PhiDiAs
|
לפני 19 שנים •
16 במרץ 2005
שמישהו יקרא למכבי אש - או - פירומן משוגע
יום אחד לפני כמה חודשים התחלתי עם זה , התחלתי להצית את הבית.
התחלתי בפינה השמאלית הרחוקה של הסלון הרמתי את המצית זיפו שלי ופוף הדלקתי. אח"כ הלכתי. אחרי כמה שבועות זה שוב בא לי, הצורך הלא ברור הזה להצית מחדש, פוףף עוד פינה ואח"כ עוד אחת ועוד. עכשיו אני מתבונן במעשי ידי ולא מבין מי עשה (אני?), מתי זה התחיל ? ואיך זה שאף אחד לא בא עם דלי מים קרים ושפך, עלי. הכל אודים עשנים, אין ריח, אין משפחה, אין אף אחד, ברור שלא. היא לקחה אותם והלכה. ככה גם אני הייתי עושה. כבר בפוף השני הייתי נעלם לנצח, היא לא. היא דואגת לי. אני דואג לה. מתגעגע. אבל אין לי על מי להלין אלא רק על עצמי. הצורך בלאחוז את המצית מגיע מבפנים, ממני, זה בדיוק המקום שממנו צריך לעקור את המצית. אומרים שזיפו תמיד נדלק. תמיד. אז אי אפשר לסמוך עליו שברגע האמת כשאגלגל את גלגל העופרת שלו הוא לא ידלק ויציל אותי. אי אפשר לסמוך על כוחות אחרים. חיצוניים. זה צריך לבוא מאמצע הבטן , בדיוק מהנקודת ההתנגשות של האהבה ושל התשוקות האחרות. משם. אי אפשר להתחרט על דבר שנעשה במודע, אי אפשר להתחרט על תוצאה כל כך קשה , אי אפשר להצטער על הצער, אי אפשר להבטיח לא עוד. כל מה שנותר לי ,כרגע, הוא לעמוד מול הבית העשן, להתבונן בתוצאות מעשי, להתרוקן מכל מחשבה ולהתחיל, מחר, לא היום, כשהכל יתקרר, לאסוף בזהירות את מה שנשאר - ולהתחיל מבראשית.[B] |
|
|
מוצצת את החיים(נשלטת)
|
לפני 19 שנים •
16 במרץ 2005
פירומן
קראתי למכבי אש. הגיע?
עכשיו ברצינות. אתה חייב להתבונן עמוק פנימה ולהשיב לעצמך מדוע בכלל הצתת אש. והאם היתה לך שליטה על כך. |
|
|
| לחישה{הקול} |
לפני 19 שנים •
16 במרץ 2005
מכירים את הצורך הזה...השטני משהו,
כשדברים הולכים בסדר, להצית פינה ועוד פינה.. כדי לבדוק, אולי, את החוסן שלהם? ואולם... אללי.. לא לעולם חוסן. מקווה, למענך, שלהבא תשכיל להחזיק חבית מים צוננים בקרבתך, כשתחוש בצורך להצית... לחישה. |
|
|