לאחרונה אני מריצה את כל מאהביי ומנסה לספור. זונה :). לא את כולם זכרתי ישר בשם, זכרתי אותם לפי הכותרת שליוותה אותם בשיחות סלון אצלי בבית עם חברות. לא צריך להלאות את חברותיי בכל השמות אז הסתפקתי ב"נוו זה המשורר..!" או "ההוא התייר" וכך הן יכלו לעקוב אחר מסע ההרס העצמי שלי (די באדיקות יש לציין ) , בעודי מפרטת עליו בשעשוע.
לענייננו, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה מ"הכלוב" . בלבלתם אותי לגמרי, הוצאתם את הקסם מהבדסמ , או שאני ייחסתי לו קסם שלא קיים . אבל בתקופה כזו בא לי סתם לכתוב.לא ממש אכפת לי אם זה קשור או לא קשור לבדסמ או לתחושותיי בהקשר זה.
אז הנה סתם פלטפורמה על מנת לכתוב את שורת המאהבים שלי עד פה ,סתם כי בא לי. סתם כי יש בי תקווה קטנה שזה ייתן לי איזה קו מנחה להמשך או יפתור לי איזו שאלה שאני מנסה לענות עליה כבר זמן מה, על איך הגעתי לכאן, וכמה למאהבים שלי היה תפקיד בעיצוב האני המיני והאוהב או הכנוע שלי..רציתי לסכם אותם כבר הרבה זמן..
במקביל לשוודי, ליהטטתי שנה שעברה בכל מיני בחורי טינדר למיניהם עד ששחררתי מכולם. השחקן היה אחד מהם.
_______________________________________________________________________________________
השחקן
את השחקן פגשתי בטינדר כשרק עברתי לתל אביב. בניגוד לכל התמונות של הדושבגים עם הזקן ,היה בשחקן משהו לא מתאמץ... וגם השיחה ממש זרמה. הוא הצחיק אותי. אני אזכור לו את זה תמיד את כמה שהוא הצחיק אותי. הוא היה בן 30 ומשהו אבל התנהג כמו בחור שהרגע השתחרר מהצבא ועושה את הטיול הגדול אבל בראש שלו.הוא היה ונילי אבל עם נגיעות של שולט.בכל זאת,שחקן. אז גרמתי לו קצת לשחק. הסקס איתו היה מדהים והוא היה נעלם לי לשבועיים בכל פעם שהוא היה גומר. שחלילה אני לא אחשוב...או אפתח ציפיות למשהו.
היינו יוצאים בזמנו לאותם מקומות, ואני שונאת לצאת. הוא לא יידע שהייתי יוצאת בגללו. רק בגללו. לילות שהוא היה יושב על הבר היו נחשבים כהצלחה. לילות שהוא לא היה מגיע הייתי חותכת.
חיפשתי את התשומת לב שלו בכל דרך אפשרית. והוא לא היה איזה משהו מיוחד! הוא היה מספר בדיחות קרש ומדבר בכזה בוז על החיים,כאילו כבר ויתר על להגשים אותם.הוא לקח את המשבר האקזיסטציאליסטי שלו והפך אותו למשהו לצחוק עליו. הוא היה ציני בצורה בלתי רגילה, נאה אבל לא באופן חריג, נמוך ומתלבש כמו תלמיד תיכון בתחילת שנות האלפיים. למה?!
קשה לי לכתוב עליו כי אני עדיין מרגישה שהוא the one that got away.
דיברנו הרבה על למה אנחנו לא ביחד, ביחד באמת. היו לו אישיוז רציניים עם מחויבות כמו לכל רווק תל אביבי טיפוסי לא התרגשתי מזה, אבל אצלו זה היה עמוק יותר.הוא לא אהב לדבר על הדברים האלה, הוא המציא בדיחות בכל פעם שניסיתי להעלות את הנושא. אז ויתרתי. עד שהוא התפוגג ממני. הייתי חוזרת אליו בכל פעם שהייתי שיכורה או משהו.משפילה את האגו שלי עד עפר. לא היה אכפת לי. רציתי לראות אותו , רציתי לראות איפה הוא מסתובב, פחדתי כל הזמן שהוא עם נשים אחרות. אפילו הלכתי פעם אחת לראות הצגה שלו. והוא טוב הבן זונה. ממש טוב.
זה מצחיק שהמצאתי לו עכשיו איזה תדמית של זיין כשהוא הדבר הכי רחוק מזה.אבל ככה זה כשמרגישים נראלי. הבן אדם מולך הופך להיות פלא הבריאה ואת -לחיפושית זבל. לשלולית של רחמים עצמיים והודעות בשלוש בלילה.
אני חושבת שחוץ מהמחפש, אף אחד מהגברים שציינתי עד עכשיו, וגם אלו שהיו בין לבין אבל לא הייתה סיבה לכתוב עליהם, לא הרגישו אלי כלום.
כשאוהבים, את לא אמורה להרגיש כמו חיפושית זבל נכון? כלומר, אם הוא הופך להיות פלא הבריאה בשבילי, אני צריכה להתחיל להפוך להיות פלא הבריאה בשבילו, לא ? אבל אצלי, בכל פעם שהתחלתי להרגיש משהו, ידעתי שזה סותם את הגולל על מערכת היחסים הזאת.ומכאן הדרך למטה ולסוף של הקשר סלולה. אם אני מצליחה לנתק את עצמי מהרגש לחלוטין, אז אדע שאצליח להחזיק עם בחור זמן ממושך יותר. למה?
אני נאחזת בכל שביב של מבט שייתן לי איזשהו סימן שהבן אדם שמולי יכול לאהוב אותי.אבל לאהוב באמת. ואז אני מדמיינת לי דמיונות כי זה לא קורה אף פעם ואז וזה נגמר. הנה במשפט אחד התחלה אמצע וסוף של מערכת יחסית אצלי. פתטי.
לסיפורנו, לצערי, השחקן התגלה בסוף כדוש לא פחות מהחבר'ה המזוקנים של הטינדר.הוא פגע בי מאוד, רק שהוא עשה את זה בכזאת חינניות שקצת קשה לכעוס עליו. קיוויתי שהפוסט הזה יסגור לי כבר את המעגל הזה איתו. והרי באו רבים וטובים אחריו וגם עברה תקופת זמן ארוכה ולא מבוטלת! אבל אני מוכרחה להודות שמחשבה עליו עדיין גורמת לי לצביטות קטנות בכל הגוף. קצת כואב וקצת נעים.
