אני ואתה

אני ואתה

ד--פנה • 18 במאי 2005

אתמול- 2:00
-----------------

הלב שלי פועם.

חזק . אני עולה במדרגות שלו. לאט, והבטן שלי מתהפכת.

איזה מפגרת , אני לוחשת לעצמי.

לאורך שנים, אני עולה על המדרגות האלה ואף פעם לא נפטרת מהתחושה

הזאת של לפני. אני עוצרת בקומה הראשונה. כמו תמיד. לאפס את עצמי.

אני מנסה לנשום סדיר ולא מצליחה. תירגעי, סתומה, אני מסננת, ואפילו את זה

אני לא הוגה כמו שצריך- כי השיניים שלי נוקשות אפילו שלא קר. כשאני

עומדת אני שמה לב שאני רועדת קצת. אני יודעת שהצינה של ליל אביב לא

מצדיקה את הפרכוסים האלה.

נשענת על הקיר בחדר מדרגות, האור נכבה ובכל זאת אני עוצמת עיניים.

זה עוזר לי להתרכז ולנשום נכון, כאילו , בדרך כלל. כי עכשיו הרעידות נמשכות

וכל פעם שאני שואפת אני מרגישה את הבלגן בבטן . לא אכלתי כלום

מהצהרים. מה לעזאזל יכול כבר לעשות לי שם לונה פארק?

" זה רק הוא, כמו תמיד" ....

" בסך הכל לא ראית אותו כמה חודשים, לחזור לזרועות שלו אמור להרגיע.."

" אם זה לא נכון לך, את יכולה ללכת, תחזרי, תתקשרי ותגידי שהלכת לישון."


אני מרביצה עוד שאיפה עמוקה ומתחילה לגשש אחרי המדרגות לקומה

השנייה. לא בא לי להדליק את האור.




היום בבוקר 15:30
------------------------

אני שוכבת מרוחה על הספה, מסתכלת על היפה שלי , החברה הכי טובה שלי

מוצצת סיגריה ומפריחה עשן בעמידה.

-" אז למה הלכת? "

- "סתם"

- "אין סתם, למה"

- " סתם, היה בא לי , התקשרתי והוא אמר לבוא"

- "אמרת שלא תלכי יותר"

- " נו, אמרתי..."

-" אמרתי לי לאמר לך לא ללכת אם תרצי"

- " חח, נו אמרתי."

- " אמרת שתתקשרי אלי לפני שתתקשרי אליו"

- " כן, אבל גם ידעתי שאמרתי לך לאמר לי לא ללכת.."



פברואר 2000, 3:20
----------------------

אנחנו בנות 19, אני והיא. בפאב עם אוכלוסיה שגדולה מאיתנו

בעשור בממוצע. יצאנו בזמנו עם שני טמבלים יפיופים, שמכיוון שהם היו

גדולים מאיתנו בכמה שנים טובים, הסתפקנו דאז בהבעות הפנים המיוסרות

שלהם שאמרו לכל עבר- כל כך קשה לחשוב, דאמיט, זה כואב.

כמו שציינתי, הם היו יפיופים.

הם היו משעממים למוות, מה שהתאים להפליא להיווצרות תחילת הרומן שלי

עם הסם החוקי שלי- אני והאלכוהול רק התחלנו ללמוד זה את זה.

הייתי אחרי השוט השלישי של ג'ימסון וכבר מסובבת ( אלו היו הימים-

קיבולת של השתכרות זולה. )

ובתוך בליל הדברים בלא מעניינים בעליל, היה אותו. כשאני מסובבת , הכל

באמת הופך להיות בליל, והנקודות הזוהרות , הרבה יותר זוהרות.

בהיתי, לחלוטין בהיתי. הוקסמתי מאיך שהוא מרים את הכוסית שלו, מהרמת

זווית הפה כשהוא נראה משועשע.

ואני יודעת, זה נשמע טיפשי, אבל עצם הבריח שלו היממה אותי לגמרי.

חח, עושות לי את זה עצמות בריח.

בהיתי בלי חיוך פלרטטנות, מה שהפך את העסק מטיזריות חוצפנית, לסתם

חוצפה.

אבל מכיוון שכל החושים שלי היו עמומים , לא רציתי לפספס, אז התרכזתי.

