״...תראה, את קונטרולה למשל, פגשתי כשהייתה בת 33. היא סיפרה לי שיום אחד הרגישה שהשמיים התקצרו לה. לא נפלו, היא חידדה. אבל התקצרו משמעותית.
הבנתי ממנה שהיא הרגישה חוסר איזון כבר תקופה ארוכה. שבאיזה שהוא שלב היה יותר כואב מאשר אוהב, שהיא רצתה כל כך להיות יחד אבל בכל יום הרגישה לבד.
מתוך המקום הזה כשהיא מרגישה דחוקה לפינה היא החליטה להתקרב אליי.
וקבענו להיפגש.
כשהיא נכנסה בדלת ראיתי מולי בחורה צעירה שסה״כ יודעת שיש בה הרבה. בכל זאת.. היא כבר השיגה קבלה רשמית או שתיים בחייה.
אבל עדיין תוהה אם יש בה מספיק.
מספיק כדי להצליח בכלל ועל אחת כמה וכמה איתי.
זה מקרה קלאסי של חוסר ביטחון וקצב חיים בביט גבוה.
מהשיחה איתה הבנתי שהיא כבר סיגלה לעצמה דרכי מילוט שונים עם השנים. ניסתה כל מיני לאנדסקייפס. אבל מבחינתה באותו היום שהשמיים התקצרו גם הדרכים האלה בבת אחת נחסמו.
ניסיתי לנחם אותה מעט ב״צרת רבים״, הרי זאת תסמונת מוכרת לדור הזה, כבר פגשתי כמוה.
היא לא מצאה נחמה וענתה ״נכון שיש עוד מליונים בעולם שחיים בתחושת חוסר הזאת. כנראה שאותם החוסר בסופו של דבר ממלא. וזה מספיק להם. זה לא שזה רע או טוב... זה פשוט לא אני. אני מיציתי את החוסר. מרגישה שהגיע הזמן שלי להיפגש איתך״.
וזאת בעצם דוגמא למקרה אחד שאני מתעסק בו לאחרונה. חוץ ממנה כאמור יש מקרים רבים ומגוונים.
יש כאלה שקרובים אליי מגיל צעיר ומצליחים להתמיד לאורך שנים,
יש כאלה שמרשים אותי לעצמם רק בפנסיה
ויש כמה שעוד יתחרטו רגע לפני הסוף שהם לא התמודדו איתי כל חייהם.
סמוך עליי הם עוד יתחרטו.
אתה יכול לתפוס אותי בכל מקום כמעט.
היום אני פה, מחר אני שם,
אם תרצה רק היכרות מזדמנת אבוא לקטנה
אם ארגיש ״בית״ אשאר איתך לרומן ואפילו חתונה,
אני לא אייפה לך את המציאות,
אבל אולי אבהיר לך אותה קצת יותר,
אם רק תהיה אמיץ וכן מספיק כדי להתמודד איתי ולא לוותר.
אז שנצא לדרך?
.
.
.
נעים מאוד.
אני הפחד שלך מכתיבה.
ומה שמך?