סוף עידן התמימות

אני שונא אותו, את החורף. תמיד הוא מציף בי נוסטלגיה מעיקה.
הנה זה נזכרתי שוב בגללו באותו לילה אחד בחיי, והחלטתי לשתף. זה לא אומר שחייבים לקרוא.
וכך היה אשר היה:

-- --

את התאריך קל לי לזכור, אפילו שחלפו להן 3 שנים מכבר. אולי דווקא זה בגלל שעולם השליטה אינו פעיל ממש בחיי, לילה כמו הלילה ה"הוא" בטח שנחרט על לוח זיכרוני בקלות.

ערב חג, שנינו בנסיעה באוטו מכיוון ירושלים להרצליה בדרך היורדת הביתה, מדברים בקושי, מנסים למצוא מעט אוויר איפה שעוד נשאר מקום בו לא האבסנו אוכל.

את מה שמצפה לנו בבית שנינו כבר מכירים היטב. רוטינה ידועה זה מכבר 8 חודשים לערך, לפיה היא מוציאה מזרון אדום קטן מחדר הארונות, מניחה אותו אל מול המיטה ויורדת על בירכיה כשלעיניה מטפחת שחורה. יושבת מחכה, מבלי להוציא הגה, עד שאחליט להתייחס. משם התנהלו לילותינו בצורה פחות או יותר דומה, כאשר פעם אני משקיע יותר, פעם פחות, פה ושם משנה קצת, מעט מגוון, אבל בגדול, ב- 8 החודשים האחרונים לא היה דבר מפתיע במיוחד בהיבט זה של יחסינו. בודאי שלא כמו בתקופת ראשית הכרותינו, אז, כל כניסה אל עולם המצעים שלנו לוותה שלא רק בדמעות, יזע וזרע, אלא גם בהלמות תופי הלב. הנה כי כן, גם יחסי בדס"מ, בדומה לכל מיניות סטנדרטית, הידרדרו להם לרף שחיקה מדאיג.

ואז בדיוק כשחשבתי על כל העניין, כנראה שלא במקרה עשתה כן גם היא, כי פתאום אחרי שעברנו את ירידות שער הגאי היא פנתה אלי במין חיוך נבוך מתקתק ואמרה: "אתה יודע על מה חשבתי? נזכרתי מתי היתה הפעם האחרונה שנשברתי.. זה נראה כאילו כל כך מזמן.."

לא עניתי, והאמת שאני עצמי לא זכרתי מתי זה קרה. כנראה היה זה באמת מזמן. אבל כן ידעתי, שבכל השנה וחצי + שלנו יחדיו, קרה הדבר שתי פעמים בדיוק. לא יותר. לכך, תרמה העובדה כי לילדתי היפיפייה היה מראה אמביוולנטי קלאסי – דקיק, שברירי ועדין מבחוץ, בעוד מבפנים ניחנה בכוח סבל של עבד מצרי אשר בעברו רזומה של הקמת 3 פירמידות לפחות.
גם אלמנט הזמן עשה את שלו- מיום ליום, משבוע לשבוע היא פיתחה חוסן ועמידות לעניין ממש בדומה לכפות רגליו המחוספסות של יליד אוסטרלי. עור ישבנה כבר פיתח לו יכולת ספיגה שכזו, שגם להגונה שבהצלפות, צליל קולה בקושי ונשמע. סתירה חלושה שזה רק לפני שנה היתה מעלה על פניה אודם, כעס מאיים ולחלוחית באישונים, עכשיו גם בעוצמה כפולה כמוה היתה כהריגת יתוש, לא יותר.
לא הייתי טורח לציין כל זאת לולא היתה היא ונילית לחלוטין ביום בו נפגשנו. האבולוציה הסאדו-מזוכיסטית ממש עשתה קפיצת זמן בכל הקשור אליה, וצימאונה להתנסויות נוספות וחדשות רק הלך וגבר. התוצאה, כל העניין דרש ממני יותר ויותר מאמץ ממפגש למפגש, וכך, נתקלתי לראשונה בחיי בסינדרום אותו אני מכנה "שליטה להתמכרות מעייפת". המדובר בהתמכרות לכל דבר, כאשר הסם אותו צורך הנשלט קשור בקשר ישיר לסף הכאב ההולך ומתקהה מצידו, ולשליטה מנטאלית ההולכת ומתקשחת מהצד השולט, וכל זאת, באדיבות האדון הדומיננטי, המפיק האולטימטיבי, הדילר הפרטי של המנות היקרות הללו, הלוא הוא זה אני כמובן. ולא, אין צורך לשלוף את נושא השליטה מלמטה ושאר חירטוטי המח, אותם ממהרים לזרוק באוויר כל אמת שרק אפשר. מרגע התחיל לו הטקס הייתי אני זה הקובע היחידי, הבלעדי והמוחלט של הכללים, כשהיא, היתה אורחת בלבד בעולמי. ככזו, מרגע בו החלטתי באופן בלתי רשמי כי "זה מתחיל", עשיתי בה ככל העולה על רוחי. רק שברבות הימים, עם חישולה של הונילית שלי לשעבר לכלבה מאולפת למשעי, הפך החומר למפלצת בידי יוצרו. מפלצת שצרכה עוד ועוד מכמויות סם הישבן האדום, המבט המושפל וצריבת השוט, עד כי כמעט ונמאס לי מלספק ולהשביע את רעבונה כה תכופות. כל העניין החל פשוט לעייף אותי.