והוא- פעם אחת כיווץ את המצח והעיניים, והבין תוך כדי.

ראיתי שהוא הבין, כי הוא זיכה אותי בהרמת צדדית של השפה ודיבור בעיניים.



יולי 2003 16:30, שבת, שוכבים במיטה שלו אחרי זיון
----------------------------------------------------------


אני על הבטן , עירומה, מחבקת את הכרית.

- " אז מה זונה, ספרי מה חדש"

- " למה אתה אומר זונה? " אני שואלת בקול נמוך, מחכה שיפנק אותי

בתשובת הריטואל שלו.

- "למה? כי ילדה שבאה עם חבר שלה לפאב, שופכת עלי בירה בכוונה

ומבקשת שאני אגש איתה לשירותים, היא זונה מלידה מותק"

- אני מסתובבת על הגב בחדווה , מחייכת- "נכון".

הוא תוקע לי אצבע ורוכן מעלי, מסתכל עמוק ושואל בעיניים.

"כלום, כלום לא חדש" אני לוחשת ומתפתלת.


מרץ 2000 תחילת אפטר של אחה"צ
----------------------------------------

אני עומדת אל מול הדלת שלו, ויש לי בחילה. מהתרגשות.

דופקת בעדינות, כאילו מבקשת לעצמי עוד רגע, שלא ישמע, ואני אוכל

לאגור כוחות עוד כמה רגעים לפני שאעבור את סף הדלת.

הידיים שלי חלשות , דופקת באופן רפה ומצלצלת בפעמון שלא משדר את

החולשה.

מחכה. ומנסה לספור כמו מפגרת את פעימות הלב שלי, לראות עד כמה

המערכת מואצת. משחקים עם עצמי מאחורי הדלת.

"תירגעי" אני מסננת לעצמי כשהדלת נפתחת.

הוא עומד זחוח, עם הזווית של הפה למעלה. נגיד שזה חיוך ברכה, אני יודעת שלא.

הוא נשען על אדן הדלת עם היד ומשקיף עלי.

אני זעה באי נוחות ומחכה, שיאמר משהו.

"מה?" אני משתנקת.

הוא מחייך. כבר למדתי, במשחקי הכוחות הוא מנצח, ככה זה, וזה.. טוב.

-" באת עם מדים"

- "אני יודעת, לא רציתי לעבור אצל ההורים. יש לי בתיק להחליף"

כולי מלמולים נבוכים. בכלל, על כל מילה שאני לא מחליפה אותיות אני מברכת.

הוא לא החליף לחיוך אחר, וזה משגע אותי. אני מושיטה יד אליו , לחגורת הבטן

ושנינו יודעים מה אני מבקשת- תן לי להיכנס כבר, להצטנף , רק תכניס כבר.

הוא ממשיך במבט, ותופס לי את היד . "מה? " הוא שואל.

" אתה לא מכניס אותי? אני שואלת זהיר. ( תכניס כבר, מה הקטע? תגאל אותי מהכניסה )

- " למה לא מכניס?"

רווח לי , ואני צועדת קדימה, אליו, כי הוא עדיין עם היד על המשקוף, לא זז.

הוא נושם אותי קצת, ואני עוצרת את הנשימה, לא מבינה.

ואז הוא הודף אותי קלות, אני מסתכלת באי הבנה.

"תורידי " הוא אומר, ומכוון את המבט.. – "את מה?" , כולי כבר אש של עצבנות מרוסנת.

" את החולצה של חיל אוויר, היא לא הולמת אותך"

" אני אוריד בפנים"

"עכשיו, פה" הוא אומר לאט

" אבל למה ? אני אוריד בפנים "

"עכשיו."

"אין לי גופיה" אני אומרת לו ונותנת לו מבט מהיר לאחור, מסמנת, שאנחנו בחדר מדרגות.

"עכשיו."

אני נאנחת בלי חיוך, ומתחילה .

שונאת להיכנע, וכבר חודש מגלה שאני אוהבת להיכנע לו.


אתמול 2:04
----------------

אני עומדת מול הדלת, ועכשיו גם הפיקות של הרגלים מתחילות לקפוץ לי, שונאת כשזה

קורה, מזכיר לי את הטסט הראשון.

