דליפה לילית מנדודי שינה.

דליפה לילית מנדודי שינה.

G-O-L-D​(שולט) • 14 בפבר׳ 2005

לא נותרו לה יותר מידי שנים.
ניתן אף להגיד חודשים או ימים.
היא על זמן שאול וזה אוכל אותה מבפנים.
בלילות אחרי שהיא נותנת את עצמה עד תום לכל אותם בריות, היא מוצאת עצמה שואלת שאלות.
למעשה כבר כמעט ולא שואלת, אבל פעם שאלה.
נדמה כי כבר קיבלה היא את עצמה.
או אולי פשוט, וויתרה.
הנה, עכשיו,
עכשיו היא כבר מסרה עצמה עד תום רק בכדי שתלקח מחוץ לגיהנום.
כבר מסרה עצמה לא פעם ולא פעמים, כבר שכרה בגופה, כבר העבירה רשותה מעצמה ליד בריה ייצרית ותאווה, כבר החזיקה בשטרות עבור לילות שלא בילתה בתוך גופה, כבר שכחה את טעם תומה, את ריח נעוריה ואת ילדותה.
הנה, עכשיו, בקצה רגעיה, סופרת היא ימיה לאחור...
וויתרת כי את כנועה,
נכנעת כי את מחפשת את הדרך הקלה.
הנה הוא בא, החושך, את זוכרת, חשבת עליו הרבה, הנה הוא, שם, עומד מולך, את מרגישה איך שצועד הוא לקראתך?
עוד רגע, עוד דקה,
הנה עברת מהעולם,
שלום תודה.


*

ואת אמא שלה היא אהבה למרות שזו עזבה סתם כך סתם בגלל שרק זלזלה בעצמה עד שבאה זו אותה המחלה, ארורה בת ארורה, ככה באה ולקחה.
כואב לה עכשיו והיא יושבת מוכנסת בגופה הרך.
כואב, והכאב אוכל הוא מבפנים, אוכל ומעכל אט אט עד למקומות החבויים.
אוכל הוא גם אוכל ואם לא תפרדי יעכל הוא את מהוויך עד שיהפכו לייסורים.



*


ולאבא שלו היה בן,
כן, כך הוא אומר.
"היה לי בן".
היה לו, היה לו עבורו, אך בנו עוד בחיים ועוד סובב ומחשבותיו עולות הן לרגעים.
זוכר הוא את טריקת הדלת ואת המחאה, את הכאב ואת ההכחשה.
לבד, לבד בין הקירות שנים כמעט.
חשבון, מספר וחשבונות, זה אבא זהו בן, הנה אחד שונא ומתעלם בנעורים, וזה סוגר חשבון בימי זקנה ספורים.
נכון, היית לבדך, נכון עברו שנים אולי אף דור לדעתך, נזרקת, עזב הוא אז אותך, היום הוא לבדו עם זיכרון אחד קטן,
אתה.



*


יש הורים שלא באמת הורים, הם שם כמו פיהוקים קפואים.
יש הורים שאין בהם גם לא פסיק של הוראה, ההפך, כל שהם יודעים זו היא ביקורת ארורה.
יש הורים שלא באמת הורים, הם שם, כמו ציור על קיר סתרים.
לפעמים היה מוטב לו לא היו הם בחיים, כגיבורים הירואים שנפלו בקרב של לוחמים או נכנעו למחלות שהביסו את כל אותם רופאים.
יש הורים שסתם שם, מרחפים,
הורים שלא שווים,
הורים.
ואם הבן שלי היה כותב עלי דבר כזה, הייתי נכנע ומרכין ראשי אל מול נהר החיים.