ופתאום אז, בנסיעה בדרך היורדת מירושלים ידעתי, כי חייב אני להפתיע את המפלצת עוד פעם אחת, ואולי, גם לרסן אותה לכמה חודשים טובים לבוא. הרגשתי כי הגיע הזמן לשבור אותה שוב.


-- --

חיכיתי שיחלפו מס' ימים, על מנת להשכיח את שנאמר בנסיעה באוטו ולהעצים את אלמנט ההפתעה. בינתיים, בדקתי את המיקום העתיד למלא את ה"זירה" בה אבצע את זממי, הכנתי מס' אביזרים מעניינים ובכלל, היות ואני לא מאמין גדול בספונטאניות בעניין הדורש מחשבה ויצירתיות כה רבה, תכננתי את הערב עד לפרטי פרטים.

בצהריי היום הודעתי לה: "הערב יוצאים לארוחת ערב, תהיי מוכנה בתשע בדיוק, אגיע לאסוף אותך". בשעה המתוכננת הגעתי לביתה ברכבי. היא נכנסה פנימה למושב המכונית כשהיא לבושה אלגנטי וחם. בחוץ היה זה ערב מקפיא. השמיים כוסו בעננים שחורים ונדמה כי גשם מאיים לרדת בכל רגע. הבחנתי כי היא עטפה עצמה בשלוש שכבות ביגוד לפחות.
"איפה אוכלים?" שאלה.
"כבר תראי...הפתעה" השבתי.
היא חייכה לעצמה, חושבת שהיא בטח מקבלת את ההפתעה מהסוג הרגיל, עוד לא יודעת מה באמת מצפה לה הערב. נסעתי בדרך צפונה על כביש החוף, פניתי למחלף שפיים ועצרתי את רכבי באזור שומם בדרך למושב רשפון, כמאה מטרים לפני מטע הדרים אל מול כביש החוף.
"בואי אחרי" אמרתי בשקט.
מהמושב האחורי לקחתי תיק ובו דברים שהכנתי מראש. בעוד כביש החוף הואר קלות מכיוון מערב, מטע העצים והדרך אליו מזרחה היו מוחשכים כמו טמפון במעמקי נרתיק אישה. החלנו לצעוד אל כיוון המטע המוחשך בתוך שיחים שגובהם כגובה בירכינו.
"לאן הולכים..?" שאלה בהיסוס, ידיה כבר עמוק בכיס המעיל, מתכרבלת כנגד הקור.
"רואה שם את מטע העצים? לשם!" ראיתיה מרימה גבה לנוכח תגובתי.
לאחר כ- 20 צעדים לתוך החשיכה הסתובבתי אליה, וידאתי שעיניה נפגשות בעיניי, וצוויתי בשקט:
"התפשטי ורדי על ארבע"
"א.. אדוני, בקור הזה... אני חושבת שאני אמות מקור.." השיבה בגמגום מהוסס.
כן, חשבתי לעצמי, ללא ספק התרופפה המשמעת של כלבתי. מה שבטוח, הלילה, הכול עוד יחזור לקדמותו.
"לא אומר שוב, ערומה על ארבע עכשיו כלבה!" ציוויתי נחרצות.
היא בחנה את עיניי לשנייה או שתיים, זיהתה את המבט שאומר כי כל כוונותיי רצינו?ת ועשתה כדבריי בזריזות. אספתי את בגדיה אל תוך התיק והחלתי לצעוד בעשבייה הלחה אל עבר הפרדס שמלפנינו.
"יש לנו דרך ארוכה אז אל תעכבי אותנו, ברור?" אמרתי וחגורת מכנסי כבר מוכנה בידי.

