שלמה התוכי זיכרנו לברכה...

שלמה התוכי זיכרנו לברכה...

G-O-L-D​(שולט) • 23 במרץ 2005

במבודדת של גהה, אגף ה', אותו אגף שלמעשה לא מאוזכר בשום פרוטוקול, נמצאים כל מיני אנשים טובים מידי. כן, זה יכול להיות, טובים מידי זה מושג חי וקיים. אלו אנשים שלבם היה כל כך רך, עד שיום אחד, פשוט לא הצליח לעמוד מול כל הטירוף שיש סביבו.
אז כן, ככה, החברה מאגף ה', יושבים במבודדת ולא ממש מבקשים לצאת. את האמת, נוח להם. לפעמים, נדמה, כאילו הם משחקים אותה. כלומר, לפעמים זה נדמה כאילו הם לא באמת משוגעים או מוטרפים, אלא כאילו הם אובר סופיסטיקייטד כאלה שהצליחו להערים על המערכת תמורת קצת שקט ושלוש ארוחות חמות ביום על חשבון משלם המיסים.
אדוורד, הבלונדיני מתיימן, הוא זה שסיפר לי על שלמה התוכי.
ושלמה התוכי, הוא מה שכולכם אבל כולכם, באמת מחפשים...
שלמה התוכי, הוא תוכי שהשתגע. על אמת, לא צוחק איתכם. כן, גם חיות יכולות לקבל את השגעת. למעשה אומרים ששלמה התוכי נכח בחדר שבו רצחו את זו שהיה הוא בבעלותה. והוא, הוא כל כך היה קשור אליה, שמאז, אף פעם לא הפסיק לצרוח: "קיבינימט, רק מד"א!"
אדוורד הבלונדיני מתיימן, שהוא בכלל לא בלונדיני ואפילו לא מתקרב לתיימני, אלא סתם איזה הומלס שכשהלב שלו נכנע לטרפת, מצאו אותו בוכה בתוך מטבח מאכלים תיימנים כשהוא מחזיק בקרקפת אדם מלאת שיער בלונדיני, היה זה שכל הזמן היה נהנה להביט בשלמה התוכי והיה מעריך אותו יותר מכל נפש חיה ומדברת.
עכשיו את האמת, אף אחד עד היום לא מצא את זה שגנב לו אדוורד את השיער, ומצד שני, אף אחד לא הצליח להוציא מאדוורד למי היתה שייכת הקרקפת. ככה שמבחינתנו, החברה של המבודדת אגף ה', הוא והתוכי, יכולים להתחלף בסיפורים העצובים שלהם.
באוסול, לכל אחד יש סיפור עצוב. זה מן דבר כזה בחיים המסריחים האלה. עצב. כמה שאני שונא את המילה הזו עצב. על מה יש להיות עצוב על מה? אבל מצד שני ומשום מה אני הכי עצוב. אני עם כמה שאני מדבר ככה... כמו גבר, אני הכי עצוב. וואללה לא יודע למה. במבודדת קוראים לי השלגון כי אני כל הזמן נוזל. לא יודע איך זה, זה פשוט יוצא ממני. ככה, הדמעות יוצאות לי לבד. לא יכול לעצור אותן. למה אתם שואלים? למה אני כל כך עצוב? וואלה לא יודע. סתם, ככה, יש גם כאלה. אני פשוט עצוב. שלגון. שיקראו לי ככה, מכ'פת לי? זה במילא לא משנה. אני חי בתוך תוכי, ועוד מעט גם זה לא יהיה. כן, אם יש דבר שכולנו אוהבים במבודדת, זה את המוות. וכל פעם כשמישהו מת, אצלנו זה לחיצות ידיים כאילו... כאילו... כאילו לא יודע, כאילו הנה סגרנו עוד עסקה מוצלחת. הבן אדם העביר את הבררה שלו לחזקת האדמה, והיא בתמורה שיחררה אותו לעוף. ואני, אני כל מה שאני רוצה זה רק לעוף...
אחחחח לעוף לעוף לעוף, רק לעוף, וואלה, הנה, עוד פעם מטפטפות לי העיניים. אין כמו לעוף, לעוף זה חופש כמו שרק ציפורים מניאקיות כמו שלמה התוכי זוכות לו. ושלמה, שלמה הוא דאבל מניאק למה הוא גם ציפור, וגם עצוב. לפעמים אני מביט בו ואומר לו:
"שלמה, מה יש'ך ת'עצוב?"
והוא, מה הוא אומר לי? הוא אומר את אותו המשפט!
"קיבנימט, רק מד"א!"
לפעמים אני אומר לו מד"א זה ראשי תיבות של מה יא שלמה? אבל הוא לא עונה, הוא רק אומר את אותו משפט כבר שנים!
