עוצמת המילים

מחכה למחר.

מחכה לסופ"ש.

לתענוג, לכאב...

לכל מה שנדרש.

מחכה לשיאים, לתחושות, לפחדים...

רק להכיל אותך, להרגיש, להפנים.

לטעום ולצחוק, לבכות ולרטוט.

כי כשאתה מתחתי- נעלמים הגבולות.

עבר זמן מאז הפעם האחרונה ששמעתי אותך מתחנן לרחמים.

שאמרת שאתה מפחד מהסכין.

שעברה לך צמרמורת מהמתכת הקרה.

שהתחננת להפסקה קלה...

כנראה הגיע הזמן לעלות שלב😈

התגעגעתי לסשנים.

לקולות הקרופ, המאבק באזיקים, קריאות החיפוש כשאני בשקט...

באמת שהתגעגעתי לזה.

והנה אתה פה, אזוק לחלוטין ועם כיסוי עיניים, מתחנן בפני לא לחתוך אותך יותר מידי, לא לשרוט הרבה.

והתחינה הזו...

אני מאושרת.

אני יודעת שלא כתבתי הרבה זמן.

אני יודעת שנעלמתי.

ואני יודעת שאני כותבת טוב :)

אז לכל מעריצי, העוקבים והחבר'ה החמודים ששואלים אותי איפה אני....

אני כאן.

פשוט מחכה.

שיחקתי אתמול מחבואים.

משחק די פשוט, לא? אחד מתחבא, השני מחפש.

הוא הופך למעניין כשלאחד יש כיסוי עיניים ואני בלי נעליים.

נותנת לו להתרגל לחוסר הראייה, לאיבוד אחד מחושי הבסיס.

מתחילה לשחק.

משמיעה קול קטן מכיוון אחד,

הולכת על קצות האצבעות ועוברת לידו, הוא מנסה. באמת מנסה...

והצלפה מהחגורה מגיעה.

ושוב, ושוב, ושוב....

אני מדלגת סביבו, משגעת אותו עם נגיעות עדינות, שריטות קטנות, ציחקוקים קטנים...

הוא נעלם.

נעמד על ארבע.

קרופ, ספנקר ומרית נמצאים כבר על המיטה.

לראות אותו מתפתל על השטיח,

לשמוע אותו נאנק מכאב,

מחניק צעקות, 

מחניק תיסכולים...

אני בהחלט אוהבת לשחק מחבואים

תהיתם פעם למה אנשים אומרים "אף פעם אני לא אעשה א', ב', וגם לא את ג'"?

הרי אנחנו לא באמת יכולים להגיד "אף פעם".

כל אדם שנכנס לחיים שלנו משנה אותנו קצת. כל קשר שליטה מתחיל ממשהו מסויים וממשיך בצורה שהיא לא תמיד מתוכננת...

כשולטים/שולטות אנחנו צריכים לדעת מה הקווים האדומים שלנו ושל הצד השני (בעיקר בהתחלה), כדי שנדע איך לכופף ולשנות אותם לאט לאט.

אחרי עומס רציני של עבודות, אנשים, הכנות, מבחנים והרבה כאב ראש אני חוזרת לכאן.

עם כמה שיש כאן יצורים מוזרים (כן, פניות כמו "רוצה נשלט שיודע לזיין טוב?" לא מתקבלות אצלי בצורה חיובית ונמחקות מיידית), החלטתי לתת הזדמנות שנייה.

דברים שאני לא סובלת: צביעות, רעש, "מוזיקה מזרחית", טיפשות ובורות.

דברים שנכללים באירועי סטודנטים: כל הנ"ל.

תוצאה: "ביליתי" אתמול 5 שעות עם רצון עז לצאת ולהוריד עם רובים את הרמקולים שלהם.

לקחתי אותך איתי אתמול למסיבה.

עזרתי לך להיכנס לעולם שתמיד רצית להיות בו.

והיית... שלם עם עצמך.

תמיד חצי מטר מאחורי, משתתק כשאני מדברת, קשוב לכל אמירה, בקשה והוראה שלי.

לא הורדת ממני את העיניים כל הערב והסשן... ילד-גבר חמוד שכמוך.

ריגשת אותי בהתמסרות שלך, בהכלה שלך, בדריכות שלך.

והשיא היה היום. שלחת לי תמונה בבוקר איך החזה שלך נראה עכשיו והודת לי על זה.

שלחת לי שיר בצהריים על המיקום שלך מולי ועל התקוות שלך.

בהחלט אוצר

לראות את הגב שלך בפעם הראשונה,

את האדמומיות של סימני השוט,

את הסימנים של השריטות,

את הבליטות של הציפורניים...

והכל במארג מופלא שלא משאיר פיסת עור אחת נקיה מסימנים.

לדעת שתרצה לבוא שוב,

שתרצה לאבד את הראייה עוד,

את היכולת לשלוט על עצמך,

את הרצון לשלוט בסיטואציה.

שהתמכרת לאינטימיות,

להוראות העדינות שלי,

למגע,

לליטוף,

לשריטה ולחיוך.

שהתחלת לפתח תחושת שייכות