איש הקובייה

גבר

רווק

אדם, בתחילת שנות השלושים, כלוא בתא זכוכית של שגרה. מבחוץ, החיים זזים הלאה; בתוכי, הזמן עומד מלכת. כל יום הוא תסריט קבוע, כל מחשבה - הד של אתמול.
אני יודע שהדפוסים האלה הם כמו חבלים, אזיקים שאני עצמי טוויתי. הם חונקים כל ניסיון שלי לחוש, לחוות, לחיות באמת. אני כמו גופה חיה, נושם ואוכל, אבל לא באמת קיים.
עכשיו, אני מוכן להקריב את האני המדומה הזה. לפרק אותו, איבר אחר איבר. לגרד את הקליפה עד שיישאר רק הגרעין החי, הפועם, המשתוקק. ואז, מתוך האפר של עצמי הישן, להיוולד מחדש.
לא עוד עבד לשגרה. הפעם, אהיה עבד רק לרצון לחוות - עמוק, כואב, מענג. כל רובד של קיום, כל גוון של רגש. זוהי כניעה מרצון לחיים עצמם, על כל אכזריותם ויופיים.

9 ביוני 2024

8 ביוני 2024