11 לפנה"צ.

11 לפנה"צ.

RIS • 11 במאי 2005

לזכרו של מ. חבר ואח ובעל ברית.

בכלל לא הייתי בדרך אליך.
אף פעם אני לא בא אליך ביום הזה.
הרי אין יום שאתה לא נמצא בי.
ותמיד נראה לי מלאכותי כל כך לאסוף את כולם דווקא היום.
ואז באה הצפירה.
וכל המכוניות עצרו.
וכל הנהגים יצאו ועמדו דום.
השעה היתה 11 והעולם עצר.

אין פעם שאני עובר בסביבה ולא קופץ אליך.
פעם היית בקצה.
היום תעשיית המוות העבירה אותך למקום טוב באמצע.
וגם השכנים שלך עברו איתך.
אז היית אחי הגדול.
והיום אתה כבר אחי הקטן.
והם כבר התיאשו ממני וכבר לא מתקשרים אלי יותר.

אני מסתכל מסביב ורואה אותם עומדים.
עמדו אפילו הדתיים שתמיד אומרים עליהם שהם לא.
ופתאום חשבתי
איך כל החארות האלה
אלה שחותכים בכביש
וזוללים פירות יבשים בסופר
הם בעצם אחים שלך ושלי.
ומשהו התחיל לזוז לי בפנים.

אני זוכר איך החבר המשותף שלנו,
זה שהיה המפקד של הסיירת הספרתית,
הקשוח הזה,
איך הוא סיפר שהוא בא אליך כל שנה ובוכה.
והתפלאתי עליו.
אפילו אז כשנסענו יחד והוא סיפר לי
שמתי לב איך הוא הסב את ראשו ממני
כאילו להסתכל על הכביש.

הצפירה נגמרה.
כולם נכנסו למכוניות.
ותוך רגע חזרו לחתוך ולזרוק סיגריות לכביש.
אבל אני לא באמת שמתי לב.
הרכב עשה פרסה מעצמו
ופנה לכיוון שלך.
ואני נשבע ששעה ארוכה
הוא נסע לבד,
באמונה,
כי אני לא ראיתי בעינים
לא ראיתי ממטר
בדיוק כמו אז
ביום ההוא שבו
שמנו אותך באדמה.

גלתיאה • 11 במאי 2005

משפחות שכולות אכן תמיד יזכרו את היקרים להם שהלכו,
עם או בלי צפירה.

הלוואי שלעולם לא תדע דאבה וצער ריס.

crazy_toast​(שולט){אליס} • 11 במאי 2005

אנחנו חיים במדינה כזאת שכמעט כל אזרח מכיר מקרה של שכול.
אם מקרוב ואם מרחוק.

אנחנו חברה שמוגדרת ע"פ הסוציולוגיה כמיליטריסטית- אנחנו כל כך יודעים מה זה להיות בצבא,
כל כך קל להעביר לנו את ההרגשה.

מה שמפחיד היא הקהות הזאת שבה אנחנו מתייחסים למוות.

במובן זה הצפירה, למרות שעולם ממשיך לנהוג כמנהגו לאחריה, היא משהו שלדעתי כן מאלץ אותך לזכור.

RIS • 11 במאי 2005

כן.
וזו תופעה מרשימה בעיני.
עם שלם עוצר לשלוש דקות הכל. גם את הנשימה.
ונותן כבוד.
ואולי אפילו מוחה דמעה.
לא חושב שיש דבר כזה באף מקום אחר בעולם.

כמה

חוה​(נשלטת) • 12 במאי 2005

שזה עצוב
כן
יותר מהכל
מעבר לכל
לפני הכל
ואחרי הכל -
- עצוב.

גם בחלוף השנים
אין נחמה.

חיבוק.