שליטה מסוג אחר

ניסיתי להתנתק, אבל כנראה שחזק ממני.
מקווה שהסיבוב החדש יהיה מוצלח יותר .

אמרת , שהחיים הפרטיים שלך - הם שלך בלבד.
ושלא רוצה שאתערב בהם.

אז, מה אתה רוצה עכשיו?
לך, תחיה את החיים הפרטיים, הציבוריים, הכללים ואיך שתרצה.

לך, תחיה אותם לבד ,

סורי, זה לא עובד במתכונת של...חבר, מתי שבא לך. ונתק מתי שנמאס לך, או שמרגיש חדירה לפרטיות "הקדושה" שלך.

זה מה שרצית,
זה מה שבחרת,

עשית זאת בדיעה צלולה,
ועד כמה שידוע לי אתה בוגר .

אז, תבוא בטענות ל..עצמך.

כי אני עכשיו, לא רוצה , לא את החיים הפרטיים שלך,
לא את ההשתקעות והניתוח , ברגעים שנוח לך.

אני עכשיו - יוצאת מהמשחק.

כי למשחק צריך לפחות שניים.
לאונן , אפשר להסתפק ביד אחת.

ואני חדלתי מזה .

אדיוס.

צריך לקום, אין ברירה.
ממש חיים, לקום עם עלות השחר,
איפה? איזה עלות השחר?
לפני...לפני.
מישהי היתה צריכה לחנך את "השחר" הזה..שיש שעות סבירות להתעוררות.

שמתם לב פעם למילה שמימות?
שומם - יבש , עזוב , חרב .
דומה למשעמם.
בדיוק מה שמרגישה עכשיו.

תחושת שמימות.

כשמשהו נשבר אי אפשר לתקנו, תמיד יראה איזשהו משהו לא תקין.
אי אפשר לאחות, ושום דבק לא יסתיר את השברים.

גם עוגה שנאפתה , ונשרפה או לא עלתה אי אפשר לתקן.
אפשר להוריד את הציפוי השחור , אבל ישאר טעם שרוף.
אפשר להוסיף שכבה או ציפוי לנסות לכסות על זה שלא תפחה.
אבל יורגש טעם הבצק שלא נאפה.

מה שהיה , היה .

והכי טוב להכיר בזאת מוקדם ככל האפשר.

נכון שנגמר, נכון שכבר אין דרך חזרה, מה שהיה היה. נגמר וזהו זה.
אין בי חרטה. זה היה צריך להיות באיזשהו שלב.
קצת קשה למחוק 3 שנים כהרף עין . וזו הסיבה שאני כותבת.
למרות הכעסים, למרות שרותחת ובצדק.

יש בי עדיין מעט רחשי לב.
אני מסתכלת לאחרונה על המסרים ועל ההודעות במסינגר , ובפירוש מזועזעת.
כל מה שעבדתי, כל מה שעמלתי ירד לטמיון.

הפכת לשבר כלי . צל נרדף של עצמך.
משאיר את המסינגר פתוח. אולי תהיה איזו הודעה. לפעמים שותל את הניק בצאט אולי יהיה משהו.
כל זה לא בריא לך.
ברגע שמשאיר פתוח , אז טס כמוכה עיוורון לבדוק אם יש איזו הודעה. אולי מישהו פנה.

נגמרה לך ההפרדה בין לבין. נטשת את ההגיון לחלוטין.

בזמנו כשאמרתי לך שברגע שיוצא אז יוצא , הכוונה היתה לטובתך, על מנת למנוע ממך את מה שבדיוק עכשיו קורה. ברגע שמשאיר פתוח אז מהווה פיתוי לחזור , לבדוק ולראות אולי השתנה משהו.

פשוט לא בריא. הורס את השינה, הורס את שגרת החיים, את כל מה שבעמל רב הושג, עכשיו הכל מדרדר והולך לאבדון.

