לפני 7 שנים. 4 באוגוסט 2017 בשעה 6:36
לפעמים אני שונאת את זה אני מתכחשת וגם מודעת מה הלב באמת רוצה...
בורחת מהרגש כמו צל גדול שבולע הכל ומשאיר רק ריק מאחוריי אין צבע אין דבר הוא בולע הכל...
ויש לי את הנטייה הזו לרצות את הקרבה ככ מהר אך תמיד אשים את רצונותיי ורגשותיי בתחתית אשמור אותם לעצמי ורק אחסיר פעימות לבדי...
אז אני מלאת רגשות זרמים באצבעות פרפרים בבטן אני כל הזמן מרחפת...
אז למה אני שותקת? למה אני מונעת מעצמי..כאילו אני לא ראויה לא מגיע לי...למה אני מרגישה שהרגש ויתר עליי דילג עליי כי כשאני חוקרת את נשמתי אני מגלה שאני עוד מאמינה
אולי את...ואולי לא... ככ הרבה פעמים הרמתי ידיים ומצאתי את עצמי עומדת שוב על הרגליים