Mתמסרת

(נשלטת)

כל אותה שעה שהיה מדבר אחז בידו חפץ, לא ציגרה, שהרי ציגרה אפילו עבה הרבה אותו חפץ עבה ממנה. כל אותה שעה היה אותו החפץ מתנענע. לא מאליו אלא זה שאוחז בחפץ נענעו. אמרתי לעצמי אביט ואראה מה זה בידו. הגבהתי עיני וראיתי שהוא שוט, שוט קטן, אבל אף שוט קטן שוט הוא. התחלתי מתייראה שמא יכה אותי בשוט [...] ואותו האדון, פניו משתנות והולכות ומבטי עיניו לא טובים, מביט בי בעינים לא טובות ורואה אני שהוא קורא את מחשבותי. יושבת אני לי ואיני זזה וכל איבר שבי מתכווץ..."

"...אחר כך זרק את השוט והביט בי בעינים שנסתלקה רעתן מהן. שאלתי אותו, למה עשית בי כך? הביט בי בתמיהה כאילו כפויית טובה אני. שיניתי את קולי וצעקתי, מי נתן לך רשות לעשות כן? השיב לי בלחישה, גברתי כלום דבר שלא בטובתך עשיתי? [...] דבר זה גברתי טוב הוא, ובוודאי הכירה הגברת מעצמה שהוא טוב ואינו צריך להסברות יתירות".

ש"י עגנון, מתוך "שירה", 1971

21 באפר׳ 2018

8 בפבר׳ 2017