את המשימה תכננתי מבעוד מועד. עליה לעבור מרחק הליכה של 100 מטרים בתוך סבך שיחים וקוצים ספוגי מים שגובהם כחמישים סנטימטרים, כל זאת על ארבע ובטמפרטורה של כמה מעלות בודדות. לפני שיצאתי מהרכב בדקתי את מד הטמפרטורה החיצוני. הוא הראה 5 מעלות.

כבר לאחר כ- 20 מטרים בסבך כשהיא משתרכת באיטיות מאחורי שמעתי אותה מתנשפת, רועדת מקור (פשוטו כמשמעו, שיניה נקשו) ומסננת לעצמה קללה חרישית כל אימת שברכיה או כפות ידיה נחו על אבן במקרה הטוב, או על קוצים במקרה הרע. נעמדתי מאחוריה, הנפתי את החגורה מעלה, ורעש ההצלפה פילח את השקט של הלילה כמסור.
"אווווווו!!!" צרחה, מופתעת מהמכה ומעוצמתה. היא נעצרה.
"יש לנו עוד 80 מטר לפחות. תזיזי ת'תחת שלך כבר ותפסיקי להתבכיין!"
ועוד לא סיימתי את המשפט והצלפה חזקה נוספת נחתה על פלח ישבנה השני. תגובתה היתה חדה ונמרצת כשהיא מזנקת קדימה, מפנה את השיחים בתנועות ידיים זריזות, ומפלסת בנחישות יתר את דרכה בעשבייה הגבוהה. לא כל שכן התמודדה בהצלחה עם הקור. עדיין יכולתי לשמוע את שיניה נוקשות במהירות.
על אף המאמץ המחודש, כל כמה דקות היא נעצרה לאתנחתא קצרה לתפוס את נשימתה. אך כל עצירה שכזו מיד נענתה בהצלפה הגונה על ישבנה או על ירכיה, כך, שבשלב כלשהו, אפילו מבעד לעלטה יכולתי להבחין כי אלו האדימו מאוד. לאחר כמחצית הדרך כבר שכחו תלונותיה, ובעצם, מלבד נשימותיה הכבדות לא שמעתי כמעט הגה.

