החיים כפוזה.

החיים כפוזה.

אנה דוט קום • 4 באפר׳ 2005

כולנו, למעט יוצאים מין הכלל, משחקים תפקידים.
מאוד חשוב לנו, לרובנו לפחות, איך אנחנו נראים פיזית וחברתית, אנחנו משקיעים מאמצים גדולים להשיג הכרה על ידיי הצלחה כלכלית, מעמד, חזות יפה, כושר טוב ואביזריי סטטוס כמו מכונית יפה בגדי מותג, בית נאה ועוד.

הפכנו לעבדים של הפוזה.
כלומר אנחנו מכוונים את מעשינו בהתאם למה שמצפים מאיתנו או בהתאם למה שאנו חושבים שמצפים מאיתנו.
המבט הוא, אם כן, החוצה מאיתנו והלאה אל הזולת, כי בלעדיו אנחנו לא בטוחים בערכנו.
האם זו המחלה של העידן החדש בו מתקיים היפוך האימרה אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, זאת אומרת תסתכל אך ורק בקנקן כי מה שיש בו לא קיים או לא חשוב.

האם זו מחלה או תוצאה הכרחית של הקידמה המודדת כל אדם לפי הישגיו הכלכלים, המקצועים והחברתים ולפי מראהו.


מול האדם המלאכותי המודרני עומד האדם הטבעי, ושאינו מודע לאופן שבו הוא נתפש על ידי החברה.
אדם כזה מממש, לכאורה, את עצמיותו, נותן ביטוי לצרכים והדחפים הבסיסיים שלו ולא נכנע למוסכמות.
השאלה היא האם אמנם מדובר באדם טבעי קלאסי כמו הצייד הקדמון או שמדובר באדם שנעצר בשלב ההתפתחות הראשוני, הוא השלב של היצר, ואין הוא מסוגל לטפס לשלב הבא, הוא השלב התרבותי של האני החברתי והמוסרי.
כלומר האם אדם כזה יראה כפרא אציל או כטיפוס לא חברתי ואגוצנטרי.

ברור שלא אוכל להכיל בפוסט את כל ההיבטים השונים והמורכבים של הפוזה מול הטבעיות ועד כמה האבחנה ביניהן אכן חדה וברורה.
אני מסתפקת בהצגת הנושא בתקווה שיגרום לגירוי המחשבה ולתגובות מעניינות.


תודה שקראתם/ן.
אנה