ז'קי ומומו מהתקווה

הפרק הקודם: http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=43105&blog_id=14011

2010
הרבה שמות ופרצופים עברו לידי בתשע עשרה השנים שאני כאן. אומרים שהסיגריות הורגות. אם זה היה מדוייק, כל אוכלוסיית הכלא הייתה אמורה למות מסרטן בתוך שנה עם כמות הסיגריות שרצה פה. אסיר ממוצע מעשן שתי קופסאות ביום, וזה בלי לחשב את כמות הסמים שחלקם מריצים. לפעמים עישנתי איזה ג'וינט אבל בהירואין לא נגעתי. טוב פעם או פעמיים בשבירות הגדולות שלי עישנתי גם את זה, אבל לא מעבר לזה. אני שונא ת'תחושה השיקרית שהוא יוצר לך.

בחדר אליו הוכנסתי שוכנו אסירים שנחשבו למסוכנים. כאלה שישבו על שוד או רצח. כמעט לכל אחד מהם היה סנג'ר צמוד. הייתי בטוח שינסו לתקוף אותי, הכנתי את עצמי למאבק, אבל אולי בגלל חומרת המעשה שלי קיבלתי כבוד. אחד הסנג'רים הצטווה לפנות את המיטה שלו ולעוף לישון על הרצפה. בלי שאומר מילה על עצמי, הוכנסתי לחברה הגבוהה של הכלא - החברה שאף אחד לא מעז להתעסק איתה.

בחמש וחצי נדלקים האורות, בשש ספירת בוקר. עשרים גברים בתא אחד מנסים להספיק להשתין, לחרבן ולצחצח שיניים לפני שהסוהרים סופרים אותם. עד שבע אוכלים ואז חוזרים לתאים. בני המזל הולכים לעבוד בניקוי ברגים או בעבודה יצרנית אחרת. רוב החבר'ה שלנו הוחזרו לתא, ארבעה מאיתנו יצאו לעבוד.

על קפה שחור שחולק בין החבר'ה התחלנו בהיכרויות. כל אחד מספר איך קוראים לו ועל מה הוא יושב. יש הרבה הומור במקום הזה, בניסיון של הכלואים להפוך את המציאות לקצת יותר אפשרית. לאט לאט הפשרתי. הבנתי שאני לא בסכנה, שהאנשים קראו בעיתונים על המקרה שלי ושחלקם אפילו רוכשים לי עליו כבוד. הכבוד הזה עזר לי לעבור בשלום את לילות האימה שנמשכו כמה חודשים, בהם התעוררתי כמעט כל לילה צועק מבועת.

היום אני כבר ישן בשקט. יש משהו מגונן בקירות שסוגרים עליך. אתה יודע שאתה לא יכול לצאת, אבל שגם לא יכולים להיכנס אליך. אתה מוגן, אתה יכול להתפרק כמעט כמו באשפוז בבית משוגעים. אף אחד לא יחשוב שאתה מוזר אם תתחיל פתאום לצרוח את הכאב שלך. אתה צועק וקירות הבטון האפורים סופגים אליהם את הצרחות כפי שהם סופגים את עשן הסיגריות.

אין אסיר שלא נשבר בתקופת המאסר שלו. ראיתי גברים שלא בכו כשירו בחברים הכי טובים שלהם, מתמוטטים בבכי כשהאישה הגיעה לביקור וסיפרה שהיא השאירה את הילד בחוץ כדי שלא יראה את הכלא מבפנים. כולנו בכינו, כולנו צעקנו, וכולנו התעלמנו ממי שבכה וצעק כדי לאפשר לו את הספייס לשחרר את הבדידות. רק אחר כך, כשהמשבר היה עובר, היה אחד מאיתנו מכין קפה שחור, מדליק סיגריה ומתיישב לשחק שש-בש עם מי שראו לו בעיניים הכבויות מעייפות שהמשבר כבר מאחוריו.

