הרס עצמי והתעללות ביחסי שליטה

הרס עצמי והתעללות ביחסי שליטה

מיתוסית​(שולטת) • 10 ביוני 2005

באחת משוטטותיי באינטרנט, נתקלתי בבלוג הבא שבו הכותבת (ונילית ככל הנראה) מדברת על בדס"מ. היא התחילה לדבר על הרצון של כולנו בשליטה בחיים וכו' ויש שם כמה דברים מעניינים, אולם הסיבה שפתחתי את השרשור הזה, זה בעיקר בגלל מכתב (אמיתי או מפוברק, זה לא משנה) שהיא מצטטת של חברה שלה.
המתואר במכתב עשה לי רע.
בעיקר כי ידעתי שבוודאי יש לא מעט נשים וגברים שהיו בעמדה של הסאבית המתוארת שם.
בעיקר כי ידעתי שיש לא מעט דומים (?) כמו הדום המתואר במכתב.
עלו כמה דברים במכתב שיכולים לשפוך אור חדש על לפחות שני שרשורים שרצים לאחרונה באתר הזה.

אביא כאן את המכתב במלואו, הקישור למקור יהיה בסוף הפוסט.

XXX

"האמת היא שאני חרמנית כבר מלא זמן. הפעם אין בזה שום אהבה. אני פשוט צריכה זיון. במובן מסוים אני צריכה זיון כדי להעניש את עצמי. אני צריכה שמישהו פשוט ידפוק אותי, כי ככה אני מרגישה עכשיו. אני מרגישה רע. אני מרגישה כמו בובת סמרטוטים. אני מרגישה אדישה. אני אתאר לך סיטואציה שממחישה את איך שאני מרגישה. אני מדמיינת את עצמי שוכבת ונותנת למישהו להכאיב לי וכל מה שאני עושה זה לבכות בשקט, בלי להביע שום מחאה. הסיטואציה שאני מתארת לך נובעת כולה ממצב נפשי. אני מרגישה חסרת ערך ואני כאילו מחפשת שמישהו אחר ינציח את ההרגשה הזו אצלי. רע, רע, רע.

אמרת שבכל אדם יש גם הרס בצד היצירתיות. אפילו אין סיבה שאני אעניש את עצמי. סתם בא לי להרוס. בא לי לעשות משהו רע. אני מרגישה ריקה. אני שונאת להרגיש ריקה. יש בי כל כך הרבה. אני לא אמורה להרגיש ריקה. אני שומעת עכשיו אמינם ופתאום ההרגשה שלי משתפרת פלאים. אני מרגישה נהדר כשהוא מקלל, או שוחט פרות קדושות. אני מרגישה גאה משום מה. הוא מצית בי איזה ניצוץ של חיות. יש זרימה פתאומית של אדרנלין.

פרויד דיבר על הארוס והטנטוס. יצר המין ויצר האלימות. היצירה וההרס. הם משלימים זה את זה. יתכן שאם אנחנו לא מקבלים ריגושים בדרך אחת אנו פונים לשניה. אולי בגלל זה כל כך הרבה בני נוער נהיים תוקפניים בגיל ההתבגרות. הם זקוקים לחיזוקים חיוביים, לאהבה, לתחושת שייכות, ואם אין להם את זה הם מנסים למשוך תשומת לב בכח. הם גורמים לסביבה להיות מודעת אליהם. אולי זה מה שאני עושה עכשיו? אולי אני מרגישה שחסרה לי אהבה ואני מחפשת כל סוג של תשומת לב, אפילו רעה, כדי להרגיש שאני קיימת? כדי להרגיש שזורם לי אדרנלין בדם? החיים לא יכולים להתנהל ללא אחד מהיצרים. מעניין שקראו להם דווקא יצרים כאשר השימוש בשורש "י.צ.ר" מעיד באופן ברור על ניסיון לתעל את האנרגיה לכיוונים חיוביים. אולי גם בהרס וגם בבניה יש יצירה? אין שמחת חיים אם אחד מהם חסר. אני לא יודעת אם יצא לך להתוודע ליצר האלימות שלי. הזכרתי אותו פה ושם והרגשתי שאין לי חיזוקים כדי להוציא אותו לאויר העולם בנוכחותך.

