בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מראת הדום

אדם אחד​(שולט)
לפני 20 שנים • 18 באוק׳ 2004

מראת הדום

אדם אחד​(שולט) • 18 באוק׳ 2004
חלק ראשון: פלסטיק

אדם
בוקר יום ראשון במשרד. דואר נכנס, דואר יוצא, קפה מהפקידה והטלפון מצלצל.
אפילו קפה לא נותנים לשתות כאן, אני רוטן לעצמי ומרים את השפופרת, "שלום."
"אדם?" נשמע קולה ואני מרגיש שהלב צונח ישר לתחתונים שאני לא לובש.
"עידית?"
"אתה מתפלא?"
"מתפלא מאוד, אבל גם שמח," אני עונה.
"חזרנו לארץ," היא מעדכנת אותי, "ואני... התגעגעתי אליך קצת. חשבתי עליך. רציתי לדבר."
"בשמחה," אני עונה בחיוך, "יש לי הרבה מה לומר לך ואפילו יש לי על מה להתנצל."
היא צוחקת, כמה שהתגעגעתי לצחוק שלה, "אין צורך להתנצל, באמת. אני רוצה לבקש ממך משהו. אני אפילו חושבת שאתה חייב לי."
"אני שומע," אני משיב, ומיד ממשיך, בהכירי אותה, "שומע וגם מקשיב!"

"אני רוצה סשן," היא אומרת וגורמת לי להניח את ספל הקפה מידי.
"בשמחה," אני עונה, לא מאמין למזלי הטוב, "את בטוחה?"
משהו חשוד בקולה כשהיא עונה, "לא מתאים לך להסכים בלי לשמוע את המחיר."
"כן... ובכן...," אני ממלמל, "גם אם המחיר כבד אני חושב שאני חייב לך."
"אז אולי תשמע אותי עד הסוף?" היא נוזפת.
"כולי אוזן," אני עדיין מנסה אותה.
"אני רוצה סשן, אחרון אחרון, אבל בסוויץ'. אתה הסאב- אני הדומית. אתה חייב לי, אתה זוכר?"

אני שותק בהלם. מה היא רוצה? אני מעביר לעצמי את כל האפשרויות בראש, נקמה? מה היא רוצה להשיג? מה? אני מרגיש את הלב שלי הולם. מה היא תאמר אם אסכים? ומה אם אסרב?

"אדם?"
"כן," אני עונה במאמץ, "אני צריך לחשוב על זה. איפה אני יכול להשיג אותך?"
"תרשום מספר," היא משיבה, "אני בדירה הישנה שלנו, מסדרת. את הילדים אני אעביר בשבוע הבא מהמלון."
אני רושם בשקט.
"אני רוצה אותך, אדם. עדיין, למרות. תחשוב על זה."
"אני אחשוב," אני עונה, "ואני מבטיח לך תשובה עד הצהריים."
"סומכת עליך. ביי חמוד."

עידית
שלוש שנים היו לי לחשוב על זה. לא הייתי צריכה לעבוד במשך השליחות, בעלי הרוויח מספיק בשביל שלוש משפחות. חוג פה, חוג שם, חברות, לימודים, ילדים. וחשיבה. הרבה חשיבה. לא חיפשתי מאסטר תחתיו.
החשיבה מייצרת תובנות, פעולות. ואני הבנתי אכזריות מהי. ממנו למדתי, בשיחות שניהלתי איתו בראשי עשרות פעמים. 'למדתי מהטוב ביותר,' הייתי מחייכת לעצמי.

התוכנית נרקמה קצת לפני שחזרנו לארץ. היה לי ברור שהוא ישמח לשמוע אותי. אהבות גדולות מתות לאט. מה שלא היה לי ברור זה למה אני צריכה את זה.
'אולי אעזוב את זה ואמשיך הלאה?' הייתי שומעת את קול א' בתוך ראשי, 'האם אני מעוניינת ללמד אותו שיעור? מה יצא לי מזה?'
'ומה זה אומר עלי, בעצם?' שאל קול ב'.
לא היה לי ספק שיסכים, ולו כדי להוכיח לי שהוא לא מאויים ממני. אני הרי מכירה אותו לפניי ולפנים. היוהרה הזו שלו הכריעה את הכף. זה מה שהוא חושב? מגיע לו שיעור, בהחלט מגיע.

אדם
אני בוהה ברחוב שבחוץ. העבודה ממני והלאה. כל כך הרבה פעמים חשבתי עליה מאז הפעם האחרונה ההיא. בשמחה הייתי מחזיר את הגלגל אחורה. כל כך הרבה פעמים סובבתי את הסשן ההוא בראשי, לכל הכיוונים. הייתי עושה אחרת. הייתי עושה הכל אחרת.

