טיילת במרכז העיר, כאן היא הרגישה בטוחה להפגש. הפרחים המקוצצים עד מוות מנסים לשווא להתמודד עם חום יוני שקפץ עלינו. אני לוגם מעט מהבקבוק שהזמנתי לפני רגע, תמיד הנוזל מגיע לפני העיקר...
זימזום טורדני מטוסטוס עייף חולף לפני ואני שולף מכאנית את הפלאפון שלי מתבונן בשעה. היא מאחרת, לא מפתיע אבל מאכזב. עוד חמש דקות מזדחלות להן והמלצר מביא את המנה שהזמנתי, בהעדר סיבה לא לאכול אני ניגש למלאכת הלעיסה. הפלאפון על השולחן והמחשבות משוטטות ברחבי הטיילת. אני קם וסוגר את הבקבוק המנוזל והולך מהמקום. אכזבה מסויימת, אבל זו בחירה שנעשתה. הטיפ נשאר להתבדר ברוח.
פניה ראשונה של הרחוב לכיוון הרכב המתבשל, מאחורי קול צעדים דק.
"ה.ה..ההיי"
אני מזהה את הקול מהשיחות, אין לי ממש סיבה להסתובב לקול הזה עכשיו אבל אולי יהיה משהו מעניין, אני ממתין.
"לא הברזתי.. רק שתדע... אני פשוט.. לא ידעתי איך לגשת." קולה מצביע על דחיפות והשתדלות
"אני.. תשמע.. הרבה זמן לא.. לא .. אתה מבין.. אז.. "
היא לאט מקיפה את גופי ומסתכלת בי
חיוך שובב מתגנב אל פני, "מבין" אני אומר. מחכה להמשך הסיפור
ידיה עולות ומאיצות על ליבה לספר, סופקות את רגשותיה החוצה "סליחה.. אתה בטח כועס.. הייתי חייבת רק להגיד שזה לא שלא באתי.." היא מחכה לתגובה שלי מתפתלת קלות בבגדי הקיץ שלה
אני מכניס יד לכיס שלי, מוציא את הארנק ומרפרף בו שניה וחצי ושולף פתק קטן. בתוכו מצוי קוד קטן. אני מגיש לה אותו. היא לוקחת אותו ומתבוננת קצרות אני טופח על כתפה.
"ביי" וממשיך לכיוון הרכב שלי, מבטה נתלה בי.
אני משועשע בדמיונות, האם היא תצליח להבין מה יש לה.
01010011 01100001 01111001 00100000 01101001 00100000 01101110 01100101 01100101 01100100
לא מצאתי סיפור גברי מעניין לקרוא. אז כתבתי אחד. נראה מה זה יוליד