ובכל זאת הכיוונים שבהם אני בוחרת מוצאים חן בעיני. הנה גם עכשיו כשיש לי חשק להרוס משהו אני עושה משהו יצירתי, אני כותבת לך. אני אולי מעכבת עכשיו את הבניה של עצמי, אבל אני לפחות לא הורסת שום דבר. פרויד הזכיר גם את המושג סובלימציה – עידון. הוא אמר שבני אדם מוצאים דרכים לתעל את האנרגיות האלימות שלהם כך שיהיו בעלות תועלת להם כפרטים ולחברה בה הם נמצאים.
אני קצת מאזוכיסטית.



רק כתבתי לך לפני כמה ימים על תחושת הנחיתות שלי שמנסה למצוא מישהו שינציח אותה... והנה משום מקום הגיע מישהו שקלט את התחושות שלי והלך איתן עד הסוף. לרוע מזלו ולשמחתי הרבה, אני לא הלכתי איתן עד הסוף. הוא רצה להיות האדון שלי. עכשיו, אם זה היה רק משחק לא היתה לי בעיה. אם זה היה עוד אחד מהדברים שמנסים כקינק מיני, ניחא. אבל עשה רושם שזה מעבר לזה. התחלתי לקרוא לו "אדון" ולהגיד לו שכל מה שהוא רוצה אני אעשה. והוא רצה הרבה דברים שאני לא היתי עושה אותם אם לא היו מכריחים אותי. אבל הטעות שלו היתה שהוא רצה שאני ארזה במהירות ואמר לי שאני צריכה להפסיק לאכול כדי להיות שפחה טובה. בקיצור, סרט.

האוכל היה מה שקומם אותי. להפתעתי הרבה היה למעשה יום אחד שלם שבו לא אכלתי (והמשפחה שלי מיד שמה לב) והלכתי לבקר את ידיד שלי, אורי, והייתי חלשה והעיניים שלי היו כבויות. סיפרתי לו הכל והוא אמר לי לא להיות מטומטמת ומה שהבחור הזה מבקש ממני, ההתעללות שהוא מציע לי, ולצידה גם הניסיון לגרום לי לא לאכול זו התאבדות. ובהמשך הערב הכנו לי סלט ירקות ואכלתי לאט ולעסתי טוב ועדיין חשבתי איך אני אספר לאדון שהמריתי את פיו. אבל לאט לאט פתאום התחלתי להרגיש טוב . אורי ניגן לי בגיטרה ואני שרתי והרגשתי נהדר. ואז יצאנו והיתה הופעה של גארי ושרתי גם שם ורקדתי קצת ונהניתי כל כך. ואז כאות למרד הזמנתי סנדוויץ עם חזה עוף וצ`יפס. לא גמרתי את כל מה שהיה בצלחת, אבל הרגשתי נהדר. הבנתי כמה אני לא רוצה את הבחור הזה. ביום השני להיכרות בינינו אמרתי לך שאני בחורה נהנתנית. אוכל הוא הנאה, ויותר מכך – אוכל הוא חיים. סבל הוא לא הנאה ובאי אכילה אני הורגת את הגוף שלי. הדבר הכי חשוב בחיים שלי זה שאני אהיה מאושרת. והנה עמדתי להכניס את עצמי לסרט הזה ואם לא היו מושכים אותי החוצה לא בטוח שהייתי יוצאת כל כך מהר. משהו בתוכי רצה את זה. משהו בתוכי רצה להיות נשלטת, רצה שיגידו לי מה לעשות, שיחליטו בשבילי... אבל מה שהבחור הזה הציע זה פשוט לא מי שאני. אני לא יכולה להיות מי שאני לא. אני יכולה לשחק שפחה מצוינת אם אני יודעת שזה יגמר בסוף טוב... אני לא מהמהמרים. כאן לא היתה לי כל דרך לדעת שזה יגמר טוב. מבחינתי הבחור גם יכול להיות אנס פוטנציאלי.

