טוב נו,לא קוראים לה ליבי והיא בטח שלא אחותינו....אולי אחותינו השכנה...הבת דודה....בעצם אף אחת מהנ"ל,ואמת?כמעט ששכחנו את שמה....למרות שעברו רק ימים ספורים ....אבל את חותמה השאירה!
ולמה קוראים לה כאן ליבי....כי ליבה במקום אחר. ליבה כביכול עם האדון שמזיין לה את השכל חודשים. מדבר ומקשקש...מרצה ומורה....מה יש להגיד...האיש שייך ל"ארגון מטיבי לסת"...התחיל בתור ידיד, הפך מורה וגמר אדון ומנהיג.
הכל יש בו, תשומת לב, ידידות ורעות.בעיקר הרבה "רעות".הרבה קשרים שהוא "משדך" לה עם כלבות אחרות,עם אדונים אחרים על מנת להאיר את דרכה.אדונים שצצים,כלבות שפונות אליה....והיא יודעת שב"רעות" ההיא יש גם המון מה"רע"....
איתנו היא דיברה כידידה, שאלה וחקרה, ויותר ויותר ויותר הסתקרנה.
יום אחד בשיחה - ביקשה – לבוא לראות אתכם ביחד.
לא היינו בטוחים.הביצה הטובענית שפה גם ככה מלאה ביותר מדי רפש.לא בטוחים עד כמה מעוניינים להתחרבש בעוד כמה מאלה.מה עוד שלו"ז האירועים העמוס שלנו בזמן האחרון לא ממש מאפשר גיחות נוספות ככה סתם באמצע היום.אבל מאד ביקשה לארח אותנו אצלה,לפנק,להכיר לעומק ,לקצת.
הגענו .חמודה. קצת מבוישת. קצת נסערת. המיזוג ניסה לקרר את האוירה.היין חימם אותו.הנפשות הפועלות היו חמות מאליהן.
כמו שהבטחנו נתנו לה לשבת בצד ולצפות. המבט בעיניה היה ממכר, הכמיהה להרגיש -כל כך בוערת בה. אוחזת את חולצתה מוצמדת לחזה ובולעת כל מראה.
האישה שלי מרימה את העיניים מהאיבר שבפיה, מחייכת אליה ואומרת – "רוצה לעזור לי קצת ?"
וליבי משמיעה אנקה גרונית ויורדת לאט עם ברכיה על הרצפה.
האישה שלי מכוונת את אברי לפיה ועם היד מאחורי ראשה דוחפת אותה בעדינות אליו.
ברגע המגע, ליבי קופאת .מרגישה את החום על שפתיה ואז פותחת את פיה ובתנועה פרועה מחדירה את האיבר עד כמה שהיא מסוגלת - לפיה.
מכאן החדר מתמלא באנקותיה, בעודה טורפת את האיבר שבפיה. הסכר נפרץ והיא מתענגת על מה שכל כך הייתה צריכה. ממלמת מילים כמו - אני חייבת...אני לא יכולה להפסיק...תודה לכם..- .אנחנו צוחקים....
האש בוערת בכולנו הוא והיא, היא והיא, הוא והן, החדר נמלא בקולות הנאה ווקליים מאוד גבוהים כולם בתוך כולם, פטמות נמשכות ונצבטות, חורים נפערים ומתמלאים - תאוות בשרים חייתית בכל מהותה.
לפני שיצאנו איש איש לדרכו היא חיבקה ונישקה אותנו....
הזכירה לנו שאולי הוא חושב שליבה שייך לו...אבל את גופה תשמח אם ניקח שוב ושוב.
ביצה טובענית שכזו.....
לפני 13 שנים. 6 באוגוסט 2011 בשעה 16:35