*


יש ימים שאתה תוהה או סתם בוהה, או סתם כבר לא מתווכח עם כל מה שקורה.
יש ימים שזה טוב ויש ימים שזה רע, ויש ימים שלא איכפת לך.
יש ימים שאתה דואג, ויש ימים שאתה צודק, ויש ימים שאתה מביט מהצד ומשתומם.
יש ימים שלא ממש נכון לך ויש ימים שכן, יש ימים שלא בריא ויש ימים שכל מה שזז רק מעצבן.
יש ימים שאתה חושב מה היה אם, ויש ימים שטוב לך עם כל מה שמסביב.
יש ימים שאתה יודע שזה גמור, ויש ימים שאתה רואה בברור.
יש ימים שאתה שוכח מי אתה, ויש ימים שאתה הכי מחובר לעצמך.
יש ימים שאתה אוהב ויש ימים ששונא, וברוב הימים אתה למעשה פשוט לא חושב על זה.
יש ימים שכולן זונות ויש ימים שכולם באו מאותן האמהות.
יש ימים ימים שאתה מחבק ומנשק, ויש ימים שכל מה שאתה רוצה זה לרסק.
יש ימים שאתה בוכה כמו תינוק, ויש ימים שאתה מלטף את הפצועים כאב הורה או סתם אידיוט.
יש ימים שיש שם אלוהים... ויש ימים שגם אם הוא היה נגלה, היית יורק לו בפנים.
יש ימים שאתה מכניס מכות, ויש ימים שכל מה שאתה רוצה זה רק ברוך.
יש ימים ימים ויש ימים ימים.
יש שבועות שבועות, ויש גם חודשים.
יש ויש ויש ויש.
אבל למה אתה תמיד מרגיש שאין.



*



הסמיילי שלי
אני לא יודע למה, אני מנסה כבר כמה ימים להגיד לו: "היי סמיילי, מה יש לך, תעשה פרצוף שלשמו נקראת", אבל הוא לא ממש עונה.
הוא סתם מתגלגל לו לפינה ובוכה.
אני מביט בו מהצד, צהוב קטן נחמד, אני אומר לו: "מה יש לך מותק, למה ת' ", אבל הוא רק מביט בי בפרצוף מעוך ולא אומר לי כלום.
אני מנסה לעשות לו פרצופים:

אבל זה לא ממש עוזר.
אני מנסה לכתוב לו שיר או סתם לקנות לו איזה חבר.
אני כותב לו כל מיני מילים ומצרף אותו בכל מיני צורות וחיבורים, אבל הוא רק יושב שם עם עצמו, יושב מביט בי ולא מצליח לקבל את מי שהוא.
פעם הוא לחש לי בסוד, וממש נרעד כשהוציא את כל אותן ההברות...
הוא אמר:
"גולדי, אני עצוב".
אני אמרתי: "למה?"
והוא לחש:
"כי יש לי צבע של בננה".
"מה?" אני חייכתי והוא רק הזעיף פרצוף, "אתה עצוב כי אתה צהוב?"
הוא לא ענה הוא הביט בי במבט מופתע ואמר:
"מה?"
"צהוב", אמרתי, "אתה צהוב".
"מה זה צהוב? צהוב זה כמו בננה..."
אני חייכתי ואמרתי:
"לא מותק, זו לא בננה, אתה השמש, אתה האור, אתה חום וקיץ צחוק וגם..."
"בננה?" הוא קטע אותי פתאום.
"כן, גם בננה..." אני חייכתי מהונהן.
"אתה רואה?" הוא התמרמר, "אני בננה".
"ומה רצית להיות?"
"הכול הכול, רק לא בננה, מצדי מלפפון, חציל, תפוז!"
"חציל?" התנערתי והבטתי בו מופתע.
"כן חציל, מה רע?"
"אתה צהוב, אתה השיא, אתה הכי זוהר אתה טבעי!"
"ומה חציל, חציל זה לא טבעי?"
"אתה יודע מה?" אמרתי.
"מה?" הוא שאל.
"אל תבלבל לי את המוח באמצע הלילה עם השטויות הלאה! גם ככה החיים שלי בזבל ואתה קודח אותי עם חציל תפוז מלפפון, תגיד לי מה אתה בסרט? לך תמות יא עגול! מה ת'נכנס לי לטקסטים? אתה לא קולט שאני שניה לפני התמוטטות עצבים? תלך יא אמצע של נרקיס יא חלמון ביצה יא נודניק! ק-ד-ח-ת אותי!!!!!!!!!!"



*


לפעמים כשאתה לא סגור על עצמך,
אתה דולף...