אלון-סאב(נשלט) |
לפני 19 שנים •
28 בדצמ׳ 2004
גבירת המסתורין [חוויה]
לפני 19 שנים •
28 בדצמ׳ 2004
אלון-סאב(נשלט) • 28 בדצמ׳ 2004
0:10 אמצע הלילה. הגעתי לפתח בניינה. צלצלתי לפלאפון והודרכתי לעלות ולהמתין לפני דלת דירתה בעיניים עצומות. כך סוכם. התרגשתי. רעש מפתחות והדלת נפתחה.
"העיניים שלך סגורות?" שאלה מבעד לדלת. "כן גברתי." כך היא פקדה עליי לפנות אליה מהרגע הראשון ששוחחנו. כך ורק כך. "הושט יד קדימה. היכנס". אוחזת בידי היא הדריכה אותי אל פנים דירתה. נכנסתי אחריה ועיניי עדיין עצומות. הדלת נסגרה מאחוריי. "תוריד את המשקפיים" פקדה ובזמן שאחזתי אותם בידי היא קשרה את עיניי במשהו קטיפתי - צעיף, חולצה? פגישה ראשונה. מעולם לא ראיתיה. לא ידעתי עליה דבר. כלום. הכרנו בצ'אט. שוחחנו בפלאפון. זהו. לוקחת את ידי בידה, היא הובילה אותי אל פנים דירתה. פסיעות קטנות - מפחד להיתקל במשהו. ליפול. נכנע להדרכתה התרכזתי בלהחזיק את ידה. דידיתי כעיוור. עיניי עצומות תחת לצעיף. לפקודתה. תחושת שטיח רך מתחת לנעליי. הוכנסתי לחדר פנימי ועוד דלת נאטמה מאחורי. וברקע מוזיקה ישראלית/מזרחית משהו מתנגנת מפינת החדר. "תושיט יד" פקדה והניחה בה מפתחות "אילו מפתחות הדירה שלי. בכל זמן שרק תרצה מותר לך ללכת. שים אותם עליך איפשהו". "בתיק הפאוטש שלי?" שאלתי במהוסס לא מבין. "כן. אני רק מקווה שברור לך למה... זה מכיוון שעוד מעט תישאר ללא פריט לבוש אחד עליך". "כן גברתי." עניתי, מעלעל בגרוני. הנחתי את מפתחותיה בתוך אחד מכיסי תיק הפאוטש והוא יחד עם משקפיי נלקחו מידי והונחו בצד. "תוריד את המעיל. תרים את הידיים מעל לראש" אמרה ופשטה מעליי את חולצתי. ניסיתי לעזור אך מייד קיבלתי לפליק ליד. "אל תעזור! אל תעשה שום דבר ללא רשות ממני, זה ברור!?" "כן גברתי" עניתי , הוספתי "סליחה גברתי" "תוריד את המכנסיים. קודם הנעליים". "שאוריד גם את הגרביים גברתי?" "אם אתה רוצה". פשטתי הכול והנחתי בידה. נעמדתי. "ידיים מאחורי הגב". "כן גברתי" אמרתי ועשיתי כמצווה. הרגשתי כל כך לא נוח. עומד כך ערום בדירת אישה זרה. מזיע קלות מהריצה שדפקתי כדי שאוכל להגיע מהר יותר אל פתח דירתה. קר. "איך אגע בך ככה כשאתה מזיע?" "אני לא מזיע בכל הגוף גברתי ואין לזיעה שלי שום ריח או משהו רע. אפשר שנייה להעביר מגבת אני בטוח שיסתדר?" עניתי במהירות, חצי מובך מהזיעה שלא אמורה להיות שם. "יש טיפולים נגד זה אתה יודע" "אה יש?" שאלתי "או שאשלח אותך לטיפול אצל דיאטטיקנית או שאעשה זאת בעצמי". "כן גברתי." "יש כאן תנור. אכבה אותו בינתיים. בכל זמן שיהיה לך קר, תגיד לי ואדליק אותו חזרה." "תודה גברתי" עניתי בהכרת תודה כנה. עברו כמה שניות כשאני עומד עירום ועיוור. היא