סימן לסדק ראשוני בשריון רוחה המחוסן נתגלה לפני ממש לקראת סוף הדרך. היינו במרחק של כ- 15-20 מטרים בלבד מלהגיע לצומת המיוחלת במטע עצי ההדרים, אותו המקום בו בחרתי בקפידה. מקום בו האדמה גבוהה, רכה, שטוחה ונקייה מכל עשב.
"הה.. הה.. הה... אדוני" שמעתי אותה מחרחרת בכבדות למטה מתוך העשבייה. היא הסתובבה אלי והתיישבה על ישבנה "נ.. נג..נגמר לי הכח, די.. אין לי.. אין לי כוח יותר להמשיך.."
מנקודת ראות תנוחתה לא היה ביכולתה לראות עד כמה אנו קרובים ליעד. הבטתי בה לרגע ארוך והיא בי. שם באמצע השוחה, בקור המקפיא של הלילה החשוך, היא התחננה אלי להפוגה. הילדה היפה שלי, הכלבה המדהימה שלי שמוכנה לעשות הכל, אבל הכל למעני. לרגע לא שכחתי עד כמה שהיא מיוחדת. חלפו להן כמה שניות של שתיקה ארוכה ומיד חזרתי אל עשתונותיי. הלילה, המשימה מלפני הכל.
תפסתי בחוזקה בשיערה הארוך, התחתי את ראשה אל תוך העשבייה כשביטנה על הקרקע, ועם נעל רגלי לחצתי על צד לחיה השמאלי בחוזקה לאדמה. במילים פשוטות, דרכתי לה על הפנים...
"תיכף אני יתחיל לרחם עלייך כלבה!!" צעקתי תוך שאני מהדק את לחיצת רגלי על פניה.
הנפתי את החגורה והצלפה חזקה נחתה על ישבנה האדום. צעקתה הדהדה בשדה החשוך כמו צופר אזעקה. הרמתי את ראשי סביב לראות שמא מישהו הבחין בנעשה, חרף המצאנו במקום כה מבודד- כה חזקה היתה הצעקה. מבט חטוף לימדני כי דאגתי היתה לשווא, המקום היה שומם כבית קברות נטוש. כאב ההצלפה האחרונה היה חזק מנשוא שכן לראשונה היא שמה את ידיה לכסות על הישבן, פעולה אינסטינקטיבית להגנה מפני כאב, אשר באותו המעמד היתה חסרת תכלית לחלוטין.
"תעיפי את הידיים הצידה כלבה! אני שואל אותך, שאני יתחיל לרחם עלייך!?" הצלפה נוספת, באותה העוצמה נחתה על הישבן המקביל.
היא התפתלה מכאב, אך ממקום עמידתי נגלה לי זה בצורה מאוד ספציפית, שכן ראשה עדיין היה נעול מתחת לרגלי הכבדה. את הבעת פניה לא יכולתי לראות, אך כן ראיתי כי ישבנה התהדק כה חזק שכמעט באמת התחלתי לחוס עליה. רק שבמקום זאת תחושת חרמנות הציפה את כולי.
"לא... לא אדוני.." לחשה אל מתחת לרגלי.
עוד הצלפה באותה העוצמה "לא שומע כלום! אני שואל פעם אחרונה!! שאני אתחיל לרחם עלייך או לא!!? תעני כלבה!"
היא החלה ליבב כדקה. לא הרפיתי מדריכתי על פניה. יש לנו כללים ברורים זאת ידעתי. את מילת הביטחון היא מכירה ועלי היא סומכת, זאת, גם היא ידעה. היא יכולה לעצור הכול בכל רגע נתון, בשנייה אחת, אבל כל עוד אין היא עושה כן, היא לא תאכזב אותי. הכל או כלום, זה שם המשחק הלילה. מעולם לא נשמעה "מילת הביטחון" במהלך יחסינו, אך למען האמת, באותו הלילה, לא היה איכפת לי שזה יקרה. שתצרח את המילה עד השמיים, כך רציתי.
ברם, לאחר דקה נוספת של יבבות חרישיות, נראה כי היא חוזרת לעצמה;
"אדוני לא צריך לרחם עלי, הכלבה שלו מוכנה להמשיך" אמרה בקול שהיה יכול להישמע צלול אלמלא חצי פיה היה קבור באדמה הרטובה.
בהרף הורדתי את רגלי מעל פניה, משכתי בחוזקה בשערה תוך שאני מושך את ראשה קרוב אל פני ועוד לפני שהספיקה להביט אל תוך עיניי סטרתי בחוזקה על לחיה השמאלית. מעוצמת המכה ראשה נהדף לאחור.
"אז תפסיקי להתבכיין לי פה כמו סמרטוט ותתחילי לזחול כמו כלבה מטורפת, זוזי!!"
על פניה ניכר כי היא היתה המומה. היא נשכה את שפתה התחתונה, מנסה לעכל את הכאב. לקחו לה כ- 10 שניות עד שיכלה להמשיך לאחר חלוף ההלם הראשוני. לי היה זה סימן ברור שכבר כואב לה יותר מהרגיל. לבסוף, דמעות עצורות החלו זולגות מעיניה תוך שהיא מסתובבת לכיוון המטע על ברכיה ומתחילה לנוע כאחוזת תזזית. אפילו לי נראתה הסיטואציה הזויה משציפיתי. כלבתי הולכת לפני בטירוף על ארבע, ערומה בתוך שדה חשוך, כשלאוזני נשמעים קולות בכי מרורים מהול בכעס, ולעיני נראה רק ישבן עגלגל לבנבן, צרוב כולו בפסים אדומים ארוכים לאורכו ולרוחבו. הבטתי בישבן הזה תוך כדי תנועתו, שמעתי את קול בכייה, ואף שעדיין לא היה זה הבכי לו ייחלתי, אברי כולו התקשה.