לכל תא היה המנהיג שלו. אצלנו המנהיג היה שמשון אלמושווילי שישב על שתי רציחות של מתחרים בשוק השחור. ככה זה, לפי הפז"מ שקבע לך השופט הייתה נקבעת המנהיגות. שמשון היה לוקח לו מעשר מכל חבילה שאסיר קיבל. זה היה הנוהג.

כשהתחלתי להתארגן בפינה שלי בבוקר, נקש שמשון באצבעותיו לעבר התמונה שלך שהדבקתי על הקיר שליד המיטה שלי. הוא רצה לראות אותך. במשך דקה ארוכה הוא הביט בתמונה, מנסה להכיר אותך על סמך החיוך ששלחת אליי כשצילמתי אותך בטיול שלנו בפריז. ואז הוא החזיר לי אותך מחווה בראשו אל הקיר, וכאילו אמר לי בתנועתו שמותר לי להצמיד את תמונתך ואת הזכרונות ממך מעל למיטה שלי.

מאז ליווית אותי בכל תא אליו הגעתי. תמיד תליתי את תמונותייך בזווית בה אראה אותך מכל פינה בחדר. כולם ידעו שאל התמונות האלה עדיף להם לא להתקרב. זו הייתה חלקת השפיות שלי בכלא. אסירים מכבדים חלקות כאלה של אסירים אחרים.

1988
כשחזרת הביתה למחרת בערב מהמערכת, חדר השינה כבר היה צבוע בסגלגל שהתאים לתמונות שתלית על הקירות ואוכל סיני שהזמנתי, כשהתקשרת לספר לי שאת בדרך הביתה, חיכה לנו על השולחן.

היית עייפה מיום מורט של ויכוחים עם העורך האחראי הישיר עלייך שלא הבין מה מעניין כל כך בקבוצת הנשים האקטיביסטיות שהפגינו מחוץ לבית המשפט נגד פסק הדין שנתן שופט במשפטו של אנס מקומי. פסקי דין כאלה היו מעשה יומיומי, אבל את, נחושה לפרסם את הכתבה, הלכת וראיינת אותן ואת הנאנסת, והבאת לו כתבה ממנה הוא לא יכל להתעלם.

היה לך חיוך של ניצחון כשנכנסת הביתה. חיוך מנצח ועייף.
אל תהפוך לעיתונאי. אמרת לי כשהתיישבת ליד השולחן נוגסת מהאגרול.
אני? אני סתם כותב שירים לאישה שעד שלשום לא הכרתי וצובע דירות. הרגעתי אותך.
כשסיימת לאכול הסטתי את הכיסא שלי כך שאשב מאחורייך ועיסיתי את כתפייך.
יום קשה? שאלתי.
יום מתיש, אל תשאל. ענית. כל מה שאני רוצה זה להיכנס למקלחת ואז למיטה. אני רוצה לשכב עירומה בין הסדינים, לשים מוזיקה ולקרוא. אני רוצה לנוח. לא לחשוב על זה שאתה כאן עכשיו, לא להתעסק בלשעשע אותך. אני יודעת שעבדת קשה ושחיכית לי, אבל אני חייבת אותי לאיזו שעה. אמרת והשענת את ראשך בעייפות על חזי.
לכי להתקלח יפה שלי, אמרתי לך, אני אסדר את המיטה. ננוח יחד. לא כל דקה חייבת להיות מוקדשת לפעילות בינינו.
זה לא שאני לא רוצה אותך. ניסית להסביר.
אל תסבירי, ביקשתי ממך, את רוצה אותי אבל צריכה אותך עכשיו. יהיה מספיק זמן בשבילנו. עוד לא סיפרתי לך אבל אני מתכוון להישאר איתך לעוד המון זמן.

החיוך שלך היה שווה לי ימים של עבודה לא רק בצבע אלא גם בזחילה בצינורות ביוב מצחינים. הוא האיר לי את החדר ואת הלב. חמש דקות אחרי שנכנסת למיטה לקרוא נרדמת. הפעם, גם אני נרדמתי איתך.


לפרק הבא: http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=43145&blog_id=14011