ניגשה והחלה מלטפת ומנגבת את ראשי וגופי במגבת. הוספתי - "התקלחתי היטב לפני שהגעתי, אבל בגלל שרציתי לעמוד בזמנים ולא לאחר כי ידעתי עד כמה עמידה בזמנים חשובה לך, מיהרתי. רצתי..." קולי גווע. הבנתי שזה נשמע כתירוץ אומלל. סתמתי. "כן. עמידה בלוח זמנים מאוד חשובה לי!" אמרה בתקיפות, תוך שהיא ממשיכה לשפשף אותי, הפעם עם מעט יותר כוח. מגעה כה נעם לי אפילו מבעד למגבת. עמד לי. "רד על ארבע" פקדה. ירדתי והיא המשיכה אל גבי. בדיוק אז שמעתי רעשים בדלת הכניסה. מפתחות. צעדים. קולות אישה. "לא להיכנס! לא להיכנס!" גברתי חזרה בקול. חשבתי - 'יו, התחת שלי בחוץ ואם היא תכנס?' הצעיף על ראשי הפריע לי להבין מה הבחורה השנייה אמרה דרך הדלת, כל שידעתי הוא שאני בדירה זרה באמצע שום מקום עם אדם זר שאני בכלל לא מכיר עירום מכל בגד ועיוור... לכשההיא הלכה, גברתי אמרה לי "זו רק השותפה שלי. או... מה זה? אני רואה שהכניסה שלה השפיעה עליך , כבר לא עומד? למה נפל?" 'הלב ירד לי לתחתונים, והתחתונים שלי בכלל לא עליי, אז איך יעמוד?' חשבתי. "אני לא מרגיש כל כך בנוח עם עוד מישהו." מלמלתי בקושי. את האמת? דקה שתיים לאחר מכן חשבתי לעצמי שעקרונית ממש ובאמת לא מפריע לי שעוד מישהי תראה אותי כך. כל זמן שהיא נחמדה, בגיל הגיוני (20-50 ככה ?) ואפילו קצת-טיפה מבינת עניין כל זמן שהיא לא גבר(!) או מטורפת או משהו - הכול טוב. דווקא מתאים לי CFNM... ( http://www.cfnm.net ) "לא לדאוג. לא יפריעו לנו." אמרה, מרגיעה. היא נעמדה כל כך קרוב אליי. פוסעת סביבי. אוחזת בבד שעטף את ראשי, משכה בכוח את ראשי לאחור. כיוונה אותי בדיוק לאן שהתחשק לה. "הבאת את הסיפורים שלך כפי שביקשתי?" קור אטום תפס בליבי. שיט! חשבתי. עד ממש לאותו הרגע ששאלה שכחתי לחלוטין מהסיפורים. ברור שהדפסתי אותם כפקודתה אך מכיוון שכתבתי על נושאים כל כך אמממ... "רגישים" נושאים שפשוט אסור שייפלו לידיים הלא נכונות, הכנסתי אותם בקלסר הלימודים שלי חושב כמה אני חכם ואיך שאף אחד לא יימצא אותם "בטעות". ממש גאוני. "שכחתי גברתי" והוספתי "אני מצטער גברתי" וסיימתי עם "סליחה" בקול רפה. "אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי ממך. כולה להדפיס לי כמה דפים ולהביא לי אותם, זה כל כך קשה!?" "לא גברתי פשוט מיהרתי ושכחתי לחלוטין שמתי אותם בקלסר ו..." "כן, כן. שמענו" קטעה, "מה עושים לעבד ששוכח, הממממ ?" "מענישים אותו" עניתי בקול קטנטן. חושב לעצמי שהיא לא מאמינה למילה אחת שלי וכי למה שתאמין? איזה דפוק אני. "מה אמרת? לא שמעתי. תענה יותר בקול!" "הוא מקבל עונש גברתי" עניתי בקול רם יותר שבור. שוב הרגשתי משיכה חזקה בצעיף וראשי נמשך בכוח לאחור, נמתחתי בכדי שלא