אני נזכר בכעסי עליה באחד הסשנים האחרונים שביצענו יחד.
"למה לא אמרת את מילת הביטחון?" זעמתי עליה כשנגמר והיא נאטמה בפני, "למה? הרי זו אמורה להיות התקשורת שלנו! למה?"
שבועות לקח לי להוציא ממנה את התשובה.
"רציתי שנפרוץ גבולות," היא ענתה לבסוף, "רציתי ללכת עד הסוף. סמכתי עליך שתקרא אותי, שתדע."
"אנחנו אנשים שונים," עניתי אז, "מילת הביטחון הצהובה נועדה גם עבורי, ללימוד שלי, ואת שללת ממני את האפשרות ללמוד. איך אדע אם הגזמתי, או אם הכיוון לא נכון? למה לא השתמשת בה? למה? למה... למה..," הטלתי עליה חלק מהאחריות על כישלוני הצורב.

מדוע היא מבקשת ממני את הבקשה הזאת? את הסשן ההפוך הזה? הרי היא יודעת שאין בי רצון להיכנע. מעולם לא היה לי כזה. אם כן, מדוע? האם זאת נקמתה המתוקה?
'יתכן, בהחלט יתכן,' אני עונה לעצמי, ' אבל אני מכיר את עידית, היא לא כזו שקופה. יש שם עוד משהו... אבל מה?'
ומה אשיב? אני אכן חייב לה, אפילו בגדול, אבל האם עד כדי כך? ואם אעשה זאת, מה זה יאמר עלי? האם היפוך צד ישחרר אותי ממנה? האם אני רוצה בכלל להשתחרר?

ראשי סחרחר משאלות. פרפרים בבטן מאשרים עבורי שההתלבטות עומדת בפני הכרעה. איני מאוים. הרי פעמים רבות טענתי שכניעה והתמסרות נאצלות בעיני. הגיע הזמן לפרוע את השטר. מה היא כבר יכולה לעשות לי? כאב היא יודעת שאני לא אוהב, ואין דבר בעולם שהיא תוכל לעשות שישפיל אותי. מדוע לא, בעצם? הרי תמיד הייתי סקרן.

רגע, אולי זה בדיוק העניין? אולי היא תכאיב לי למרות זאת? טוב, בדיוק לשם כך נועדו הרמזורים ומילת הביטחון, אני מרגיע את עצמי, אם היא תלך למקומות שלא אהיה מוכן אליהם - אעצור אותה. אני לא חושש. אני בשליטה בכל מקרה. לי אין בעיה לעצור.

אבל האם משום כך איני חושש? ובעצם, האם איני מסרס בכך את הסיטואציה מתחילתה? אני משרטט את המילה ס-י-ט-ו-א-צ-י-ה, מקיף אותה במלבן שהולך ומכחיל.

לא, אני מחליט, מושיט את היד לטלפון הרבה לפני הצהריים, למעט טרוף, אני אתן לה חבל ארוך ככל האפשר. היא רוצה סאב? אני אהיה סאב לתפארת מדינת ישראל!

עידית
הטלפון מצלצל, יוצר הדים מול החללים הגדולים בדירה הכמעט ריקה.
מי זה יכול להיות? מי בכלל יודע שאני פה ולא במלון? אדם? לא יכול להיות. הוא לא יתקשר כל כך מהר.

אבל זה דווקא כן הוא. קר רוח, כמו בימים ההם. שליטתו העצמית מרשימה אותי. נכון שבניתי לו את המלכודת, נכון שסמכתי שיסכים, הסקרן, אבל תשובתו החיובית עדיין מדהימה אותי, מוציאה ממני משפט שלא רציתי לומר, "אני מעריצה את האומץ שלך."
"אומץ?" הוא שואל, מופתע, "מה הקשר? אני סקרן ואני חייב לך, אז החלטתי בחיוב."
הו, כמה קל, "מה תפיק מכך?" אני מקשה.
הוא מפתיע אותי בגילוי הלב שלו. כנראה שהמרחק עדיין לא מפריד בין הלבבות, "הייתי רוצה לבכות, להתפרק פעם אחת," הוא עונה ומיד מתעשת, "אני לא סאב, אני לא מרגיש רצון להיכנע, אני לא נהנה מכאב ואין בעולם מה שישפיל אותי."
אני שומעת, מופתעת ומשועשעת כאחד. כן, נשאר שחצן, האיש. בהחלט, "יום שני נוח לך?" אני שואלת.
"כן," הוא עונה," נוח מאוד."

אדם
"האם תתני לי מילת בטחון?" אני שואל, "האם תרצי לשאול אותי משהו? קווים אדומים, למשל?"
"אדם, אתה צריך להבין שכרגע אתה לא מנהל את ההצגה," היא עונה לי ומערערת לראשונה את בטחוני, "כשאני ארצה לשאול - אשאל וכשאני ארצה לקבוע- אקבע. חוקי המשחק השתנו כרגע. זה ברור לך?"
"כן גברתי," אני משיב, ספק בכבוד ספק בצחוק.

