את המקום הזה גיליתי כשהייתי בן 13. חשבתי שאת פארק הירקון אני כבר מכיר יותר מכל אחד אחר, עד שגיליתי את המקום הזה.
רחוק מכל עין של זר או מוכר, המקום הזה היה המקום היחידי עלי אדמות שהיה שייך לי ורק לי. מה זה משנה אם הוא שייך מוניציפלית לעיריית תל אביב אם אני היחידי שהכרתי אותו?
המקום מוסתר על ידי שיח ענק, כביכול קוצי ולא ידידותי לעובר אורח. כזה שמחוץ נראה משעמם ובוודאות מרחיק את כל מי שיתקרב אליו. בחלקו המזרחי היה מקום שאפשר היה איכשהו לדרוך עליו, ואז מתגלה שביל טבעי קטן, שמוביל לקרחת יער קטנה וקסומה שמוקפת בשיח פרעי אחד גדול ושיחים קטנים של פטל . מקום שאם מישהו היה מגלה אותו מיד היה מתמלא בניירות עיתון וטישו, חטיפים וסיגריות.
אל המקום הזה הגעתי כפעם בשבוע. כל פעם מסיבה אחרת. אם הייתי רוצה לחשוב, לקרוא, קצת שקט מהעולם או להרחיק על כנפי הדמיון למקומות אחרים, זה היה מסלול ההמראה שלי, כשפקח הטיסה והטייס הם בעצם שניהפ - אני. אין פעם שהייתי מגיע ולא הייתי חש תחושה עילאית שאין לאף אחר בעולם. ומעולם לא שיתפתי אפילו בקיומו, גם את הקרובים ביותר.
לא יודע באמת הניע אותי, אבל הבוקר חזרתי למקום אחרי שנים שלא הייתי בו. עליתי על האופניים ב 6 בבוקר והתחלתי להתגלגל לכיוון המקום. המקום כל כך סודי שלקחו לי עשר דק למצוא אותו. שמתי את האופניים בצד, והקפתי את השיח, בתרם החלטתי להיכנס לפנים. מתרגש.
שקית של במבה באריזה ממש ישנה נתפסה על אחת מצדדי השיח ונזכרתי מיד איך המקום תמיד היה נקי מכל דבר מערבי, וכל כך קיוותי שכך גם יהיה כשאכנס לתוכו.
זרקתי את השקית הצידה והתחלתי להתקדם לכיוון הכניסה. הצמחייה שונה מבעבר ונאלצתי לפלס את הדרך ולשרוט את הידיים. לקח לי כמה דק להנדס איך להיכנס לשם, ולבסוף הגעתי לפתח המקום.
כמו במכונת זמן, נזרקתי כמעט 25 שנה אחורה. נשכבתי על האדמה שנותרה בתולית, ונעצתי מבט בשמיים בעננים ולבסוף בדימיון, בדיוק כמו אז.
בשניה הזאת נחתה עלי ההבנה על מה שעברתי מאז, על מה התגברתי ומה השגתי. על כל התמימות שנתלשה מקום שלה בחתיכות קטנות, זו אחר זו. על כל מלחמות האגו שלי עם עצמי ואיך הצלחתי לרסנו בסופו של דבר.
ובעיקר, ההבנה שהאדם היחידי שבאמת יודע מה עברתי, ושיודע לתת דין וחשבון, לכעוס ולקבל את האני שלי, זה אני בלבד. אין אף אחד בעולם הזה שלעולם יבין מה הייתי ואיזה דרך עשיתי.
התמלאתי בגאווה והתרגשות. וגם קצת פצעים, שמסתבר שעדיין מגלידים, קצת צרבו. צריבה טובה כזאת, שמראה שגם שם עברתי כברת דרך וכבר הפצעים לא פתוחים, רק מזכירים לי שאני בדרך הנכונה.
עליתי על האופניים וחזרתי בשבילים המוכרים הביתה.
איזה כיף שיש לי שוב את המקום הפרטי הזה שלי, ובעיקר... את עצמי.