אפול ונעמדתי על ברכיי. היא עברה ונצמדה ממש קרוב לפניי. הרגשתי את רגליה החמימות על עורי מבעד למכנס שלבשה. לרגע לא חשבתי שהיא לבושה לגמרי אני בבגדי יום הולדת ודווקא אני זה שרואה רק חושך... תופסת בפטמה שלי בין ציפורניה היא החלה לצבוט. חזק. מענה את הפטמה המסכנה שלי כעשר אולי עשרים שניות. נשארתי כשהייתי. לא זז. לא מגיב. וכי מה אגיד? איייי? שאתפתל? הרגשתי שהגיע לי אז סתמתי. "אתה מעשן?" שאלה. אני חושב שהיא זכרה יופי את תשובתי משחתינו הקצרה בטלפון אבל עניתי שוב כאילו נשאלתי בפעם הראשונה "לא גברתי". ואז שמעתי נשיפת עשן סיגריה. היא עמדה כל כך קרוב היטב ניחשתי מה יבוא. עשן סיגריה סמיך מסוג שלא זיהיתי ננשף אל תוך אפי. שאיפה ושוב נשיפה על פניי חסרות האונים. נשארתי כפי שהייתי נושם דרך הנחיר וחצי החשופים תחת לצעיף, לא משתעל. לא זז מילימטר. שאיפה. נשיפת עשן. ריח מתקתק כזה. היא התרחקה ואמרה "תתקדם אליי קצת. עוד קצת. עוד. זהו" ודחפה אותי לאחור. כשנשענתי על ידיי הרגשתי משהו על הפטמה שלי. רך. לא מזוהה. המשהו התרחב והחל מלטף את חזי העירום והשעיר. מטה. מעלה. מטה. מטה. מגיע לאזור חלציי ומלטף. לוחץ. משחק ומשתעשע. איפשהו באזור הבטן הבנתי שגברתי מלטפת וחוקרת את גופי בכף רגלה ומתישהו בתוך כל זה חשבתי לעצמי שרק להרגיש אותה שם נוגעת בי הפך לכל עולמי. וכשאיבדתי את מגעה? כמעט והרגשתי אבוד. הרגשתי שמישהו גזל ממני את החימום - הפנימי. כך כשרגלה משחקת בזין החצי עומד שלי אמרה "זה כל מה שיש לך?" תופסת אותו בין אצבעות רגליה היא לחצה ומחצה אותו "תראה... הוא אפילו נכנס בין אצבעות רגליי!" אמרה בחיוך ששמעתי במילותיה, מעליבה בכוונה. "תשחק איתו. אני רוצה אותו זקוף". "כן גברתי" אמרתי וביצעתי למיטב יכולתי. אין לי ממש שליטה על המניאק קטן. עומד כשבא לו ומתרפס ברגעים שאני הכי זקוק לו זקוף. אז אוננתי במניאק. מלקתי לו ת'ראש שיעמוד כבר! . . "צמא?" "כן גברתי. הגרון קצת יבש" עניתי. "קום" פקדה ונעמדתי. תופסת בי היא הדריכה אותי לאיזו פינה בחדר. "אל תזוז מפה. כל זמן שתישאר בדיוק כאן לא יראו אותך". חשבתי בפאניקה - מי זה "יראו" !? אבל עשיתי כדבריה ללא הגה. שמעתי את דלת החדר נפתחת. קר - יותר מהמחשבה של להיזנח כך לבד בדד ללא מגעה ללא קרבתה, מאשר בגלל החורף. הלילה. עיוורון. שיחקתי בצעיף מנסה לסדר שלא יכסה לי את האוזניים. מגחך לעצמי על מחשבות הכפירה - להוריד? להציץ? היטב הוסבר לי שברגע שאוריד את הצעיף כל מה שלא היה וכל מה שלא יהיה בינינו יחתך לאלתר. שאני אפסיק את החוויה הזו? אני? שתמשך ושלעולם לא תגמר!! היא חזרה. ושוב היה לי נעים בלב. "תושיט יד קדימה!" פקדה. לא ראיתי להיכן וידי התנגשה גורמת לה לשפוך