היא לא נגררת אחרי המניפולציה, "טוב מאוד," היא עונה, "אחזור אליך בצהריים. עד אז אתה תבחר מילת בטחון אדומה לסיום הסשן ומילת בטחון צהובה לעצירת פעילות זמנית."
"למה שאבחר? למה שלא תחליטי עבורי?" אני שואל, מנסה לחמוק מאחריות.
"אדם," היא עונה, "השליטה מלמטה שלך לא משהו. או שאתה מוכן לסשן או שלא. אם מראש אתה מתכוון לסרס אותי על כל צעד ושעל לשם מה אתה מסכים בכלל?" האם אני שומע אכזבה בקולה?
"טוב," אני נושם עמוק, "אשתדל. אחזור אליך בצהריים."

עידית
הוא ממשיך לנסות לנהל את ההצגה. ניסיונותיו לשליטה מלמטה משעשעים וגורמים לי בה בעת לרצות לחבק אותו ולהבטיח לו שהכל יהיה בסדר. האם הוא לא מבין שבעצם הם מסגירים את חששותיו ואת מעצוריו?

"טוב," אני חותכת, נותנת לו משימה קטנה. גם אני צריכה זמן כדי לחשוב איך אני רוצה שהוא יפנה אלי. 'גברתי' הקלאסי? 'מלכתי?' 'אהובתי' הופך הבטן? מה לא ישכיח את המשימה הניצבת בפני? מול כל האפשרויות העולות ויורדות, 'גברתי' נשארת האופציה היחידה. יהי כן.

יש לי שאלות רבות אל עצמי, אבל לא פחות שאלות החוצה. עד כמה אני חייבת בכבודו? אני תוהה מול עצמי, ומה יקרה אם ארצה להתייעץ עם מישהו? אני לא רוצה לחשוף אותו, אך יותר מכך- אני לא רוצה לטעות. אני חייבת, גם לי וגם לו, את ההוכחה שאני טובה עבורו יותר משהיה עבורי.
אדם אחד​(שולט)
לפני 20 שנים • 18 באוק׳ 2004

מראת הדום

אדם אחד​(שולט) • 18 באוק׳ 2004
חלק שני: זכוכית

אדם
בכל פעם שהיא מעירה לי על שליטה מלמטה אני תופס שאני בכל זאת מנסה לנווט אותה. מזכיר לעצמי שוב ושוב שהסכמתי להיות מובל, אך מותח את החבל כל פעם מחדש. מה יש? הכי הרבה היא תעניש אותי. מדוע לא להשתובב קצת? מדוע לא להטעים אותה מה שהטעימה אותי?

כבר צהריים. הטלפון ממנה מתעכב. האם ויתרה? האם זו הייתה מהות השליטה שלה בי? להביא אותי עד לכאן ולזנוח את הרעיון? אני חושש שאת אנחת הרווחה שלי כשהיא מתקשרת שומעים בכל המשרד.

"בחרת?" היא שואלת.
"כן."
"קדימה."
"הכינוי בו כינית אותי כאדונך ישמש אותי כמילת בטחון אדומה ו'אדם', הכינוי הנוכחי שלי, יהיה עבורי מילת הביטחון הצהובה." אני מעניק לעצמי ציון גבוה על שליטה מלמטה.
"מקובל עלי. רק כדאי שתדע מעכשיו: על כל מילת בטחון יש מחיר."
"מחיר?" אני שואל, מופתע, "גם על מילת הביטחון האדומה?"
"כן," היא משיבה בטון רגיל לחלוטין, "גם עליה."
"למה את מתכוונת?" אני שואל בחשש, נזכר בסשן ההוא, האחרון. היא הולכת לנקום בי. היא הולכת לנקום בי.
"אתה תדע הכל בבוא הזמן, אל דאגה," היא משיבה.

עידית
אני גורמת לו לחוש שהמילים שהוא בוחר מטרידות אותי. נותנת לו את כבודו ואת ההרגשה שהוא יודע מה הוא עושה, אומן השליטה המנטאלית. שאננותו משרתת את מטרתי. אני ממשיכה לשחק את המשחק, "אין בעיה," אני עונה בקלילות, סומכת על זה שהוא יראה זאת כמניפולציה לא מוצלחת.
היזהרי, אני מזכירה לעצמי שוב ושוב, הוא מכיר אותך, אסור לך למעוד.

עדיין, אני מרשה לעצמי להיות מופתעת כשהוא מספר לי שיידע את אווה, חברתנו המשותפת, איתה שמרתי על קשר גם מעבר לים, כי הסשן עומד להתרחש.
"לא התביישת? אני שואלת אותו, "אווה רואה אותך כשווה אליה. היא דומית ואתה דום. זה לא מטריד אותך?"
"אני שלם עם החלטתי. מדוע שאתבייש?" הוא מחזיר בשאלה. צודק, ללא ספק. ובהיווכחות שהוא צודק אני מבינה שאני מעריצה אותו, פשוט כך. המשימה לא תהיה פשוטה. איש נבון עומד מולי, נבון וחסר פחד או בושה.