היום והלילה התערבבו ביחד. במצבך הדבר הכי חשוב לשמור על שגרה יציבה. שעות מסודרות וקבועות לשינה , אכילה ועבודה. ברגע שמופר האיזון העדין מתחילות החרדות והפחדים.

קח את עצמך בידיים. חזור לשגרה. תאם לך סדר יום קבוע ודבק בו. תארגן לך מתכונת בריאה לחיים.

ובאמת זה רק נאמר בדאגה לשלומך.

יכול לקבל או לא לקבל. לא מתכוונת לשדל ולשכנע, נגמרה התקופה הזו. עבר ונגמר.

עכשיו תלוי בך.

שאלת מה יהיה בפגישה הראשונה?
הרגשתי את החשש וביחד איתו את הכמיהה והערגה.
חסר ניסיון לחלוטין, למעט אי אילו כאילו "יעני" סשנים.
יודע בעל פה את כל התורה הכתובה. ומצטט את כל הקלישאות שאי פעם נאמרו.

אז.... יש לי הפתעה,
זה לא דומה לשום דבר שדמיינת ,
לא לחינם אני מלכת הסדיזים.

אבל...ההזהרה ניתנה...ואתה בשלך.

אז..תתכונן יקירי .

לא רוצה בית קפה, לא רוצה מסעדה, לא מקום המוני .
ישר , תכלס ולענין.

כמהה לסשן חזק , בלי גבולות, בלי מילת ביטחון.

אחד כזה , שמשאיר אותך בסוף באפיסת כוחות נוראית וכאב מתוק בעצמות, בגוף, בחזה . שיוצא וגולש מכל החורים.
כאב שדורש עוד ועוד.

הרמת את הכפפה. יפה!

בקרוב אנחנו יוצאים לדרך.
תיפרד יפה לשלום מכל הערכים אותם הינך מכיר , מכל מושגי העולם .
בקרוב תכיר רק מילה אחת. רק שם אחד ורק רצון אחד.

כל כך טוב שיש אפשרות לשמור שיחות, בדרך כלל ממהרת לסגור את המסינגר , אבל...שיניתי מהרגלי, שמרתי 2 שיחות. ומתברר שפשוט עשיתי דבר גאוני.
האוייב והחבר הטוב ביותר של הכאב, זעם, חרון, אהבה, פגיעות וכו'...הוא השיכחה.
כשאנחנו כועסים , אז בהתחלה אש וזעם , גופרית ומטח להבות. ו...לאט לאט שוכחים. כי זה טבע האדם. לשכוח.
השכחה, לעיתים היא מעולה ומועילה , ולעיתים פשוט מטומטמת.
יש דברים שמותר לשכוח, ויש דברים שצריך לצרוב בזכרון, שיהיו חקוקים לבלי השכח.

השיחות ששמרתי , בראשונה יש קללה ונאצה.
ועל זה אי אפשר לעבור בשתיקה.
ידעתי שעשויה להתרכך ולשכוח ואז גם לסלוח. לכן שמרתי. ובכל פעם שמרגישה שעומדת למחול. או לוותר ...פשוט פותחת את התיקיה , ואז הזעם חוזר.

זהו, שאותי לא מקללים. לא אומרים לי לכי תזדייני. ובטח לא מכנים אותי חולת נפש.

על זה אני לא מוותרת. לא סולחת ולא עוברת הלאה.

אין כפרה, אין מחילה , אין סליחה.
ברגע שהוצאת דבר מה מהפה או במקרה זה מהמקלדת, אין לו חזרה.

המסר הועבר, נקלט , ועכשיו שום כלום לא יעזור.

וזהו.

קיבינימט , חשבתי שאני חזקה.
אבל, רבאק....אני מודאגת.
פיכס, מה שמגלה על עצמי.
אני זו שתמיד אמרו עליה: לב מפלדה.
כן, אז אפילו לב מפלדה יכול לדאוג....