מעט מים קרים על זרועי. הרגשתי בקבוק נלחץ אל כף ידי לקחתי ושתיתי. "אני מקווה שזה ברור לך שזו הפעם האחרונה שאתה תשתה כאן מתוך בקבוק" שאלה רטורית. אסוציאציות של ליקוק מים מקערה כמו כלב עלו בראשי וחשבתי לעצמי 'כמה חסר תחליט זה לתת לגבר ללקק מים מקערה. השפלה? למי? לי? אז אשתה מים מקערה ביג-דיל! אבל רגע, אני אגיע לכאן שוב? מה, שוב לא אראה אותה, לא אראה מי זו המסתורית, מיהי הזרה הזו ששולחת מבטי זימה במערומיי שאפילו אותם איני יכול לראות? הייתכן? האם ארצה בכלל לשוב?' ספקות. "רד על הברכיים". ירדתי לשטיח מרגיש אותה ישובה לפניי. מרגיש את רגליה, שוקיה? על צידי זרועותיי. מרגיש בד עבה כלשהו, שמיכה? לפניי. היא שוב משכה בבד על ראשי והפנתה אותו מעלה. "מה אתה יודע לעשות?" "מסג'? אממ.. וללקק גברתי." עניתי. הרגשתי כל כך חסר כישורים לידה. יצור חסר ערך. מה בכלל יש לי להציע לה. מה? "ללקק מה?" שאלה. נכלמתי. לא ידעתי איפה להחביא את עצמי. אבל ידעתי שאני חייב לה תשובה. שוב מעלעל, עניתי- "כוס ותחת גברתי". אני חושב שנהייתי מעט אדום מתחת לצעיף. "ויש לך ניסיון בזה?" "כן גברתי" עניתי ולא שמתי לב איך נפלתי היישר במלכודת שלה. היטב הוסבר לי שמבחינתה לא היו לי מעולם אף 'מלכות אחרות', שהיא הראשונה שלי ושלעולם לא אזכיר או אתייחס לקיומן לא במילה לא בשום דבר... "שכחת את הכלל שלי, הא?" "לא לא לא גברתי נפלט לי לא חשבתי לפני שדיברתי" "מה נעשה איתך עבד. שוכח את החוקים. שוכח את הבקשות הפשוטות ביותר". אמרה ושמעתי את האכזבה בקולה. הרגשתי דמעות נקוות בעיניי. חשבתי אני בטח ארטיב לה את הבד הזה והיא תחשוב זה זיעה. לפחות לא ארגיש מושפל מהבכי. היא ליטפה אותי. נגעה בי. לא ממש זוכר הכול הייתי באמצע סערת רגשות קטנה. "איך אתה מרגיש?" "בסדר גמור גברתי" עניתי בקול יציב. "שום דבר לא מפריע לך?" שאלה. "לא גברתי. הכול בסדר" שוחחנו מעט. לא זוכר פרטים אבל נראה לי שנכנסתי למעין אופוריה טבעית כזו. היא שאלה לגבולותיי ועניתי שהם בהתאם לגבירה, אך מייד הוספתי שלפחות בהתחלה בלי דם, סימנים ומלמלתי משהו על CBT עד שקטעה אותי מבינה את הרעיון. אני זוכר שהיא רצתה לדעת איך אני באמת מרגיש - עירום, חשוף לעיניי זרה, בבית מנוכר ואלמוני. היא הניחה את אמותיה על ראשי, כתפיי, נשענת עליי. מלטפת את אוזני בלחייה. לוחשת אליי... לא זוכר מה. הרגשתי את שיערה עליי? לא זוכר. "אני מרגיש כל כך קרוב אבל כל כך רחוק" אמרתי לה ובאמת שכך הרגשתי. מתישהו במהלך הערב הספקתי לענות תשובות מעט מתחכמות, תשובות שלפעמים העלו חיוך ששמעתי במילותיה אך כשניסיתי לחייך בחזרה היא מייד מחקה לי את החיוך בסטירה. במילה תקיפה. היא כבר הסבירה לי שהיא לא אוהבת