"לאורך הסשן אתה תפנה אלי כ'גברתי', ובצורה זו בלבד."
"אין בעיה," הוא משיב.
"האם יש לך קווים אדומים?" אני שואלת
"כן," הוא עונה, "שלושה. ראשית, ללא סימנים, שנית, את לא מכניסה בשום צורה את המשפחה שלי לעניין ושלישית הישבן שלי נשאר שלי, את לא מחדירה לשם דבר."
"זה הכל?" אני שואלת בחיוך.
"זה הכל," הוא עונה ברצינות, "כל השאר לשליטתך."
"מוסכם, אם ככה," אני נועלת את ההסכם," וחוץ מזה- תודה."
".על מה?" הוא מופתע.
"על כך שנתת לי אפשרות להתייעץ עם מישהי מהתחום. לא תזיק לי מישהי להתייעץ עימה. אחרי הכל, אנחנו לא רוצים טעויות קריטיות מדי, נכון?" אני מסיימת בחיוך.

נע בין בטחון לחשש, אני יודעת שהוא מנסה לצפות את צעדיי. אני משאירה אותו עם מחשבותיו.

אדם
מעניין לי, אני חושב, זה כמו לשחק שח-מט עם יריב כמותי. הפוך על הפוך על הפוך. מה היא מתכננת? אני יודעת שהשאלה הזו תישאר עוד מאות ואלפי פעמים בשבוע הקרוב. וככל שיתקרב זמן פגישתנו היא תטריד אותי יותר.

אני בונה תסריטים, מחבר, מוחק, שואל את עצמי מה הגיוני שתעשה ומה לא, מנסה לחזות את צעדיה על פי היכרותי עימה. באופן מוזר אני מרגיש עוצמה בדיוק כפי שאני חש לפני סשן בו אני מוביל. למרות שאני מנסה להזכיר לעצמי שאני סאב ועל כן התכנון אינו בידי, איני יכול לשנות מהרגלי.

יום העבודה עובר בעצלתיים. הריכוז ממני והלאה. לא יכול לחשוב על כלום. טוב, כמעט על כלום. וכשנובט רעיון נוסף של שליטה מלמטה אני לא עוצר לחשוב ולו לשנייה לפני שאני מתקשר אליה.
"מה שלומך?" אני שואל.
"מה שלומך גברתי," היא עונה, "בדיוק כמו שהיה לפני שעתיים."
"הלו," אני מתרגז, "עכשיו נדבר רק ככה?"
"מדוע לא?" היא שואלת, סונטת בי, "מתחרט?"
"אני הסכמתי לסשן כזה, לא למערכת יחסים. אני לא הסאב שלך, חמודה, רק באותה מסגרת זמן שקבענו," אני אומר בתקיפות, שוכח תוך כדי כך את מטרתי.

עידית
הוא מתקשר אלי לסמול טוק. זה משהו שאני חייבת לעצור למשך הימים הקרובים. שיחות בטלות רק יגרעו מהפחד שלו, אותו אני רוצה.
אני משחקת איתו משחק מוכר ומצליחה בניסיון ראשון. הוא מתרגז. הופה! כל כך מהר?

אני מוכנה להודות ביני לביני שיש משהו בדבריו, אבל את ה'חמודה' שהוא משחיל שם אני לא מוכנה לקבל, כמו גם את הביטחון שהוא מפתח. אי לכך אני משנה מיד את הטקטיקה.
"אתה צודק, אדם, אני מצטערת, אולי תעדיף שלא לדבר בכלל עד לסשן?
לרגע נדמה שבלע את הפיתיון. הוא נשמע מפויס, "כרצונך חמודה" הוא אומר.
רק שאני לא מצליחה אפילו לפתח חיוכון קטנטן כשהוא ממשיך, "שינית טקטיקה, הא?"
אלוהים אדירות! אני חייבת לעמוד על המשמר כל הזמן. אסור לי להיות שאננה.

"ייתכן," אני עונה בזהירות, "אך זכור שיש דברים שאעשה מתוך אהבה גם אם לא תבין אותם במיידי, ושאני עדיין רוצה לקיים את הסשן הזה."
"טוב," הוא מסכים, "בעצם, התקשרתי בכלל כדי להגיד לך שאביא לך מתנה לסשן, או ליתר דיוק, לאחריו."
שוב הוא מפתיע, שוב ניסיון לשליטה מלמטה. כמה עוד יהיו עד שנגיע לרגע האמת? אני שוב מציינת באוזניו שאני מבינה מה הוא עושה.
"תמיד תוכלי להעניש אותי," הוא אומר בחצי חיוך.
"בהחלט," אני עונה, "קיוויתי שלא יהיה לי צורך בכך, אך אם לא תהיה ברירה..." הוא מעייף אותי.

אדם
אני מודע לכך שהיא מתמרנת אותי, אפילו מופתע מהצלחתה, אבל מרגיש שעדיין אני מושך במספר חוטים. שליטה כלשהי עדיין יש לי. המניפולציה הקטנה שלי בטח מטרידה את מנוחתה. אני מכיר אותה.