הוא לא היה מוכן להפגש במקום ציבורי כי הוא כבר מת לזיין אותי, הוא לא היה מוכן לשים קונדום, הוא לא היה מוכן לשמוע רצונות או דעות שלי בכלל. לא היתה לי מילה. היתי אמורה להתכופף ולקבל אותו בשקט, ואם הייתי צורחת הוא היה סותם לי את הפה. ואם הייתי בוכה הוא היה נהנה מזה שאני סובלת. אבל הגרוע מכל, הוא לקח ממני את שמחת החיים שלי. היתי מודאגת, ומפוחדת וצייתנית ונמנעה ממני אחת הפעילויות שגורמות לי הכי הרבה הנאה – האכילה.
אני כבר התחלתי לרדת במשקל בצורה מבוקרת. וטוב לי לרדת בצורה מבוקרת. אני לא מעוניינת להרעיב את עצמי. אין שום דבר חיובי בהרעבה עצמית. רבק – אני אוהבת אוכל אהבה אמיתית. אני אוהבת את החיים.

כשעזבתי אותו הוא אפילו לא שאל למה או מה קרה. אולי הוא לא אמור כי הכרנו זמן קצר מידי, אבל אני הייתי צריכה את זה. זה מה שהייתי צריכה, קשר, סימפטיה, הבנה, התחשבות. הוא לא רצה ולא יכל להציע לי את אלה ואני מלכתחילה לא באמת חיפשתי זיון.

דבר אחד טוב הוא כן עשה לי. הוא העלה את תחושת הערך העצמי שלי. נשמע מוזר? מי לא אוהבת שאומרים לה כמה היא מושכת וכמה מתים לזיין אותה ושהיא מצליחה להעמיד לו את הזין כמו שלא עשו כבר הרבה זמן (הוא עשה עברת תנועה כי הוא עמד לגמור כשדיבר איתי בטלפון בזמן הנהיגה). זה ניפח לי את האגו. אם עשיתי את זה לו, אני יכולה לעשות את זה לגברים אחרים שלא יגרמו לי נזק.

לא כאב לי לאבד אותו.. שמחתי לאבד אותו. יזיז שלי ידע הכל ורק חיכה לרגע שאני אפסיק את הקשר עם האדון ואקפץ לזרועותיו. היה לי לאן לחזור. בכל זאת אחרי שעזבתי אותו הרגשתי חלל, ולמרות שברור לי לגמרי שאין מצב שאני אמצא בן זוג ברשת, היתי צריכה לדבר עם מישהו, אז נכנסתי חזרה לצ`טים. ותוך זמן קצר לאללה עלה בחור אחד נחמד והתחיל לצ`טט איתי ומצאנו חן אחד בעיני השני, והוא העריך את הדעות והמחשבות שלי, ודיברנו על תחומי עניין משותפים, והוא נראה טוב ונראה שגם המראה שלי מצא חן בעיניו. אז כבר לא הייתי לבד. והרגשתי שמשהו הרבה יותר בריא בכל מובן אפשרי יכול לצאת מקשר עם הבחור הזה מאשר עם איזשהו אדון.

יום אח"כ כששוב היתי קצת לבד עוד חשבתי לשלוח לאדון שלי מייל ולחזור אליו על ארבע, אבל עצרתי בעצמי, ולשמחתי שוב הבחור הנחמד הזה, עלה לרשת והתחיל לדבר איתי, והיה לי ממש כיף. ובלילה שוב דיברתי איתו בצ`ט. וטוב, טוב, טוב לי על הלב...

אני מרגישה נהדר. כמו שאמרתי באחד המכתבים אליך, אחד החלקים היפים בפנטזיות זה שהן לא צריכות להתממש. יש פנטזיות שעדיף שלא יתממשו. אם חלק מאיתנו הוא חלק של הרס עצמי, גם חלק מהפנטזיות שלנו נוטות להרס עצמי. ושוב אני מרוצה מעצמי שבחרתי בדרך אחרת... בדרך של יצירה, דיבור, כתיבה, וצחוק על עצמי...
ואם בכל זאת יום אחד יתחשק לי להגשים איזה פנטזיה, אני אפנה לאדם שאני יכולה לסמוך עליו שלא יפגע בי. אז אולי אין לי ביצים, אבל ברוך השם – שכל יש לי. "


אז נכון, המסקנה כאן היא אולי ונילית שהתנסתה מהסיבות הלא- נכונות, המסקנה היא מסקנה של ונילים, אבל ניתן להתייחס למכתב הזה כעל מכתב של סאבית מן המניין....

הבלוג:
http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=255996