התמסרות

אתמול ראיתי את הסרט על איימי ווינהאוס. סרט מרתק על ילדה כל כך מוכשרת שנדפקה בידי כל הגברים בחייה.

רציתי לראות אותו מזמן אבל פחדתי. בתור מוסיקאית, זה מפחיד לראות סופים כאלה של אנשים מוכשרים. כמה הקיום כל כך רנדומלי,

אפילו בשביל איימי, שהייתה כל כך חשובה. חשובה מדי. וזה היה גדול עליה.

התהילה מבלבלת, הסמים מתעתעים, האהבה עוד יותר.

אני כותבת עליה כי היא שייכת לעולם שלי.האהבה שלה כנועה ומתמסרת וטוטאלית והרסנית. בלייק היה האלוהים שלה. היא עשתה הכל בשבילו ובשביל האהבה שלהם. בגללו היא חיה וגם בגללו היא מתה. וזה גרם לי לחשוב; 

אם מה שאני מחפשת זה מישהו שיהיה האלוהים שלי, אני בהכרח מבטלת את העצמיות שלי עד כדי הרס עצמי?

אם אני חושבת שזה שהיא חשפה את המסירות שלה אליו בפני כל העולם זה דבר יפה, ואני חושבת שזה שהיא פגעה בעצמה בשבילו זה רומנטי - עד כמה מעוותת התפיסה שלי לגבי זוגיות?

יותר מזה, זה גרם לי לחשוב על המניע שלו כמאהב, כשולט. הוא ניצל אותה לחלוטין. היה לו נעים שהיא במצב קטטוני, בגללו, כי אז מאזן הכוחות תמיד ברור, אין סיכוי שהיא תרים את הראש ותבין איפה היא נמצאת כי הוא משאיר לה את הראש למטה כל הזמן. ובלמטה הזה, מלטף ומחבק אותה. אז עד כמה יחסי שליטה הם אינטרסנטים ? מנותקים מהמציאות ? אולי, לא שווים את הביקורת העצמית ועוגמת הנפש שבאה אחר כך?

אני מעידה על עצמי כל הזמן שאני לא מזוכיסטית. אני לא אוהבת כאב פיזי, רק מוכנה לסבול אותו. ומה עם הכאב בלב? 

מה עם להכנס כל הזמן באופן מודע לסיטואציות שבהן את יודעת שיישבר לך הלב, או שתסבלי, או שתשנאי את עצמך אחר כך. האין זה לא מזוכיזם? רגשי ? 

בכל מקרה, מחשבות של יום רביעי...

לכו לראות את הסרט :)

https://www.youtube.com/watch?v=J1C8g1bbX7M