בשיחת הטלפון הבאה היא נשמעת עניינית לחלוטין, "אתה צריך להביא איתך חבילה מאווה," היא אומרת.
"חבילה?" אני שואל.
"חבילה סגורה הרמטית, ליתר דיוק, כך שאני אדע אם פתחת. אתה מבין?"
"מה יש בחבילה?" אני שואל, יודע שהיא לא תענה, אך מקווה שתפלוט רמז.
"לא מפריע לי לומר לך, "היא עונה ביבושת, "אביזרים שונים שאין תחת ידי, שמנים להרגעה, כאלה דברים."
"ואם לא אביא אותה?" אני שואל, בודק עד כמה זה חשוב לה, אולי מכאן אוכל להסיק משהו.
"אז אצטרך לאלתר," היא עונה, "ואני חושבת שלא כדאי לך שזה מה שיקרה."
"ואולי אפתח אותה בכל זאת?" אני מנסה לקטנר אותה.
"רק אם החלטת לבטל את הסשן," היא משיבה, חותכת.

עידית
אני מודיעה לו על השליחות שהוא אמור לעשות. אני באמת צריכה את האביזרים שיש לאווה. לא טרחתי לרענן את הציוד שלי בזמן שהייתי בחו"ל. אך מעבר לזה, לשליחות הזו יש מוטיב מנטאלי חשוב. הוא מתכוון לשגע אותי? אני אראה לו באמת איך משגעים מישהו.

אני לא יכולה שלא לתהות האם יש לו מושג מה יקרה, עד כמה הוא יוכל להבין מתוך ההכרות שלו אותי, האם אני מגזימה, האם אני טועה בהנחות הבסיס שלי, האם יבין בכלל, האם יקבל. שאלות, שאלות, שאלות. קשה לי עם המחשבה שאני עלולה לטעות לחלוטין, להגזים, לפרק אותו בלי יכולת להרכיב בחזרה. יותר מקשה. זה מפחיד.

הסשן הולך ונבנה במוחי ותחושת הכוח שמביא איתו תהליך התכנון מענג אותי. איני רוצה ליפול למלכודות הרגילות והמשמימות, איני רוצה להיות דומית רדודה שנלקחה מאיזה סיפור פמדום סוג ז'. אני רוצה עבורו ועבורי חוויה מטלטלת, עוצמתית, ייחודית, חד פעמית, שאחריה אשאר רק אני צרובה במוחו. רק אני ושום דבר מלבדי.

וכשמושלם המשפט האחרון במחברת שבסוף היומן שלי, זה שלאף אחד אסור לראות, אני מבינה שהפאזל הושלם. הכל בנוי, עד הפרט האחרון. אני אשפיל אותו ואנצח אותו במגרש שלו. בנוק אאוט. הוא יקבל את השיעור המגיע לו כל כך בצדק ואז נוכל להמשיך, ביחד או לחוד. מה את רוצה באמת? אני שואלת את עצמי בפעם המיליון מאז שהחלטתי להציע לו את ההצעה, ביחד או לחוד? כשאגיע לגשר אחצה אותו, אני עונה לשדון הקטן שעל כתפי. עכשיו לך מכאן!

אדם
על הרכבת, בדרך אליה, אני מרגיש שאנן. קורא ספר, בטוח בעצמי, סקרן לחוויה. מה שיהיה, אני יודע, אני אעמוד בזה. היא רוצה להכאיב לי? שיבושם לה. אתן לה את ליטרת הבשר שלה. מנצחים יכולים להרשות לעצמם להיות נדיבים.

רק שלא תשחק איתי משחקי זחילות, עולה המחשבה המבחילה כשאני מבין שזה חצי עמוד לא קלטתי ולו מילה אחת בספר, זה יהיה כמעט עלבון לאינטליגנציה שלי. שלא תבזה את עצמה, אני מהרהר, בזה באמת לא אוכל לעמוד.

כשמגיעה עגלת הקפה, בדרך לארנק, אני נתקל בחבילה. לוגם את הקפה הזוועתי באיטיות אני לא יכול שלא לחזור אליה שוב ושוב. מה יש בחבילה הזאת? למה היא לא מרעישה כשאני מטלטל אותה? האם יש בה גאג? אני נבהל. מה אעשה באם תהפוך אותי לחסר אונים? לא אעשה דבר, אני מחליט, מרגיע את עצמי כמעט בכוח. אני לא אפול בפח. אחיזות עיניים הן לחם חוקי. אותי היא לא תוכל לנצח. אני אולי חושש קצת מהבלתי ידוע, אך עדיין בטוח בעצמי.

עידית
הכל מוכן. את הרשימות שלי אני קוראת שוב, ליתר בטחון. בודקת את המלאי, מציגה את כולו, שיראה, שישאל את עצמו, שיפחד.
הוא מודיע שהוא בדרכו, עוד מעט יגיע. הוא לא רצה שאקח אותו מתחנת הרכבת, "אני צריך את הזמן לעצמי, את השקט שלפני הסערה," הוא אומר, "אני אקח מונית."
סערה אכן מתקרבת ובאה.
אני נושמת עמוק, מקווה שחשבתי על הכל.