-- --

הגענו לבסוף למטע העצים. שם, הוריתי לה לעצור בצומת בין שורות עצי ההדרים. שלפתי פנס מהתיק (לא לפני שחבשתי כובע צמר לראשי, באמת שהיה קר), הדלקתי אותו, והנחתי אותו על הקרקע מספר מטרים מהצומת כשאלומת אורו מכוונת למרכז, כך שתאיר על העתיד להתרחש ממש בתוך הצומת עצמו. בחושך הכבד של הפרדס היתה אלומת אור הפנס חדה וממוקדת ממש כמו זו של זרקור בהופעת תיאטרון. כה מרוצה הייתי מהאווירה התיאטרלית שנוצרה במקום, שלפתע חשבתי כי אם צריך היה לצלם באותו הרגע סרט אימה, לא היה לוקיישן טוב מזה בו היינו.
חזרה לסרט שלי... כבר מהעצירה האחרונה בשדה שהקפדתי לא לבלוע את רוק פי, ולא במקרה. בינתיים חדלה כלבתי מלבכות, זאת בעיקר כתוצאה מהמאמץ הפיזי הקשה. את בכי המרורים החליפה התנשפות כבדה המלווה ביבבה חרישית ובמשיכות אף תדירות. הדבר הראשון שהעצים אור הפנס היו אדי נשיפותיה המהירות. כקיטור קטר הרכבת, יצא מפיה עשן לבן וסמיך ולרגע חשבתי שעוד שנייה היא מתעלפת. נעמדתי מולה כשהיא עדיין על ארבע וראשה שמוט לאדמה. משכתי בשערה לאחור בחוזקה, עד שהיא נתהפכה על ישבנה. אז, ירקתי יריקה מלוא חופן פי היישר בפניה.
"תפסיקי לייבב כלבה! את פשוט זונה מפונקת, זה מה שאת!"
כמובן שבאותו הרגע היו מילותיי בדיוק הפוכות להלך מחשבתי, אך הן פגעו בדיוק היכן שרציתי. לפני שאספר על איכות פגיעתן, אולי כדאי שאספר תחילה מדוע הן רחקו כל כך מאמיתותן. לא רק שכלבתי הקשוחה צלחה את כל המרחק בהצלחה, מאמץ פיזי אדיר ללא שמץ של ספק, אלא שלפתע, לאורו של הפנס, כשהיא שעונה לאחור ערומה על מרפקיה, יכולתי לראות באמת עד כמה הילדה קשוחה. המראה היה כה מעורר השתאות שאני נאלץ להתעכב עליו בתיאור מפורט-
תחילה פניה- בחשיכה של השדה בדרך אל מטע העצים, לא יכולתי לראות כי לאחר דריכתי עליה, כל צידו הימיני של פניה כוסה בבוץ. הסתירה על לחיה השמאלית השאירה סימן אדום בוהק, ואת יתרת עור הפנים שנותר עוד לבנבן היכן שהוא, כיסה איפור שחור שנזל לו יחד עם דמעותיה המהולות ברוק פי. מראה גופה לא פיגר מאחור.. אף כי באותו השלב היתה מוטלת על גבה, זה שישבנה וירכיה אדומים, ידעתי, לא הייתי צריך לראות. גם מראה כפות ידיה ובירכיה החבולים לא הפתיעני, שכן לא ציפיתי לתוצאה אחרת מזו לאחר זחילה של 100 מטרים בשטח שדה סבוך. מה שלא לקחתי בחשבון הוא, כי ביטנה, ובעיקר שדיה הנדיבים, נשרטו כהוגן במהלך הדברים. כמעט שכל סנטימטר בחזית גופה נשא סימן