G-O-L-D(שולט)
|
לפני 19 שנים •
2 ביוני 2005
הוא רוצה, לאמא...
פיטר-פן נכנס לי לחדר והתחיל לרקוד אז חייכתי, קמתי על הרגליים והתחלתי לרקוד גם.
הוא פתאום עצר ואמר לי: "מה אתה רוקד?" ואני צחקקתי ואמרתי: "למה לא? אתה רוקד אז אני גם". "אבל לך אין סיבה", הוא אמר. "למה?" חייכתי. "כי אתה תזדקן ותמות". "נו", צחקתי. "נו? מה נו? אני רוקד כי אני אשאר צעיר לנצח". "סבבה פיטר", חייכתי, "ואני רוקד כי אני יודע שעוד מעט זה נגמר". * לפעמים כשבא לי להתפנק אבל על אמת, אני נוסע לבית הורי, מתיישב על הספה בסלון בתנוחה הכי ביתית שיש, וכשהראש שלי בתקרה ועיניי בוהות באיזו נקודה אני אומר: "אמא..." וכשהיא לא עונה אני ממשיך ב: "אמא, אממממאאאא..." וכשלבסוף היא מביאה לי את "המה", שלה אני משיב: "תעשי לי סנדוויץ שוקולד". * פגשתי את מרקו בחניון של בית גיל הזהב. הוא נראה שפוף ושבור. הוא שמן מאוד, שערות ראשו הלבינו, והתנהלותו היתה תזזיתית. "יו, מרקו, מה קורה כפרה?" זרקתי לעברו בחיוך והוא רק הניד ידו בעייפות. "מה קרה גבר? למה ייאוש?" חייכתי. "ייאוש? שברון! ריסוק! אפיסת כוחות טוטאלית!" הוא המהם. "למה בובה? מה קרה?" הרצנתי. "אמא שלי, שק עור חבוט, אל תשאל, כולה חיתולים, מחרבנת על כל המיטה כמו מכונת קקי". "מה אתה אומר?" חייכתי. "כן... ראבק, שנים חיפשתי אותה ובשביל מה, שלשלה לי את החיים!" "טוב תרגע, יהיה בסדר, עוד מעט היא תמות". "תמות? היא נאחזת בחיים כאילו גמר כוכב נולד מחכה לה..." הוא זעק לפתע בעצבנות. "שיט האפנד..." משכתי בכתפי. "כן, והרבה ממנו..." הוא מלמל והריח את כפות ידיו בגועל. "תגיד..." המשכתי. "מה?" "מה עם צ'יפופו?" "נפטר", השיב מרקו כשהוא ממשיך להריח את ידיו ואחר כך את צווארון חולצתו כמנסה להבין מהיכן בוקע אותו ריח שעיקם את פרצופו. "וואלה? מתי?" "מזמן, גם כן הוא, רציתי לקבור אותו כמו שצריך, חטפתי דו"ח מעריית תל-אביב". "דו"ח למה?" "אני יודע למה? מישהו שם שלט בפארק הירקון "שכאן אסור לקבור קופים"? כי אני לא ראיתי שלט..." "לא..." חייכתי. "נו, אבל דוחות יודעים לתת". "ככה זה", המהמתי. "כן, העולם הזה מגעיל..." המשיך מרקו להריח את כפות ידיו עד שלבסוף ריחמתי עליו ואמרתי: "מרקו..." "הא?" הוא זרק בעצבנות. "הריח הזה שאתה מנסה להבין מאיפה הוא..." "נו..." "זו השחיתות של הערוץ הראשון". * היום גנבתי 2.5 שקל. לא, את האמת, שדדתי! כן, שדדתי 2.5 שקל. אני לא צוחק אני רציני. כלומר, גנבה זה כשאתה עושה את זה בהחבא. אני עשיתי את זה בגלוי ועוד תחת איום. כלומר נכנסתי לתחת דלק, תידלקתי את האופנוע, וכשאמרו לי שאני צריך לשלם 2.5 שקל דמי שירות שאלתי: "ולמי הולך הכסף הזה?" המתדלק חייך ואמר: "לבעלים של התחנה". "אבל אתה משרת אותי, לא הוא..." "וואלה אחי, מה אני אגיד לך..." "ואיפה המנהל הזה?" אמרתי. "שם", הוא הצביע לעבר חדר קטן בצד התחנה. "תגיד לי, יש כאן תדלוק עצמי?" קראתי אל עבר המנהל שלא ענה אלא סימן לי לי לשלילה תוך כדי שיחת טלפון, "אז אתה גם לא מספק לי אפשרות לתדלוק עצמי וגם מחייב אותי בזה שאני לא מתדלק בעצמי?" זעמתי. "הא?" הוא קרא. "אתה שודד צעקתי!" "היי בחור מה אתה רוצה?" הוא קרא לפתע. "מה אני רוצה?" אמרתי, "בוא, אני אגיד לך..." מלמלתי והתחלתי לצעוד לקראתו, "הנה, 31 שקל בדיוק על האגורה עבור הדלק", הנחתי את הכסף על שולחנו, "את ה 2.5 על השירות תקבל רק אם תתן לי שירות..." סימנתי לו בידי אל עבר הזין ויצאתי מהמשרד. "בונה מה אמרת?" הוא אמר וקם אחרי. "שתמצוץ לי את הזין!" צרחתי, "ושזה שוד!" קראתי כשאני עולה על האופנוע מתניע ובורח. את כל המשך הנסיעה עד ביתי העברתי בפרץ צחוק על רגעים בהם אני מאבד את הסבלנות