, לעמוד במקום ולמלא את ריאותיך בריחות העולים ממנה. זה מקום קטן, חבוי, מקום בו מבשלים תבשיל אותו לא ניתן להשיג בשום מקום אחר. לאור נרות, לקול מוזיקה שקטה, לריחות הממלאים את הנפש, במטבח צפוף, אל פנים סירים ותנורים, הם מבשלים שם, אהבה.
* "תגיד לי, מה הפכת לי רומנטיקן?" הוא מחייך אלי. "למה?" "לא יודע, בא לי בפוזות על סירים ומחבתות, אולי תלך תלמד בתדמור?" "מה יש לך? אתה בזמן האחרון קצת הזוי אתה יודע?" "ת'חושב?" "כן". "לא יודע, ככה את מציג אותי..." "אני?" "לא, לא אתה, החצי השני שלך, זה שלא מודע לחצי השני שלו שלא מודע לחצי הזה שמתקתק עכשיו..." "בלבלת אותי". "גם אתה אותי". "וואי איזה שיר..." "אל תחתוך נושא". "לא חותך רק אומר איזה שיר יפה". "איזה שיר זה, של מי הוא?" "לא יודע, אבל בא לי טוב עכשיו". "אה רגע אני מכיר אותו... נו.. איך קוראים להם?" "לא יודע", אני מחייך, "EVERY WHERE YOU GO YOU ALLWAYS TAKE THE WEATHER WITH YOU..." אני מהמהם וההוא, זה עם הגלימה, מביט בי, מחייך, מושך בכתפיו ומצית סיגריה. "תגיד..." אני אומר לו, "התחלת לעשן?" "כן". "למה?" "לא יודע, סתם..." "בשביל מה זה טוב? הרי זה לא בריא". "שטויות אחי, אני סופרמן", הוא אומר ואז יורק הצידה ומגרבץ. "וואו, מה קורה לך? הפכת שכונתי". "שכונתי?" "כן". "ומה רע בזה?" "לא יודע..." אני אומר וחושב על זה לרגע. "תחשוב, תחשוב", הוא אומר ואני מחייך. התבגר לו הסופרמן שלי, קיבל אישיות. "מה ת'מחייך?" הוא שואל. "סתם, חושב..." "על מה?" "על ימים טובים יותר..." "תגיד..." "הא?" "מה יהיה איתך?" "למה אתה מתכוון?" "אתה, אתה חפרפרת..." "מה?" "חפרפרת, אתה כל הזמן חופר!" "חופר במה?" "במה שאתה רק יכול, עזוב אותך, תחייה!" "ומה שאני עושה זה לא לחיות?" "אתה חושב שלכתוב על החיים ולתאר אותם כל הזמן מהצד עושה אותך חי?" "לא יודע..." "איך חי? איך?" "למה?" "כי למי שיש זמן להביט מהצד על דברים, מן הסתם לא עוסק בהם!" הוא קובע ואני מביט בו ופוער את עיני. * וואלה, איפה הימים של השכונה... פעם, פעם השכונה היתה הכול והיום, היום הכול התחפר לו פנימה. הכול תחת מסווה, מאחורי מסך, מאחורי חומות, פחדים. הכול מסוייג, ציני, חסר סבלנות. אנחנו כבר לא עוצרים להריח ריח טוב שבוקע ממסעדה ברחוב. אנחנו לא עוצרים להריח את ריח השוקולד ממפעל עלית, אומרים שלום ברחוב, קופצים לחבר מבלי להודיע, מחפשים אסימון, יוצאים לטייל במולדת, חיים בשכונה. פעם, כשהייתי ילד, היה לנו עץ ענק בחצר. כמה חלומות הגיתי בצילו, כמה משחקים שיחקתי סביבו וכמה פעמים נעלמתי בין ענפיו לעולמות רחוקים. עץ. עץ ענק. לפני כמה שעות עברתי שם, ברחוב ההוא שבו התגוררנו בעודי ילד. חיפשתי אותו... כשאתה צריך לחפש אחר משהו שבילדותך היווה כסימן דרך והיה כמגדלור עירוני המסמן לך את הבית, זה כבר אומר הכול. חיפשתי, וכשלא מצאתי, החלטתי לרדת מהאופנוע ולחפש אותו רגלית. הוא היה שם. כלומר לא הוא היה שם, אלא רק גזע כרות שנשאר כחלקת קבר לילדות שלי ושל כל חברי השכונה. כמה חבל... * יש לפעמים, שכשריח מסויים עולה לך בנחיריים, הוא פשוט שולח אותך אל ימים אחרים. ימים של פעם. ימים של שכונה, תום, עצים, של מגע אנושי. וכשזה קורה, אתה מבין שהעבר, העבר חי בך, וכנראה, רק כנראה, שהוא יחייה שם עד יומך האחרון... אמן! |
|
|
בשקט(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
18 באוק׳ 2004
כבר אמרתי
שאין עליך בליטוף הנשמה.
מהבוקר אני מסתובבת עם ריחות הילדות שלי, מענגים, חמוצים, מרירים.. ריחות פריחת ההדרים באביב והקליפות בחורף... |
|
|