כזה או אחר. רק אז הבחנתי כי מתחת לפטמתה השמאלית נחתכה היא בחתך ארוך ומציק, מספיק עמוק כדי להשאיר סימני דם. ככל הנראה נגרם החתך משיח דוקרני או עשב עבות, כמוהו כחתך מדף נייר משרדי. מי שנחתך מימיו מדף שכזה במהלך יום עבודה שגרתי במשרד, יודע עד כמה עמוקה צריבתו. יכולתי רק לשער לעצמי עד פי כמה צורב אותו החתך מתחת לפטמה נשית.
וכך.. כשכלבתי שעו?נה לאחור, ואת חזותה אני יכול רק לתאר כסוג של”רמבו- women", בין הדם, היזע, הבוץ והדמעות - היא הביטה בי לראשונה במבט שטרם הכרתי. הערתי האחרונה, "זונה מפונקת", בליווי היריקה הסמיכה, פגעו בה קשות. היא נעלבה עמוקות שכן האמינה שזה עתה הוכיחה באומץ ובמאמץ ראויים את ההיפך הגמור. תמיד מדהים לראות איך מילים הנאמרות במקום וזמן מסוים מקבלות משמעות והשפעה כה שונה, שכן, קראתי לה כך בעבר כבר עשרות פעמים והיא אפילו לא מצמצה. הפעם, כנראה שזה עבד...
עדיין מתנשפת בכבדות, היא הישירה אלי פנים מטונפות שכולן אומרות הבעה של כלבלב גורים עזוב המבקש שיכניסוהו הביתה ביום גשם סגרירי. ואז סוף סוף זה הגיע. בכי אמיתי, שטוף דמעות, בכי עמוק, ששטף את פניה. היו אלה דמעות מהסוג שחיפשתי.
יכולתי לעבור לשלב הבא.
החזרתי לה מבט קר חזרה, לא יותר. שלפתי מהתיק זוג אטבי כביסה חדשים ובהרף הצמדתי אחד לכל פטמה בזריזות. היא התפתלה מכאב וניכר שהייאוש משתלט עליה. כה כאב לה במקומות אחרים שכנראה לא היה בכוחה להיאבק בזה האחרון.
"תעיפי את העיניים שלך ממני! לא אמרתי שאת יכולה להסתכל!"
סליחה אדוני.." אמרה מתנשפת כשהיא מסיטה ראש הצידה.

קיפלתי את מכנס הג'ינס של רגלי הימינית עד הברך;
"תרימי את האגן שלך לכאן, תתחילי לשפשף את הכוס שלך על השוק שלי" אמרתי.
היא פישקה את רגליה משני צידי רגלי החשופה, מקפידה שלא לפגוש במבטי, והתקדמה עם אגנה עד שערוותה נצמדה לשוקי. אז, שוב תמכה את עצמה באמצעות השענות על כפות ידיה לאחור והחלה להניע את אגנה מעלה ומטה כשהכוס שלה מתחכך לאורך שוק רגלי החשופה.
"יותר מהר כלבה!"
היא הגבירה את הקצב וכעבור דקותיים חשתי כי רגלי כבר נמשחת במיציה. ניכר בקלות עד כמה כרוך היה הדבר במאמץ מצידה. כמעט שלא נשאר בה כוח. הבטתי בה בהתרגשות כשהיא מתנשפת בכבדות ובקושי מוצאת את נשימתה סדירה, כשהיא מותשת מהמאמץ המפרך בעודה משתפשפת ככלבה מיוחמת על רגלי, כשהיא נאנקת לכאב האטבים הצובטים בפטמותיה הרגישות – הרגשתי מוכן. פשטתי את מכנסי ותחתוני.

