מיינד
|
לפני 19 שנים •
9 בדצמ׳ 2004
כאב כאב ושוב כאב
אם היו עושים סטטיסטיקה על המילה כאב בשיחה המילה אפשר היה לחשוב
שזה מה שאנו מחפשים פה, אחד לכאוב השני להכאיב. לא חסרים פוסטים על הנושא , מה כואב , מדוע כואב, איך להכאיב, למה להכאיב האם בכלל להכאיב. לקחת את הכאב לעשות ממנו עונג, לקחת את העונג לעשות ממנו כאב. לרגע שוכחים שהכאב העונג הוא לא המטרה, אולי הוא גם לא השביל, הרי בכל מקום בעולמנו יש כאב, מתקנים את הספה, יש לשלם מחיר כבד לתיקון מתקנים את התמונה הישנה מהירושה , כואב לראות את המסגרת הישנה המוכרת מלאה בתולעים, פותחים ספר משנת 1917 והוא מלא בנקדות שחורות חורים , עש ספרים מכוער התחיל ללמוד לקרוא, זה כואב במיוחד ששנה זו היא שנה משמעותית בחייך. נזכרים במשהו שהיה מלפני שנים , ההצפה עולה , הכאבים חוזרים , האצבעות בקושי מסוגלת להחזיק את עצמם מחוברות ליד, וזה כואב, הבטן סופגת, הכאב הוא כאב מחשבתי , לא פיזי יותר, אך גם זה כואב. הלב שנשבר לא פעם , האיחוי הקשה , ההתמודדות עם הלא נודע, מתי אם בכלל הוא יתאחה, האם צריך מישהו מנגד על מנת לאחות אותו , או שצריך ניתוק, שוב כאב,ניתוק מהחיים ,ניתוק מהסביבה, כואב. לקחת את הכאב, לנסות ולכאוב עוד יותר, לחפש כאבים חדשים, למצוא את הכאב כבחירה שלנו, האם זו בריחה שלנו ( ולא סתם אותן אותיות) . לקחת את המונח כאב ולעשות ממנו כלי להנאה, אולי רק כך כולנו מסוכיסטים מאחד וסדיסטים מצד שני רוצים כל פעם מחדש לבדוק עד כמה אנחנו מסוגלים, לגרום לעצמו את מה שבסיס האישי שלנו מאד לא היינו רוצים שיקרה לנו. לעמוד מול אשה, לגרום לה לעשות את רצונך, לדעת שזה לא קל, זה לבטח יכאב לראות עד כמה אתה מסוגל להגביר את עוצמת הכאב, ולדעת מתי אתה מסוגל לעמוד ולומר לעצמך , זהו היא לא יכולה יותר. לחבק אותה אחרי. על מנת לשלוט בכאב של אחד אני לא יודע אם צריך לדעת כאב או לא לדעת מהו כאב כאב שכזה שהופך לעונג, לי הוא לא זכור שכזה, הוא זכור לי באופן שונה לגמרי. כאב שכאשר הגיע יום שבו אמרתי מבחינתי תעשו מה שאתם רוצים אותי זה לא מעניין יותר אולי זו התובנה שהיגעתי אליה אז שחוסר אונים בסופו של דבר נותן לך להגיע לתובנות שלכאורה נמצאות מחוץ לקופסא. לקרוא על כאב ואחרי זה הגעה לאורגזמה. אוגרזמה לא היתה שם, זוכר היטב שיצאו לי המעיים מהמקום, גם המים שקיבלתי במשך יומיים כבר לא היו שם, אבל משהו יצא ,מניין יצא איני יודע. שיהיה ברור לכולם, זה לא כלא, האמינו לי זה היה גרוע מכלא, גם בצינוק אוכלים לפחות משהו כך על פי הספרים והסיפורים, שם גם אוכל לא היה, מים בלבד , זה מספיק ליומיים. שמעתי לא פעם ממישהי שאמרה לי שאולי כדאי שאהיה פעם מהצד השני של הכאב על מנת שאדע מה זה כאבים, האמיני לי והאמינו לי הבאות אחריה, כאבים שכאלו אני לא מאחל גם לשונאים הגדולים שלי, היפה שבזה הוא שאין לי שונאים בעולם. למדתי שם הרבה על כאב, מהו כאב ועבור מה אתה מוכן לכאוב, האם רק דרך כאב אפשר להגיע