חיוכים. לפעמים היא אפילו מחצה את פניי את לחיי באצבעות ידיה, חזק. שאפסיק כבר לחייך. אז הפסקתי. "אתה תמיד עושה מה שאומרים לך?" "כן גברתי" "אבל אתה גם עושה טעויות, נכון?" "המציאות כבר הוכיחה זאת גברתי כששכחתי את הדפים..." נכלם. הרגשתי משהו לא מזוהה לוחץ על פניי, על הצעיף. "זה מה שאתה אוהב?" שאלה. לא הבנתי את כוונתה עד שממש הרגשתי באפי ועל חלק פרצופי החשוף שיערות רכות ומקורזלות. זיהיתי מיד, ואיך לא - שיערות ערווה ונשמתי מלא ראותי מנסה לתפוס מעט מניחוחה. נראה לי שאו שהיא התקלחה היטב לפני או שעשן הסיגריה דפק לי את חוש הריח. שיט, חשבתי לעצמי כל כך קרוב! עוד רגע. עוד שתיים ונעלם כלא היה. מתישהו היא הניחה את כף רגלה בידי וזכיתי לעסות אותה. נעם לי שוב להרגיש שמיש. שווה... משהו. "תעמוד" פקדה. נעמדתי, קר לי בתחת והיא תפסה את שתי פטמותיי הפעם צובטת אותם בין ציפורניה בכל כוחה. עשר. עשרים. שלושים שניות ואמרתי בקור רוח ובפנים ישרות "כואב, גברתי". בתוכי נפרס לו חיוך ענק. כשסיימה לענות אותי אמרה "יש לך כוח סבל מדהים" והוסיפה "יפה". "שכב על הגב, ידיים מעל לראש". נשכבתי ומתחתי את ידיי ואז הרגשתי אותה מעליי. עומדת. נרכנת? ניסיתי לנחש באיזו תנוחה היא, האם מעל למפשעתי? ואז הרגשתי מעין חיבוק חם מסביב למותניי, צידיי בטני, חזי. היא רכבה/התיישבה עליי. "אתה רחב מידיי. צריך לעשות משהו בנידון". "כן גברתי" אוטומטי נפלט מפי. לפתע היא התרוממה ועזבה אותי שכוב כך. היה לי קר קצת יותר מבפנים. שוב איבדתי את מגעה. דקה. שתיים. חשבתי להתחיל לרעוד. רעדתי מבפנים. חשבתי בטח עוד רגע תשפך עליי שעווה חמה... או אולי ידיי יקשרו בחבלים או באזיקים, או אולי היא עוד רגע תטפס ותעמוד עליי מועכת אותי תחתיה או אולי היא תתפוס ותענה את המניאק הקטן בין רגליי או ... כבר לא ידעתי מה לחשוב. אז הפסקתי. ניסיתי רק להתרכז ולהאזין למתרחש סביבי. כל ששמעתי היה רעש של איזה בקבוק או שפופרת נפתח או נסגר והמוזיקה המזרחית/ישראלית ברקע. "מה אתה חושב על המוזיקה?" "גברתי המוזיקה לא בדיוק לטעמי אבל אני לא אגיד מילה בנושא". "מי שאל אותך בכלל..." קבעה. עוד איזה דקה, שתיים עברו. "שב" לפתע פקדה "תתקרב. עוד. עוד. זהו". שוב חשתי את ידיה עליי. עוטפות אותי. נוגעות. מחממות. אחרי המתח הקצר שהייתי נתון בו שכוב פגיע על השטיח חשתי שוב נעים בזרועותיה. "על מה אתה חושב עכשיו? מה אתה מרגיש?" לקח לי כמה שניות לנסות לחשוב על תשובה, "אני לא חושב על דבר גברתי. נוח לי. טוב לי היכן שאני". "תאמר לי מה אתה" "אני...? אני סאב." עניתי, מהוסס. לא ממש הבנתי את השאלה והמחשבות שלי היו פזורות לכל רוח "אני עבד" הוספתי בלחש, לא כל כך בטוח בקביעה