"על הברכיים!" אמרתי וכעבור הרף כבר דחפתי עמוק את אברי לגרונה כשידיי מושכות בשערותיה כנגדי.
ביום רגיל היא יודעת להתמודד עם המשימה היטב, אך כעת, שנשימתה רחוקה מלהיות נורמאלית, נראה הדבר כמעט בלתי אפשרי.
"תמצצי עמוק כלבה!" אמרתי תוך שאני בוטש את אברי חזק אל תוך גרונה.
"אין ..אין לי.. אווי.." ניסתה לומר.
"לא מעניין אותי! תפתחי ת'פה, תוציאי את הלשון!"
היא ניסתה לבצע כדברי. הידקתי את אחיזתי ובמשך מספר שניות חדרתי עמוק לגרונה. היא השתנקה, אצבעותיה התהדקו עמוק אל עור ירכיי. חדלתי מהחדירה העמוקה פנימה לגרונה אך נמנעתי מלשלוף את אברי מתוך פיה. נתתי לה מעט נשימה כשאני עדיין בתוכה. המראה היה לא פחות ממלבב; הזין של בפיה כשנשיפותיה כבדות כנשיפות אצן בסיומו של מירוץ, ובמרווח הצר שנוצר בין אברי לבין שפתיה נפלטו אדים לבנים שהזכירו לי עד כמה קר הוא הלילה. המשכתי, הפעם ביתר עוצמה וללא כל הפוגה. לאחר כדקה ארוכה החלו עיניה לדמוע וקצף נזל מזווית פיה. אז, לפתע היא דחפה עצמה ממני בחוזקה והחלה להשתעל עמוקות. התקרבתי אליה, ייצבתי אותה בכח לעמוד על ארבע שוב, ובבת אחת חדרתי אליה מאחור.
החדירה נתבצעה בקלות. היא היתה רטובה כמים. משכתי חזק בשערה השחור, הקשתתי את ראשה עד כמה שנתאפשר לאחור ולפי קצב גניחותיה הגברתי את עוצמת חדירותיי. לא חלף הרבה זמן והקצב הפך למהיר ועימו גניחותיה העולות מכניסה לכניסה. הבחנתי כי כפות ידיה התכווצו לכדי אגרוף. אצלה, זהו סימן ברור לגמירה מתקרבת. חדרתי את אגנה חזק ועמוק ככל שיכולתי.
"א..אדו..אדוני.. אני.. אני יכולה... הא.."
"לא!! עוד לא כלבה!" צעקתי ושלפתי את אברי מתוכה.
"שימי אצבע על הדגדגן! תתחילי לשפשף!!" אמרתי תוך שאני מתחיל בחדירה איטית אל תוך ישבנה.
היא קיבלה אותי פנימה ברצון. שתי ניעות קלות בלבד וכבר הייתי עמוק בתוכה. צליל גניחותיה השתנה כעת. אלו הפכו עמוקות יותר, ארוכות יותר. אני כל כך אוהב אותן כשהן באות משם. החלתי להחיש את הקצב, עדיין לא חודר במלוא העוצמה. נותן לישבנה להתרגל אלי, לשרירי הטבעת להרפות. אחרי שחשתי כי אין עוד כל התנגדות מצדה, עברתי לניעות חדות ועמוקות יותר, תוך שאני מעלה את הקצב, קשוב כאוזן לאפרכסת לצלילי גניחותיה ההולכים וגוברים, כשהפעם אצבעה מעסה את דגדגנה לפי הקצב המתגבר שלי. חיכיתי עד שראיתי כי כף ידה החופשית שוב מתכווצת לכדי אגרוף. אז, חדרתי במלוא כוחי לישבנה, ולשמע צעקותיה האחרונות הרגשתי שזה בא. גמרתי עמוק, הכי עמוק שיכולתי בתוך ישבנה.