נקישה בדלת. הוא כאן. בשלוש השנים שחלפו הוא רזה מאוד. אני מחייכת אליו "יפה לך ככה!"
אם זה לא היה סשן הייתי מיד גוררת אותו אל בין הסדינים.
אדם אחד​(שולט)
לפני 20 שנים • 18 באוק׳ 2004

מראת הדום

אדם אחד​(שולט) • 18 באוק׳ 2004
חלק שלישי: מראה

אדם
הייתי פה רק פעם אחת בעבר. הדירה כמעט ריקה, אבל בדרך לחדר השירותים אני מציץ לחדר השינה שלה. מיטה יש. והיא מוצעת. במאמצים אני מונע מעצמי לשאול אותה האם תכננה עליה.

לבושה בשחור, מחויטת, הכוח קורן ממנה. אני כל כך רוצה לחבק אותה. כבר שלוש שנים שאני רוצה.

"שב," היא אומרת לי, "זה ייקח קצת זמן. אני צריכה לתת לך מסגרת והוראות."
היא מתיישבת בקצה השני של הספה, מתבוננת בי בשקט. אני בולע רוק, מבין שעכשיו מגיע רגע האמת. אני דרוך כקפיץ, יושב זקוף, כמעט כתלמיד בית ספר, מחזיק את ידי בכדי לא להראות חולשה כלשהי, יודע שהיא תראה כל דבר. איך הסכמתי לזה? מה אני עושה כאן?

עידית
'תתחילי,' אני אומרת לעצמי, 'תני למילים לסדר שקבעת להרגיע אותך. הגיע הזמן, הגיע הרגע שתכננת כל כך הרבה זמן .'

אני מחלקת לו הוראות חוזרת על מילות הביטחון שבחר, "באמירת צהוב תקבל עשר הצלפות. באמירת אדום לא תראה אותי יותר לעולם." אני בוחנת את שפת גופו למשמע ההוראות. בול פגיעה. על זה הוא לא חשב.

הוא שואף אויר, לא בטוח פתאום. מאוד לא רגוע, הוא ממולל את קצה הכרית שלידו. 'מה אני עושה לאיש הזה?' אני שואלת את עצמי, 'זה האיש שאני אוהבת! מה אני עושה לו?'
פרץ הבהלה מוכנע מיד על ידי ההיגיון. 'מה שצריך,' אני עונה לי.

אדם
על זה לא חשבתי בכלל. הצלפות? אני שונא כאב. לא לראות אותה יותר? לעולם? זה מכווץ לי את הבטן. המחיר כבד לי, כבד מאוד.
אני אעמוד בזה, אני מבטיח לעצמי שוב, אני חייב לתת לה לפחות את מה שהיא נתנה לי. ואם לא, אז אעצור, לפחות זה אעשה בזמן. אני מעודד את עצמי.

"תתפשט," היא מורה לי, משלבת רגל על רגל.
"כן גברתי," אני עונה ומבצע.
"תסתכל לפה," היא אומרת, מצביעה על שולחן רחב, עליו מסודרת תערוכה של כלי משחית מוכרים.
אני שותק.

"הבאת את החבילה?"
"כן גברתי."
"פתחת?"
"לא גברתי".
" הנח אותה על השולחן ושכב על הבטן," היא מצווה.

הרצפה קרה. אני מחפש תנוחה נוחה ככל האפשר, ללא הועיל. קר, קשה. לא נוח לי
היא מהדקת לפני כיסוי עיניים, בודקת האם האור חודר אליו, "כדי שלא יהיה לך קשה איפה שלא צריך," היא מסבירה לי, "אני אקל עליך קצת," היא מסיימת לעוור אותי.

אני חש אותה סובבת אותי כשאני עומד במקומי. השמיעה מתחדדת. אני מרגיש שעיניים צומחות לי בגב. מה היא תעשה עכשיו? מה היא תעשה?

צליל מתכת מבשר את אזיקת ידי לרגל השולחן הסמוך. את רגליי היא מחברת לשרשרת ברזל ארוכה ומצלצלת. הבהלה עולה בי. האם אני סומך עליה בכלל? איך נפלתי במלכודת הזאת? מה היא מתכננת לי? אולי זה בכלל לא סשן? אולי אין פה חוקים וזאת נקמתה? אני מכחכח בגרוני.
"אל תחשוב אפילו לדבר," היא אומרת בקול מדוד, "הגיע זמן נקם ושילם."

אוי ואבוי, מכך חששתי. אני מנסה להרגיע את מוחי, מבין שאם לא אשחק בזהירות יש מצב שלא אצליח לצאת מפה ועורי על בשרי.

עידית
בדיוק כפי שרציתי ושיערתי הוא מגיע עמוס בביטחון עצמי כשכפ"ץ. מפזר חיוכים לכל עבר, נהנה מהמחמאה על מראיהו, נע בבית כאילו זה ביתו שלו.
שתי דקות לאחר מכן הוא כבר אזוק לשולחן, חסר אונים. בהתחלה הוא עוד מזיז את ראשו אנה ואנה, מנסה לקלוט מה תהיה הפעולה הבאה שלי, להכין את עצמו. אחרי כמה דקות הוא מבין שזה חסר טעם. אני כבר רואה את המסכה מתקלפת לו בקצוות. הוא חושש, מאוד חושש. כל גופו קשיח, מצפה לכאב.