או שגם ברוך זה אפשרי. אולי העבור מה אתה מוכן לכאוב נתן לי את ההבנה של פילוסופיית החיים שלי. יש אחת שצחקה ואמרה שלא יכול להיות שעם אצבע בודדת אגרום לה לרדת לרצפה במקום הומה אדם , זה לא היה מסובך, אפילו קל, אחרי זה היא עוד עשתה 150 כפיפות בטן במועדון. כן תתפלאו הייתי שם, סנוב או לא סנוב. עצם ההרגשה שאפשר לגרום לשני לעשות את אשר אתה רוצה היא הרגשה מיוחדת, ממלאת , נותנת. אם אקח את הכאב המוכר כל כך לכולנו זה המכאיב וזו שמרגישה, האם אנו משתמשים באחר על מנת להתגבר ולהגיע לנקודה נעימה על מנת לדעת שהיא נעימה באמת ? או שאנו רגילים כך כך לכאב שהכאב הפך עבורינו כלי עבודה ? מדוע בעצם המגע המיני הראשוני הוא קריעת בתולים, זה כואב לבטח, דם, רגש חדש שנוצר, המשפט הידוע לתת לו את הבתולים שלי, מצד אחד דבר יפה ומצד שני כאב. אילו אפשר היה רק על ידי רוך ועדינות להגיע לכל דבר, האם היינו בכלל חיים בעולם של מקל וגזר ( ראו זאת מהתנך) , עונש ותמורה, הרי אלו הם חיינו מהיום הראשון שאנו מכירים את עצמנו. באחד הימים של תקופת הפילוסופיה בחיי כתבתי על עשיר ועני , מיהו עשיר יותר זה שהיה עשיר הפך לעני וחזר להיות עשיר או אחד שהיה עני הפך לעשיר וחזר להיות עני , אם אטיל את הפגורגשן על התמונה הזו אקבל שעל מנת לדעת אנחנו כנראה שוב צרכים להרגיש את החוסר ולהגיע למילוי זה שוב לא על ידי דרך קלה אלא על ידי דרך כואבת. אתמול שבתי וראיתי את הסרט פנטזייה ואת החלק של שוליית הקוסם של פול דוקאס שכולם מכירים כשולית הקוסם של וולט דיסני. הרצון של שולית הקוסם לשלוט גרם לו ליצור אין סוף נשלטים ומתי , כאשר הוא הבין שהוא עשה משהו שאין לו עליו שליטה והוא ניסה להרוס אותו. קמו אין סוף נשלטים אוטמטים לחלוטין ועשו את אשר ידעו.( לידיעה כללית הסיפור נכתב עבור המוסיקה) יש גם לדעת מתי ואיך לעצור את השליטה, בסרט מיקי מאוס משפיל עיניים לקוסם מוריד את הכובע, חוטף מכה בישבן וחוזר להיות שולייה. לא ניסיתי להביא פה ראיה כזו או אחרת לכאב, כן לא לקבוע מהו כאב ולמען מה נוצר רצוני הוא לתת לכל אחד מאיתנו את החופש לא לחפש את הכאב כי הוא נמצא בתוכנו, לקבל את הכאב כי הוא שם ולעשות עם הכאב את אשר הוא רואה לנכון. יש כאלו שיברחו ממנו כי הוא לא מוכר, יש כאלו שיברחו ממנו כי הוא כן מוכר, יש כאלו שיתמודדו איתו למען ניסיון הניצחון עליו, יש כאלו שיתמודדו איתו כי הוא קיים. מהו הנכון. אין נכון לכל אחד מאיתנו יש את הנכון שלו, אנחנו לא פסיכולגים ואל לנו לתבוע משפטים ומילים. הם בשמים גבוהים מאיתנו עד מאד. אני רוצה למסור בזאת תודה למישהי מהכלוב שמשפט אחד שלה גרם לי להוציא את המאמר הזה. |
|
|
TooT(נשלטת){פטרוניוס}
|
לפני 19 שנים •
9 בדצמ׳ 2004
זה נכון מיינד ,כל אחד מתחבר לכאב מהמקום שלו .
לאחד הכאב הוא מטרה , לשני הכאב הוא אמצעי . כמו הזכות לאושר , כך גם הזכות שלנו לכאוב ולהכאיב כי זה מה שעושה לנו טוב (בהסכמה מלאה של שני הצדדים כמובן ). |
|
|