אני והחיה שבי

אין משמעות לרעש בלי השקט

אין גם משמעות לרוגע בלי הטירוף

ומשמעות של הביחד בלי לחוות בדידות? גם אין... 

בדיוק כמו שאין משמעות לנקי בלי הטינוף 

ככה גם אין משמעות לכמה שאני אוהב לטחון ולפרק, בלי יכולת לקחת מידי פעם את הזמן, ולצלם כל פריים ופריים ולנצור לדימיון. 

את המקום הזה גיליתי כשהייתי בן 13. חשבתי שאת פארק הירקון אני כבר מכיר יותר מכל אחד אחר, עד שגיליתי את המקום הזה.

רחוק מכל עין של זר או מוכר, המקום הזה היה המקום היחידי עלי אדמות שהיה שייך לי ורק לי.  מה זה משנה אם הוא שייך מוניציפלית לעיריית תל אביב אם אני היחידי שהכרתי אותו?

המקום מוסתר על ידי שיח ענק, כביכול קוצי ולא ידידותי לעובר אורח. כזה שמחוץ נראה משעמם ובוודאות מרחיק את כל מי שיתקרב אליו.  בחלקו המזרחי היה מקום שאפשר היה איכשהו לדרוך עליו, ואז מתגלה שביל טבעי קטן, שמוביל לקרחת יער קטנה וקסומה שמוקפת בשיח פרעי אחד גדול ושיחים קטנים של פטל . מקום שאם מישהו היה מגלה אותו מיד היה מתמלא בניירות עיתון וטישו, חטיפים וסיגריות. 

אל המקום הזה הגעתי כפעם בשבוע. כל פעם מסיבה אחרת. אם הייתי רוצה לחשוב, לקרוא, קצת שקט מהעולם או להרחיק על כנפי הדמיון למקומות אחרים, זה היה מסלול ההמראה שלי, כשפקח הטיסה והטייס הם בעצם שניהפ - אני.  אין פעם שהייתי מגיע ולא הייתי חש תחושה עילאית שאין לאף אחר בעולם. ומעולם לא שיתפתי אפילו בקיומו, גם את הקרובים ביותר. 

לא יודע באמת הניע אותי, אבל הבוקר חזרתי למקום אחרי שנים שלא הייתי בו. עליתי על האופניים ב 6 בבוקר והתחלתי להתגלגל לכיוון המקום. המקום כל כך סודי שלקחו לי עשר דק למצוא אותו. שמתי את האופניים בצד, והקפתי את השיח, בתרם החלטתי להיכנס לפנים. מתרגש. 

שקית של במבה באריזה ממש ישנה נתפסה על אחת מצדדי השיח ונזכרתי מיד איך המקום תמיד היה נקי מכל דבר מערבי, וכל כך קיוותי שכך גם יהיה כשאכנס לתוכו.

זרקתי את השקית הצידה והתחלתי להתקדם לכיוון הכניסה. הצמחייה שונה מבעבר ונאלצתי לפלס את הדרך ולשרוט את הידיים. לקח לי כמה דק להנדס איך להיכנס לשם, ולבסוף הגעתי לפתח המקום. 

כמו במכונת זמן, נזרקתי כמעט 25 שנה אחורה. נשכבתי על האדמה שנותרה בתולית, ונעצתי מבט בשמיים בעננים ולבסוף בדימיון, בדיוק כמו אז. 

בשניה הזאת נחתה עלי ההבנה על מה שעברתי מאז, על מה התגברתי ומה השגתי. על כל התמימות שנתלשה מקום שלה בחתיכות קטנות, זו אחר זו. על כל מלחמות האגו שלי עם עצמי ואיך הצלחתי לרסנו בסופו של דבר. 

ובעיקר, ההבנה שהאדם היחידי שבאמת יודע מה עברתי, ושיודע לתת דין וחשבון, לכעוס ולקבל את האני שלי, זה אני בלבד. אין אף אחד בעולם הזה שלעולם יבין מה הייתי ואיזה דרך עשיתי. 

התמלאתי בגאווה והתרגשות. וגם קצת פצעים, שמסתבר שעדיין מגלידים, קצת צרבו. צריבה טובה כזאת, שמראה שגם שם עברתי כברת דרך וכבר הפצעים לא פתוחים, רק מזכירים לי שאני בדרך הנכונה. 

עליתי על האופניים וחזרתי בשבילים המוכרים הביתה. 

איזה כיף שיש לי שוב את המקום הפרטי הזה שלי, ובעיקר... את עצמי.

מה לא היה היום הזה.

מיוחד

מרגש

מאכזב

מצחיק

מפתיע

מלא חשבון נפש כייהה ליום המיוחד הזה. ושוב, תובנות. הרבה תובנות מכל הרגש שצף היום.

אבל בסוף היום, פותח מצלמה, ומסתכל לעצמי בעיניים, עמוק לתוכם. מיישיר מבט זהה גם לכל הדברים היפים בנפש שלי וגם אלו שפחות. בחרתי במה להתמקד ולשנות, ובמה לקבל בעצמי. ומחייך.

**הושמד**

לשחק ביצר

להתערבב בשדים

למלא חשקים, נקבים

ובעיקר לתת למיינד לעוף. הגוף... ילך בעקבותיו..

החיים מלאים בהצלחות ואכזבות.

השאלה מה מההצלחות באמת היו תלויות בנו, או כמה מהכישלונות באמת באשמתנו, היא החשובה באמת.

לא אם נפנפתם בהצלחה שבקושי תרמתם לה, ולא אם הבאסה מהכישלון שבכלל לא היה באשמתכם. מה שחשוב זה מה אנחנו הבאנו באמת על עצמנו, ואיזה שיעורים אפשר ללמוד, ומהם,  להכות שורשים, ורק בעזרתם לצמוח.

בוחר ללמוד, להכות שורשים, ולצמוח.

החיים צוחקים עלי בתקופה האחרונה. אבל ממש. 

כמות המעשים הטובים, ההשקעה והלתת מכל הלב לכל מי שמסביבי עומד במתאם הפוך ליחס שאני מקבל בחזרה מהעולם. 

מישהי יקרה אמרה לי לאחרונה: "אתה גדול מהחיים"

היא צודקת. כי איזה הסבר יש לסיטואציה שאני רואה. בדיוק מה שקורה ועדיין מחליט להמשיך להיות בדיוק כמו שאני?

קשה, אבל מלא סיפוק להרגיש ולהיות נחוש מאי פעם ...