אני חושבת בצער על כל השנים בהן הייתי שפחה, מקבצת את כל ניסיוני ואת כל חוויותי לרגע אחד מזוקק.
הרגע שלו.

אדם
אני מונח לצד השולחן. שקט מסביב. אני לא מרגיש אותה. בקושי רב מצליח לזהות את הבושם שלה. היא עזבה אותי! היא בכלל לא פה!

איך היא עושה לי דבר כזה? האם היא בכלל אוהבת אותי? ומה אם לא? מה אם הכל היה מלכודת ומהאהבה הגדולה שלנו לא נותר דבר? ומה אם בשנים שחלפו היא הפכה לשנאה? עכשיו אני מאוד חושש, מקווה שאני לא משדר זאת החוצה. אני יושב בשקט, לא זז. אני משכנע את עצמי להמשיך לשדר רוגע, בטחון. היא הרי אדם שפוי, היא לא תסכן את עצמה. היא לא תגיע רחוק עד פיצוץ, עד חשיפה, היא תשמור על שפיות, 'תירגע,' אני אומר לעצמי, 'תירגע.'

אני שומע קולות מסביבי, מתכת במתכת, האם שמעתי זנב שוט מכה בעץ? כמה מזה אמיתי? כמה נועד להפחיד? במה היא עומדת להשתמש עלי? אני מבין שזה מצליח. זה מפחיד.

אני חסר אונים. היא מסוכנת, אני קולט, באמת מסוכנת.
אלוהים, אני חוזר תוך שניות בתשובה מלאה ושלימה, אם אני יוצא מפה שלם אני נודר לא אמשיך בחיי אלה. אני אהיה נאמן. לא אשחק יותר שום משחקים. אלוהים, בבקשה.

עידית
אני בוחנת את האביזרים השונים. מרימה את זה, מזיזה את האחר, נותנת להם לנקוש אלה באלה, מצליפה באוויר עם הפלוגר הכבד, נהנית מהשריקה שהוא משמיע, נותנת לקיין להתנגש בשולחן.

אי אפשר לפספס את הדריכות שלו. הוא מתכווץ במקומו. עכשיו אני יכולה להתחיל.

אדם
אני שומע את השוט באוויר, משהו מצליף בשולחן. התכווצויות לא רצוניות שולטות בי. עכשיו כבר לא איכפת לי מהתדמית. עכשיו זו הישרדות פשוטה, "אדם" אני אומר את מילת הביטחון הצהובה.

היא צוחקת, "אבל עדיין לא התחלנו, תסביר לי למה."
"אני מפחד, אני לא רוצה להמשיך," אני עונה אינסטינקטיבית את התשובה היחידה העולה במוחי. את האמת.
"אז למה אינך עוצר לגמרי?"
"אני לא רוצה שתיעלמי מחיי," אני משיב. האמת. רק האמת.
"אני בונה על כך," היא עונה לי. שמעתי חיוך?

עכשיו יגיעו ההצלפות, אני מבין, מנסה להתכונן לזה. אני מרגיש אגלי זיעה על מצחי. 'תעמוד בזה!' אני מורה לעצמי, 'היא עמדה בזמנו בהרבה יותר. תעמוד בזה.'

עידית
"אתה זוכר מה עשית לי אז?" אני שואלת אותו.
"כן גברתי," הוא משיב.
"אתה יודע כמה זמן לקח לי לאסוף את השברים? אתה מבין שעשיתי את זה לבד כי אתה לא טרחת להיות שם?"
"אני מבין גברתי," הוא עונה.
"אתה מוכן לשלם על כך?" אני שואלת.
"אני אנסה, גברתי. אני אשתדל." קולו כמעט עצוב. אני מבינה סוף סוף מה מייחם בפחד.

"בכל החודשים שחלפו מאז, רק דבר אחד לא הבנתי. למה עשית זאת?" אני אומרת בקול הכי קפוא שאני מסוגלת לגייס, ממשיכה לבנות את המתח, את הפחד. הצעד הבא הוא נקמה. זה ברור לשנינו.
"טעיתי," הוא משיב.
'טעיתי?!' עכשיו הוא מתנצל?! אני מרגישה את הכעס הישן מתעורר, "כמה קל לבקש סליחה," אני אומרת בלעג ברור, רק שהיום זה לא ייחלץ אותך. לא הפעם!"

אדם
היא מפחידה אותי מאוד. הקול שלה מסוגל להקפיא מדבריות באפריקה. את האכזריות הזאת למדה ממני ואין לדעת לאן היא המשיכה משם. מה היא עוד למדה בדרך? ואם לא למדה דבר נוסף, האם אני מוכן לאכזריות שאני עצמי נהגתי בה כלפיה? היא למדה. היא למדה. הלב שלי הולם בקצב מטורף.

