הסמן מהבהב על המסך, מחכה שאורה לו להתקדם קדימה על פני המסמך ולדחוף ממנו החוצה אותיות, שייצרו מילים, אשר בתורן ייצרו משפטים.
וכמעט כל המשפטים כולם יהיו חלולים, כי כולם שלי ולא של אחרים. כי על הכל אפשר להתפלפל, הכל נתון לפרשנות, דחייה, הכחשה, המעטה בערך ולכן דבר לא חד משמעי.
עייפות רגעית מהולה בתשישות תהומית זולגת לה מהמחשבות שלי ומתפשטת לאט בגופי, כמו תמנון ששולח זרועותיו.
זה יעבור, כמו כל השאר שעברו, בלי להשאיר עקבות, לפחות לא כאלה שניתן לזהות בלי קצת אור אולטרא סגול.
ומחשבה אחת מהדהדת, לא נותנת לי מנוח, נוכחת עכשיו, כאילו היתה ברייה שלבשה צורה, ברגעים האלה של התשישות. מחשבה עצובה שכזו - שאין אף לא אדם אחד בעולם הזה שהייתי מפקיד בידו את גורלי מתוך בחירה. בסוף, יש הרבה לבד, מהול במעט של ביחד, אותו אני חולק עם אנשים נוספים בנשף מסיכות, על מסיכות, על מסיכות.
מחכה