עכשיו למה אני מספר לכם על שלמה התוכי?
למה לשלמה התוכי יש סטייל. יענו, הבן אדם, סופר גבר. אנחנו סתם אנחנו, אנחנו... איך אני אגיד לכם... ג'וקים לעומתו. שלמה התוכי יצא סופר גבר. ועכשיו שמעו תראו,
לפני שבועים, עמד על הקצה זווית של האגף. אף אחד לא הסתכל עליו בכלל ואז, מה עשה אז?
אז הביא צרחה, שבאוזניים שלכם היתה נשארת עד שהאדמה היתה לוקחת אתכם. וככה, כמו שצרח, הביא קפיצה ולא פתח כנפיים. זהו. הנה, כולנו הבטנו בו על הדשא שוכב. אחר כך אלברט הבן של השופט הרע, בא, הרים אותו, תלש לו נוצה, והעביר לכולנו שנתלוש לו אחת לזיכרון.
אחר כך הכנסנו אותו לאדמה שיסגור איתה את העסקה שלו ושיחזור לעוף. אבל לעוף על אמת, לא סתם.
עכשיו למה אני מספר לכם את זה? הא? למה? ולמה אמרתי לכם קודם ששלמה זה תוכי, שכולכם אבל כולכם, באמת מחפשים?
אז בואו, אני אגיד לכם.
שלמה, היה כואב לו הלב כל כך, עד שהמקור שלו כבר הפך סגול. ככה כאב לו.
כאב שכולכם יא אוכלים בתחת, יא שחקנים בכאב, לא מבינים בכלל מה זה כאב.
שלמה כאב לו כמו אלף פעם שוט במקום הכי רגיש בגוף.
שלמה כאב לו, עד שכבר לא הרגיש כאב ומהייאוש לבד היו נעצמות לו העיניים וככה היה עף, ואז כל פעם היה נכנס בקיר.
ככה עצוב היה.
עצוב שהלב שלו בכה בכי, שאף תינוק לא מבין בכלל איך לבכות.
כאב לו, כמו שכואב לי כשכבר מפסיק לכאוב.
כאב של ריק, כאילו אתה פחית קולה משומשת.
כאילו אתה קופסת טונה שקרעו ממנה את המכסה, הוציאו את הבשר וזרקו בצד כמו מיותמת. ככה כאב לו. והוא, הוא עשה בית ספר לכולנו. הוא עם הכנפיים, הצליח לעמוד על הקצה, להביא קפיצה, ולהתנגד ליכולת נפנוף שלו כל הדרך למטה.
אתם קולטים?
אתם מבינים למה יצא גבר?
למה הוא הצליח לעמוד לאינסטינקט של הרצון לשרוד.
הוא בא ואמר:
"קיבינימט, רק מד"א!"
ואני חושב שהיום אני מבין למה הוא התכוון במד"א.
יעני, אני חושב ששלמה התוכי היה אומר לנו כל הזמן, קיבנימט רק מטומטמים דורשים אהבה.
ואני, אני כל הלב שלי כואב ממנה.
מודה, מתבייש לפעמים להודות למה אני גבר, אבל מודה.
כואב לי הלב מאהבה כל הזמן.
אולי בגלל זה אני מעריך את שלמה התוכי על מה שעשה.
הוא בא כמו גבר, ועמד נגד האינסטינקט שלו לחיות ואמר: "על הזין שלי! לא מקבל מה אני רוצה? אז לא רוצה!" ובום קפץ.
כן, אני חושב ששלמה התוכי היה עצוב על המוות של ההיא שהיה שלה. כנראה הלב שלו היה קטן מידי ומרוב שלקח פנימה, התפוצץ.
עכשיו למה אתם מבינים למה אני אומר שבשלמה התוכי היה כל מה שכולכם מחפשים באמת?
כי בשלמה התוכי היה את הכוח לבחור שלא לחיות!
ואנחנו, אנחנו לא מסוגלים לבחור בכלום! למה עד שאתה לא מחליט שאתה בוחר לחיות או למות, אתה כולך מבודד בשגעת.
אז כן, ככה, אני אושיק צרפתי, נפרד מכם הלילה והולך לישון במבודדת של אגף ה' עם כל אלה שהלב שלהם קטן ורך.
ולא, אל תדאגו לי, אני לקפוץ מזוויות של בנינים לא קופץ למה הרגליים לא ממש יוכלות לתפס עד למעלה. אני כמו כולכם, אזיע עד המוות. וכן, יום אחד, גם מעלי ילחצו ידיים בעסקה טובה כשהאדמה תקבל את הבררה שלי אליה ולי, לי היא תתן כנפיים.
יאללה לילה טוב.

TooT​(נשלטת){פטרוניוס} • 23 במרץ 2005

עד אז ננסה לחיות ,
וננסה לעשות את זה הכי טוב ועם כמה שיותר אומץ .