הזו. "קח." ולקחתי. "אתה יודע מה זה?" משלא עניתי המשיכה "אילו הם התחתונים שלך בחזרה. לבש אותם". "כן גברתי" עניתי כמעט במרירות. לפתע הרגשתי זנוח, לפתע שנאתי את בגדיי!! ניסיתי לעשות פרצוף עצוב כלשהו, משהו שיהווה אינדיקציה לרגשות המרד בתוכי. משהו שיאמר לה עד כמה אני רוצה להישאר בדיוק היכן שאני. כנוע ופגיע למרגלותיה. פתוח תחתיה. משהו שירמוז לה עד כמה אני מוכן עוד להיכנע לה. לתת לה עוד מעצמי ואפילו מבלי שתבקש. שרק תיקח. שבבקשה תיקח!? שבבקשה תשתמש בי. תאהב את גופי. את נפשי. אותי. כולי? התלבשתי. נעמדתי. אוחזת בידי, היא הדריכה אותי חזרה אל פתח ביתה. נעמדנו בדלת הכניסה. "עד כמה אתה בוטח בי?" "בעיניים עצומות" עניתי מייד ללא היסוס בפנים ישרות. "תשובה טובה" אמרה. שוב שמעתי את החיוך המתוק בקולה. "אתה יכול לחייך עכשיו. תחייך! אני מרשה." וחיוך ענק נפרס על פניי. בדרך לאוטו חשבתי לעצמי, כמה אנשים בעולם מסוגלים לתת כך אמון עיוור בבן אדם זר לחלוטין? בוודאי לא רבים? ואולי זה מה שעושה אותי מיוחד? או אולי טיפש? הלכתי באופוריה מרגיש בעננים. מחשבותיי פזורות. האזכה לראותה ביום מן הימים? התמצא חן בעיניי? האמת אכפת לי איך היא נראית!? כל זמן שהיא מעוררת בי תחושות כניעה וסגידה כאלו, ת'אמת? לא יזיז לי. סגרתי עם עצמי שזו הייתה חוויה שאנצור עד סוף ימיי. |
|
HotQueen(שולטת){תחת השמש} |
לפני 19 שנים •
29 בדצמ׳ 2004
לפני 19 שנים •
29 בדצמ׳ 2004
HotQueen(שולטת){תחת השמש} • 29 בדצמ׳ 2004
זו נשמעת באמת חוויה שתנצור אותה.
גם אני הרגשתי שהיה צריך להיות המשך ואף חיכיתי לאיזשהו משהו שיקרה... נהנית. זה הכי חשוב. |
|
ניקי666 niki |
לפני 19 שנים •
29 בדצמ׳ 2004
לפני 19 שנים •
29 בדצמ׳ 2004
ניקי666 niki • 29 בדצמ׳ 2004
סיפורים .......סיפורים.....
אבל כשהם מגרים זה בסדר.........לא משנה אם הם לא אמיתיים...... |
|
הפולניה(אחרת) |
לפני 19 שנים •
29 בדצמ׳ 2004
לא חשוב אם זה אמיתי או לא. העיקר שזה יפה ובא מהלב.
לפני 19 שנים •
29 בדצמ׳ 2004
הפולניה(אחרת) • 29 בדצמ׳ 2004
שמחה שחזרת לכתוב אלון. התגעגעתי
|
|
אלון-סאב(נשלט) |
לפני 19 שנים •
30 בדצמ׳ 2004
לפני 19 שנים •
30 בדצמ׳ 2004
אלון-סאב(נשלט) • 30 בדצמ׳ 2004
@ הוט-קווין - קיוויתי בכל ליבי שיהיה המשך. כשחזרתי עוד היה לי כוח ומרץ להתחיל לרשום את החוויה וסיימתי ביום למחרת. אפילו אז בקושי הצלחתי להירדם. יום לאחר מכן לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה ועל המפגש עד שאמרתי לה שלום במסנג'ר - ואז נאמר לי שלא עברתי את השלב, משמע זה היה ויהיה המפגש היחידי שלי איתה, למגינת ליבי כמובן. מאז אני משתדל לשכוח אותה ולהתייחס לזה כחוויה חד פעמית.
