רשרוש מרגיע העולה ממכונת כתיבה בגוון אדמוני, הררי ספרים עבי כרס ומושב המזכיר תא הקפאה אליו מוכנסות בריות דגולות הצפויות להפשיר כעבור עידן ועידנים. סדרת צלצולים רועמים של פעמון הדלת, כאלה המבשרים רעות. אישה יפה אחת באוברול אדום, אחד הזכור לי היטב. חבורת ליצנים מרהיבים וחסרי מוסר פורצים פנימה, בזוים ושפלים מתמיד.
זעקות שבר, חוסר אונים, ריהוט יוקרתי, כאוס מושלם וילדה אחת מהופנטת למסך.
זוג מספריים נשלפים בחטף ויוצרים חורים באותו אריג אדום, כאלה החושפים שדיים קטנים וורודים, מפוחדים, מבוישים. חור נוסף נפער בתחתית הבד היפיפה והופך לקרע רחב המפשיט לחלוטין את העלמה המייבבת לעיני הקהל המשולהב.
באותו רגע תיעבתי אותם, גלוני כעס של ילדה רכה בשנים גאו בי, אך למרות זאת לא הצלחתי שלא לחזור אל אותם מראות בראשי שוב ושוב ושוב ולעשות איתם שלום בנבכי מחשבותיי, כשאף אחד אינו רואה. היום אני יודעת היטב שעוד אז אהבתי אותם, אהבתי מאוד.