"עכשיו נתחיל," היא אומרת.
המוח שלי בוער בניסיון למצוא מוצא, נקודת אור. ואין. פשוט אין.

"חשבתי עליך הרבה, היא אומרת, "רציתי להכאיב לך, פשוט להכאיב, אבל החלטתי שאין טעם. אני אדם שפוי ואתה אינך נהנה מכאב. לא פיזי, בכל אופן."
"אז למה?" תיקווה מפעפעת בי תוך כדי תהיה אם זו אינה אכזריות נוספת. אני מפספס את משמעות דבריה.
"כי ככה בא לי," היא ממשיכה, "אבל אני רעה ממך. החלטתי להשפיל אותך."
אני כמעט צוחק. להשפיל? זה מה שלמדה? אותי אי אפשר להשפיל. 'קדימה,' אני חושב, תני את המיטב שלך.'
נרגעתי.

עידית
הפחד והאמת של לפני שתי דקות מתחלפים בביטחון הראשוני שלו ואפילו בתחושת לגלוג שאני מזהה. הוא כבר לא דרוך כמו מקודם. חזרנו לסקרנות?

לא. אני לא אתן לזה לקרות. חידה כפי שהוא עבורי, יש עדיין כמה דברים שאני יודעת עליו. ובדברים האלה אני אשתמש. בנשק שלו נגדו, במגרש שלו לתבוסתו.
אני לא אתן לו לשכוח מי אני.

אדם
היא נוגעת בי. אני כמעט קופץ מעורי, לא הבנתי כמה באמת הייתי דרוך. ידה מתעכבת עלי, נותנת לי זמן להתרגל לתחושה. מה היא עושה?

היא מלטפת אותי, בתנועות ארוכות. ממלמלת בשקט, ספק לה, ספק לי, "אתה חכם, אני בניתי על זה, אתה חכם, בסוף אתה תבין…"

היא ממשיכה ללטף אותי, ידיים, גב, ישבן, ירכיים, שוקיים. ושוב מלמעלה למטה, מעסה את גופי קלילות שוב ושוב.

מה היא עושה? מתי תבוא המכה הראשונה?
בניגוד לרצוני הגוף שלי נרגע לאיטו. המוח, לעומתו, דוהר. נעים לי. אני מנסה להתרפק עליה.
"אל תזוז," היא מצווה וממשיכה. ליטוף ועוד ליטוף "אני אוהבת אותך," היא אומרת, "אני כל כך אוהבת אותך."

ואז אני מבין.

היא השתמשה בפשטות בכושר הדמיון המפותח שלי כדי להפוך חשש טבעי לחרדה, מקלפת תוך כדי כך את מעטה הביטחון העצמי שלי כקליפה דקה, מוכיחה כי הינו יוהרה ותו לאו. מאחוריה אין דבר. היא מעולם לא התכוונה לתת לי כאב. היא יודעת מי אני ומה טבעי.

והבושה עולה ומציפה אותי, חונקת את גרוני, מעלה דמעות בעיני.
אני מייבב, מודע לחלוטין כי הושפלתי, כמו שתכננה. ניצחונה מושלם והיא יודעת זאת. הכעס, הבושה והכאב מתערבבים אלה באלה. היא הבינה. היא פיצחה את הקוד.

על קשיחותי השיבה לי ברוך, על התאכזרותי נתנה חמלה, על משחקי הכוח השיבה לי באהבה.

ושם, במקומי החשוף, החלש, היא מגוננת עלי כתרנגולת על אפרוח בן יומו, כאדון על שפחתו, שומרת על כבודי בעיניה, מעניקה לי חום, רכות ומגע.

באנושיותה היא מתעלה מעלי, משקפת כמראה את דמותי, זו הקלופה, החסרה, הכל כך חסרה.

"תודה," אני ממלמל, "תודה, גברתי."
גלתיאה
לפני 20 שנים • 18 באוק׳ 2004
גלתיאה • 18 באוק׳ 2004
איכותי, מוקפד, וכרגיל- נוגע עמוק.
מישלי
לפני 20 שנים • 18 באוק׳ 2004

מדהים !!!

מישלי • 18 באוק׳ 2004
זה כ"כ מקסים..... שאין לי מה לומר !!!

רק אולי שאני מקווה, שכל האדונים שאני מכירה, יקראו את זה....
וגם.... שהסיפור קצת ממחיש את השוני האדיר שבין גבר ואשה
וגם... את הפער העצום שקיים בין זווית הראייה של הנשלט לבין זו של השולט !!!

מסתבר שבכל זאת היה לי מה לומר.... icon_redface.gif
HotQueen​(שולטת){תחת השמש}
לפני 20 שנים • 18 באוק׳ 2004
קראתי בנשימה עצורה...

נהנתי מאוד מההתפתחות, מהפתיחות שלך,
מהאומץ והרצון לבדוק, להרגיש ולהתרגש.