כתבתי אותה משתי סיבות - אחת כי היה לי צורך עז להוציא את רגשותיי ומחשבותיי החוצה והשנייה כי אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהגשתי כל כך כנוע ולא התכוונתי לתת לעצמי איי פעם לשכוח עד כמה אני אוהב עד כמה נוח לי עם ההרגשה הזו. תודה על מילותייך היפות. הן מאוד מוערכות. @ ניקי - כתבתי [חוויה] בראש השרשור משמע התכוונתי לתת לאנשים להחליט בעצמם עד כמה ה"סיפור" אמיתי. אבל לאחר קריאת תגובתך אני מוצא את עצמי חייב לומר לך, אישית -> כל הכתוב למעלה אמיתי לחלוטין. כל מילה. כל פעולה. כל רגש. כל מחשבה. הכול. בנוסף, רק במוצ"ש האחרון (ליל המפגש) גיליתי חלק גדול מעצמי שבכלל הטלתי ספק שעדיין קיים בי, ובנוסף כל מי שמכיר אותי יודע שמעולם לא פנטזתי או חשבתי או ידעתי ש"מפגש" שכזה יכול להיות כל כך -כייף! כל החוויה הזו תפסה אותי עם המכנסיים למטה - בשני המובנים. בכל מקרה שמח שנהנית לקרוא אותי. @ הפולניה - שלום שלום. גם לך תודה על שלא חסכת במילים. ובאמת המון זמן נעדרתי. חזרתי. הפעם נראה לי שאשאר עד שאותה אחת שאלוהים יעד לי תבוא ותסמן לי בידה: שלי, אתה! |
|
Demi |
לפני 19 שנים •
30 בדצמ׳ 2004
לפני 19 שנים •
30 בדצמ׳ 2004
Demi • 30 בדצמ׳ 2004
אלון, אם יורשה לי משפט אחד ברשותך
הפעם זה נגמר טוב, אבל, זכור תמיד שאנחנו גרים במדינת ישראל ויש אירגוני טרור שמעוניינים לחטוף אנשים לצרכים שונים, כמו כן לא חסרים פסיכופטים כך שלך תדע.... לדעתי האישית חשוב לשים גבולות, עד כמה שהפנטזיה מדליקה חייבים לדאוג לבטיחות כי אם חלילה וחס היה מתברר שמדובר בפעולה למשל של איזה אירגון טרור (כמו למשל החייל שחטפו ורצחו לפני איזה שנה וחצי) אז.... היינו נאלצים לשמוע עליך בחדשות במבט ולא בחדשות הכלוב. מצטער אם הרסתי פנטזיה, כולנו לפעמים מאבדים קצת את הראש ועושים דברים שאחרי זה כשאנחנו חושבים עליהם, אז מבינים כמה טיפשים היינו וכמה מסוכן זה היה. אכן, מצור את החוויה הזאת לכל חייך אבל בעתיד אני ממליץ להפעיל מספר מקדמי בטיחות. ההמשך מציג את מקדמי הבטיחות שעולים בראשי בשלב זה: 1. להודיע לחבר לאן אתה מגיע - כתובת, טלפון וכל שאר פרטים. לסגור עם החבר שאם אתה לא מתקשר אליו תוך X זמן אז הוא מתקשר למשטרה. 2. לעולם לא ל'קיים פגישה ראשונה בבית, רק במקום ציבורי. 3. לא להפגש עם מי שלא מוכן למסור את שמו, טלפון שלו, כתובתו. לא להסתפק בסלולרי - לדרוש גם טלפון בזק. 4. לעולם לא להסכים לכיסוי עיניים או כל הגבלה שהיא (קשירה) עם אדם שלא מכירים, וגם אם מכירים חובה שיהיה בניכם אימון מלא. האימון הזה חייב להיות ברמה כזאת שבכל מקרה בו העבד יבקש שישחררו אותו, מייד הוא ישוחרר בלי שאלות ובלי משאים ומתנים למיניהם. |
|
אלון-סאב(נשלט) |
לפני 19 שנים •
30 בדצמ׳ 2004
לפני 19 שנים •
30 בדצמ׳ 2004
אלון-סאב(נשלט) • 30 בדצמ׳ 2004
דמי, איש איש באמונתו יחיה ושכל אחד יעשה את החישובים שלו. החישוב שלי היה מאוד פשוט: אני גבר לא קטן. חזק. מבין עניין. יודע בדיוק איפה גבול הטעם הטוב נגמר. מזהה יפה מאוד דרך הטלפון והצ'אט עם מי יש לי עסק. הסיכוי שהיא ערביה-טרוריסטית שמתחזה למלכה ושתצליח להערים עליי? סביר יותר שברק יכה בי באמצע הקיץ. הדירה בכלל הייתה באמצע של האמצע של מרכז הארץ... לא ירושלים ולא נעליים.