"פשקי את הישבנים שלך" אמרתי "ואל תזוזי".
שלפתי את אברי מישבנה הלבנבן. אני אוהב להביט בישבנה המושלם פעור אל מולי. היא הניחה את כפות ידיה על אחוריה, מפשקת את ישבנה לרווחה. השארתי אותה בתנוחה זו מספר דקות, נותן לעצמי ליהנות מהמראה, מסופק מעבודתי. נרגעתי והתכוננתי לבאות, הדובדבן שבקצפת עוד עתיד היה לבוא.

בזמן הביניים, כלבתי נרגעה לה מהסיפוק האחרון, ובהתאם, שוב השתלט הקור על גופה. שערותיה סמרו כטווס, היא נתכרבלה כעובר אל תוך עצמה.
"קר לך כלבה שלי?"
"כן אדוני, מאוד".
הרמתי את החגורה מהקרקע, הנחתי הצלפה חדה על ישבנה.
"איייייייייי!!!" צרחה.
"לא שאלתי כמה קר לך כלבה! שאלתי אם קר לך או לא!!"
"סליחה אדוני. כן, קר לי" תיקנה.
חייכתי לעצמי, אני אוהב לתפוס אותה בפינות.
"את רוצה שאני אחמם אותך כלבה?" שאלתי.
"כן אדוני" השיבה.
"הסתובבי, תשכבי על הגב" ציוויתי.
הסרתי את אטבי הכביסה בתנועה מהירה מפטמותיה. תמיד אני מקפיד לעשות זאת לאט, אך לא הלילה. היא התפתלה מכאב, בקושי מצליחה לשמור ידיה לצידי גופה. ראיתי את עווית שפתיה ואת ציפורניה ננעצות באדמה. יבבות ייסורים נפלטו מגרונה.
"שלא תוציאי הגה! אחרת אני מיד מחזיר אותן למקום!"
היא נשתתקה.
נעמדתי בפישוק מעל ירכיה, הבטתי על גופה הרועד מקור. כל מילימטר בעורה הלבנבן צעק "קר לי" כשהבל אדי פיה משתחררים לקצב נשיפותיה הקרות. אחזתי באצבעותיי בקצה אברי והתחלתי להשתין על ערוותה. אנחת שחרור ארוכה נשמעה מפיה, כפות רגליה נשמטו לצדדים. אט אט, עליתי לכיוון ביטנה בעודי מביט על פניה, מתענגות על הזרם החם, על מקלחת חמימה בלילה קר ושחור. כשעוד נשאר בי קצת שתן, עברתי לצווארה, ושנייה לפני שעמדתי להרטיב את פניה, היא עצמה עיניים לאט, מצפה, מייחלת, לקצת עוד מהזרם החם.

התבוננתי בעונג בהיתמר אדים חמים מגופה אל תוך השמיים השחורים.

-- --


בתיק היה לי חלוק מוכן מראש. הלבשתי בה אותו.
"יש לך במקרה מים שאוכל לשטוף את הפנים מהבוץ והכול" שאלה?
"יש. אבל אני רוצה שתישארי ככה עד שנגיע הביתה" השבתי. היא הנהנה.
בדרך חזור לא דיברנו מלה. הריח חריף בחלל האוטו החליף את המילים משך כל הנסיעה. נראה היה כי היא גאה בכך. גם אני הייתי.
הגענו הביתה בשעה מאוחרת, היא נכנסה להתקלח ראשונה.
כשנכנסנו למיטה החמה היא התכרבלה לתוכי. לפני שנרדמנו שמעתי אותה לוחשת באוזני "תודה.."

3 שנים חלפו מיום אותו לילה חורפי, והנה שוב מחזיר אותי הגשם לשם.
3 שנים ארוכות, ועכשיו אני כל כך מתגעגע.