או ליתר דיוק, מתנהג כמו בן אדם ולא עוד נקודה עשרונית שלא מתרעמת כשדורכים עליה. * ברבאבא התקשר אלי היום ואמר לי: "גולדי, אני מתחיל דיאטה". "כל הכבוד גבר", חייכתי, "מזל טוב". "יש לך עצה בשבילי?" הוא המהם בקולו. "עצה לגבי מה?" "איך לא להישבר..." "להישבר? אתה? הרי כולך גמיש..." "נכון, אבל זה רק כלפי חוץ". "מה פירוש?" "פירוש שבפנים אני שביר כמו כריסטופר ריב במדרגות של עריית תל-אביב". "טוב... עצה?" "כן גולדי, עצה". "בכל פעם שאתה מרגיש שאתה נשבר, תזכור שלהשבר זה רק אם אתה מקבל את זה שנשברת". "למה אתה מתכוון?" "אני מתכוון לזה ששבר הוא משהו שיכול להתקיים רק אם מסכימים לו. אם אתה גמיש, תבין שכן, גם המוח שלך נכנע, אבל אם תניח לו להיכנע מידי פעם, הוא רק יתחזק... אל תפחד מהשד הזה שנקרא אוכל, תרקוד איתו. כשמפחדים, חיים את הפחד..." "המממ..." המהם ברבאבא, "כשמפחדים חיים את הפחד..." "בדיוק! או כמו שאתה תמיד אומר: דירדי קונץ ברבא קונץ!" * היום חבר שלי השאיר איתי את הבת שלו גילי בכדי שיוכל להתפנות לאיזה סידור שהיה לו. ישבנו יחד, אני והיא בבית קפה. היא בת 6. את האמת, את הכאפה עד כמה הזדקנתי חטפתי ממנה היום לפחות איזה חמש פעמים. נתחיל בזה שאני בגילה, לא הבנתי רבע ממה שהיא מבינה, למען האמת אני לא חושב שדיברתי בכלל בגילה, או שכן, בכל אופן כשאמרתי לה: "מה בא לך לאכול?" והיא אמרה: "לא יודעת..." זה היה נראה לי מוזר אז אמרתי לה: "מה דעתך על איזה וואפל אמריקאי עם ים גלידות וקצפת ושוקולד?" והיא הביטה בי במבט של בת 30ואמרה: "זה מאוד משמין". כאן, לרגע, העולם עצר מלכת. אני הבטתי בה וכל מה שהיה בי היה עצב. "אבל את בת 6", מלמלתי. "אז?" היא קימצה גבותיה. "אז מה את עושה חשבון הרי את יכו..." "שניה", היא אמרה לי לפתע כשהיא חותכת אותי לצלצול הנייד שלה, מותירה אותי פעור פה להביט בה, בת דור מסריח ואומלל שלא מודע לאומללותו בעוד המחשבות טסות לי במוח כשמידי פעם מילים הבוקעות מגרונה נשמעו לי כל כך מוזרות כשהן מצלצלות קול ילדותי אך טונם סמכותי. כשהיא סיימה אמרתי לה: "נו, את יודעת מה בא לך?" והיא אמרה: "כלום, אני לא צמאה ולא רעבה". "אבל אני קונה לך כל מה שבא לך, מה בא לך?" "לא בא לי כלום!" היא פסקה. "וואלה?" אמרתי וכבר הרגשתי באיזה סוג של כעס. "כן, לא בא לי כלום". "טוב, אז כלום בשבילך, ואני..." המהמתי וסימנתי למלצרית, "אני רוצה וואפל אמריקאי עם כל התוספות", פסקתי. כשהמלצרית ניגשה לערוך לנו את השולחן הבהרתי לה שרק אחד אוכל. וכשגילי הביטה בי נהנה מכל ביס אמרתי לה: "את יודעת משהו גילי, אם את כל כך חכמה, אז אני יכול לדבר איתך כמו עם חכמים נכון?" "נכון", היא הנהנה. "יופי, אז אני בניגוד אליך רוצה להיות ילד, כי מי שבוחר להיות מבוגר, הופך זקן ביום", אמרתי ואת זה אני לא ממש חושב שהיא הבינה, אבל היא עוד תבין וכשהיא תבין, זה יהיה מאוחר מידי. איזה אבא טיפש יש לה... |
|
|
Aragorn(שולט)
|
לפני 19 שנים •
2 ביוני 2005
מעולה כרגיל
|
|
|
| galia(לא בעסק) |
לפני 19 שנים •
2 ביוני 2005
אני מתייחסת לקטע האחרון.
..וואז הן הופכות לסאביות או שפחות או מלכות בגיל 17, הן יודעות והן בוגרות, הן או מצליחות או לא. אני כאמא לילדה בת שמונה וחצי שעדיין אוכלת הכל (יש לה מזל, כנראה בשל הגנים היא לא משמינה ) אני מאוד מקווה שהיא תשאר "נורמלית" עד גיל הגיוני , אח"כ אולי תצטרך פסיכולוג כמו כולם. (אני חוסכת לה גם למטרה הזו ) .
גולד, לא כולם כאלה, יש ילדים שההורים עדיין מודעים ודואגים לילדות נורמלית , גם אתה יכול , לא להתייאש. עוד דבר, גם נשים בנות 40 לפעמים רמת הבגרות הנפשית שלהן שואפת לאפס ולהן כבר יש ילדים שהן מחנכות. |
|
|