את כללי הבטיחות מכיר ומכיר היטב כך שאם לא אכפת לך, אתייחס לכל ההרצאה הזו שלך כהסבר לאנשים אחרים שמכירים קצת פחות. לא פגישה הראשונה שלי ברשת. ארגוני טרור? ברור שיש. מטורפים? לא חסר. חסר מלכות. ולא. זו לא סיבה לסכן את עצמך. מעניין מה תגיד לכל אותם גברים שהולכים למלכות בתשלום, במיוחד ל"חדשות". גם הם זקוקים לכל מקדמי הביטחון הללו? לא? למה לא? מה, הם מכירים עוד לפני? נפגשו במקום ציבורי? שמעו עליה משהו? ואם זו טרוריסטית ערביה... ובמה זה שונה? בכל מקרה טוב שרשמת את שרשמת שאחרים ידעו ויהיו ערים לנושא, אבל אני מוכרח להדגיש שהדברים תקיפים הרבה יותר על נשים - סאביות בעיקר, נשים לטעמך, והרבה פחות על גברים ועבדים בפרט. בנוסף, דיסקרטיות היא חובה. שאתן את הכתובת של מישהי שאני מתראה ואפר את הדיסקרטיות שלה? שאדרוש מפגש במקום ציבורי כשאין לה בעיה להיפגש בדירתה? שאדרוש לראות אותה כשזה ברור לי לחלוטין שזה תנאי בסיס למפגש? למה? בקיצור דמי אני לא מפחד וככה אני. תנהג איך שמתאים לך אנהג איך שמתאים לי. תודה על הדאגה. |
|
Demi |
לפני 19 שנים •
30 בדצמ׳ 2004
לפני 19 שנים •
30 בדצמ׳ 2004
Demi • 30 בדצמ׳ 2004
אם אנ י לא טועה כבר אמרתי שזאת לא היתה ביקורת או משהו ואני שמח בשמחתך על החוויה המופלאה שעברת, אם תיקח בחשבון את מה שכתבתי או שלא - זה כבר עניינך האישי.
באופן אישי אני לא הייתי נוהג כמוך ואם זה היה התנאי למבחן אז הייתי מוותר עליו אבל אני זה אני ואתה זה אתה. ובכל אופן זכור - אתה אולי לא אדם קטן אבל תמיד יש אדם גדול יותררסל קשה לי להאמין שבעינים קשורות תצליח להתגבר על 4 גברים חסונים, קשה לי להאמין שתוכל בכלל לעשות משהו אם סכין יוצמד לגרונך.... וחוץ מזה - מה אם בכלל מדובר בפסיכופטית שכל עניינה היה לחתוך לך את הזין ולצרף אותו לאוסף שלה וסה"כ הצורה של הכלי האישי שלך לא התאימה לה ולכן אתה עדיין כאן? ושוב - כל זה זה לא ביקורת, אתה מודע להשלכות האפשריות ואתה בחרת. |
|
אליס(נשלטת){crazy_toas} |
לפני 19 שנים •
30 בדצמ׳ 2004
לפני 19 שנים •
30 בדצמ׳ 2004
אליס(נשלטת){crazy_toas} • 30 בדצמ׳ 2004
ממש אהבתי.
|
|
Dark Artist(שולט) |
לפני 19 שנים •
30 בדצמ׳ 2004
יש לך כישרון כתיבה
לפני 19 שנים •
30 בדצמ׳ 2004
Dark Artist(שולט) • 30 בדצמ׳ 2004
אני נהניתי לקרוא את מה שכתבת למרות שמסופר פה על חוויה של סאב
משתתף בצערך לגבי זה שלא עברת את המבחן אבל מי יודע? אולי תהיה הזדמנות שנייה |
|