דופקת חלש והוא צועק לי שפתוח.

לוחצת על הידית בעדינות, ומכניסה רק את הראש בהתחלה, בזהירות.

אני רואה אותו שוכב על הספה, מסתכל ומחייכת חיוך נבוך.

" בואי, דפוקה, כנסי"

אני סוגרת אחרי , נועלת. ובאה. אני מתה להתעלף , להימרח על הרצפה כמו חמאה

שמה שאני מרגישה יקבל אישור פיזי. ואני נזכרת שככה זה תמיד לידו, אני כולי מאבדת כוחות

ונעשית רק נשמה, מרגישה רק אותה, וקשה לי לשאת אותה ככה בלי תומכות.

אני מתיישבת בעדינות ליד הרגליים שלו בריבוע קטן שנשאר בקצה הספה.

הוא צוחק קצת ולא אומר כלום.

אני מגניבה מבט ורואה אותו, כבר בן 31, אותו גוף , אותה עצם בריח מובלטת, אבל עכשיו

כשהוא מרים את הצד של הפה לחיוך הזה, מצטברים לו יותר כיווצים בצידי העיניים.

זה יפה.

"למה את תמיד באה בשעות כאלה ילדה?" הוא שואל.

אני מחייכת וחושבת שזה נחמד שהוא שואל את זה כאילו הייתי פה שבוע שעבר .

אני גם חושבת אם אני עדיין ילדה בשבילו כמו אותה אחת שהייתה אז לפני 5 שנים.

"ילדה?"

הוא מסתכל ולא עונה.

"למה אתה אומר ילדה?"

"סליחה מותק,- ילדה זונה."

"למה אתה אומר זונה?"

הוא מחייך ומושך אותי אליו. ואני נמסה עליו, חודשים בלעדיו, הייתי מקשה ועכשיו אני נמסה

באחת.

הוא מושך לי בשיער חזק , אוסף אותו , כדאי למשוך את הראש לאחור , אני מסיטה את

את העיניים ועוצמת.

"תסתכלי" הוא רוטן. אני פותחת לשנייה ועוצמת. הוא מטלטל לי את הראש ואני פותחת

את העיניים בקושי, חוששת שגם הם יימסו, שאם אני אסתכל הרבה יישאר לו רק השיער שלי

והשאר יעלם , לא יהיה עם מה לשחק.

הוא מלטף אותי לשנייה תוך כדאי מבט אפילו שהוא יודע, שהליטופים שלו צורבים אותי,

אני רק רוצה שישחק בי, לא ילטף.


אני מוציאה נאקה של כאב כשהוא שורף אותי עם האצבעות שלו על הפנים, ומרכינה ראש.

אני רק רוצה שיתחיל. לשחק.




***********************************************************************

כולי צער, כל הפוסט הזה כוונתו הייתה לספר על סשן לוהט.

קצת תנוחות, קצת על המכות, קצת על חדירות.

מה אני אעשה , זה מה שיצא, נשבעת- בלי כוונה.

את יודעת

L-I-R​(מתחלפת) • 19 במאי 2005

כל מה שבא לי בתגובה הוא לחבק אותך חזק נורא.
אי אפשר לעשות עבורך את מה שלא תעשי בעצמך עבור עצמך.בנאלי,אני יודעת,אבל גם נכון.

ליר.

lori{ע_מ} • 19 במאי 2005

האמת הסתכלתי.. בדקתי כמה ארוך זה, וזה היה לי ארוך אז לא היתה לי סבלנות.
התחלתי לקרוא חלקי משפטים פה ושם ואז התיישבתי והתחלתי לקרוא מהתחלה עד הסוף.
ואני שמחה שעשיתי זאת.
אני שמחה שיצא הפוסט הזה ולא פוסט סשן..
הפוסט הזה מיוחד. פשוט מיוחד

איזה כיף

ana • 19 במאי 2005

תמיד לקרוא אותך

galia​(לא בעסק) • 19 במאי 2005

אשכרה (כמעט) תמיד כיף לקרא אותך.

באמצע זה נהיה עצוב, אמרתי לעצמי : אוף, גם היא , גם זה, עוד אחד דפוק שכולנו כל כך אוהבות....